המאהבת של בעלי מילה ישבה ברכב ובהתה במסך הניווט. הכל נכון, היא הגיעה לכתובת שחיפשה. נותר לה רק לאזור אומץ ולבצע את מה שתכננה. מילה נשמה עמוק, יצאה בנחישות מההגה, פסעה כחמישים מטרים ונעמדה מול הכניסה לבית קפה קטן. “גן עדן של קפה” – נכתב בשלט. “איזה שם, באמת גן עדן…” חלפה מחשבה בראשה של מילה. היא הייתה צריכה להיכנס פנימה, אך לפתע אזלה לה כל דעתה. אולי פשוט להסתובב, לחזור לאוטו ולברוח רחוק מכאן? לא, מילה לא מהנשים שיברחו. היא לא הגיעה עד לפה בשביל כלום. היא פתחה את הדלת ונכנסה. מיד תראה את ה-מישהי – המאהבת של בעלה והורסת הבית. מה בכלל ידוע לה על הבחורה הזו? ממש לא הרבה. את הקוראת תיגר קרא בעלה “חתלתולה”, אבל ברור שזה רק הכינוי שהוא נתן לה. היא עובדת כאן, בבית הקפה, כמלצרית. מילה בחרה שולחן ליד החלון וחיכתה שיגשו אליה לקחת הזמנה. הנה זו המלצרית. אין ספק – זאת היא! מילה זיהתה מיד את הבחורה שראתה בחטף בתמונה. וכעת היא מתקרבת ממש אל שולחנה. שניות נדמו כנצח; מחשבות רבות חלפו לה בראש, די כדי למלא ספר עבה במיוחד. – שלום, בירכה המלצרית, בעוד מילה הציצה בשם שעל התג: “קטיה”. אז זה השם שלה… באמת, חסרה לו דמיון לקרוא לקטיה “חתלתולה”. בינתיים, קטיה, שלא חשדה בדבר, המשיכה: – אפשר להציע לך תפריט? כשתהיי מוכנה, תקראי לי. מילה חייכה אליה את החיוך הכי קורן שלה, בעוד עיניה בוחנות את יריבתה כאילו מבעד למיקרוסקופ. איך קרה שהיא עומדת ככה פנים אל פנים מול המאהבת של בעלה? זו סיפור ארוך, אך נתחיל מההתחלה. עשר שנים שמילה מאושרת בנישואיה עם אלכס. או לפחות חשבה שהיא מאושרת. יש להם ילדה, יעל בת שמונה. אלכס מטורף עליה – “הנסיכה שלו”, מפנק בלי סוף. מילה מפטירה לפעמים “באמת צריך עוד בובה?” והוא רק מושך בכתפיים. יעלי גם קשורה מאוד לאביה – לפעמים מילה מרגישה שאולי אפילו יותר מאשר אליה, אבל היא לא נעלבת – כמטפלת משפחתית מילה יודעת כמה חשובה לבת אהבת אב. הם תמיד דיברו פתוח על בעיות, כמעט בלי מריבות רציניות. משפחה ממוצעת – דירה במשכנתא, אוטו, בית קטן במושב בגלילות. ואז, כמו רעם: מאהבת! היא גילתה על קיומה במקרה. לפני כמה ימים, אלכס התקלח כשצלצל הטלפון שלו. “זה בטח אבא, יבואי תעני רגע!” מילה אף פעם לא עונה לאחרים, אבל אם ביקש, למה לא? היא ראתה שמתקשרים בוואטסאפ – מהקשר בשם “חתלתולה” ומצורפת תמונה של בחורה צעירה חובקת את אלכס. הראש הסתובב לה. ענתה? לא ענתה? בסוף השיחה נותקה. שניות אחרי, נכנס הודעה: “אלוש, שבוע הבא אני עובדת בבית הקפה ‘גן עדן של קפה’ 2/2. תקפוץ לקראת סוף משמרת, רוצה לפנק אותך באספרסו הבית. מתה עליך, מתגעגעת…” עם לבבות. מילה קפאה – לא היה כאן מקום לפרשנויות. התמונה, ההודעה, השם – מסתבר שלבעלה יש מישהי. כמה זמן כבר זה נמשך? מערבולת רגשות הציפה אותה. אלכס יצא מהאמבט ושאל אם דיברה עם אביו – היא התחמקה, טענה לכאב ראש ו”הלכה” לבית המרקחת. במקום זאת התיישבה על ספסל בגינה, חושבת מה עכשיו. היא דפדפה בראש את כל השנים עם אלכס, מנסה להבין איפה נוצר הסדק. היא לא מאלה שנשארות כשיש חור בלתי הפיך בספינה, אבל גם לא עושה סצנות – אנשים צריכים לדבר בכבוד, גם ברגעים הקשים ביותר. לרוץ עליו ולדרוש הסברים על “חתלתולה”? לא – זה יגרור וידוי על חטטנות בטלפון. צריך דרך אחרת… נזכרה שבעוד שבוע – עשור לנישואיהם. תוכניות למסעדה משפחתית, ביקור הורים. ואיך אפשר לשמוח עכשיו? כאב איום תקף אותה, פרצה בבכי על הספסל, רצתה כבר לארוז את הבעל החוצה מהבית, אחר כך חשבה על יעלי, המשכנתא, ההורים, ובעיקר – על אהבתה לאלכס. היא ידעה איפה עובדת המאהבת, הכירה את השם, את הפרצוף – אולי פשוט לנסוע לשם ולראות אותה בעצמה? אולי אפילו לדבר? הימים עברו כבסרט אימה – עייפות, כאב, חוסר תיאבון. הכל מצאה הסברים ביומיום: עומס בעבודה, מקרה קשה. יעל רק חיבקה אותה ואלכס מביט בחשש. בסוף הבינה – אין ברירה. חייבת לסגור מעגל ולראות בעיניים את “חתלתולה”. *** – אני אשמח ללטה וקינוח כלשהו, – אמרה מילה. – מה את ממליצה? – הדבש-עוגה שלנו מוצלחת, – הציעה קטיה. – מצוין, תביאי דבש-עוגה. כש”המאהבת של בעלה” הביאה את ההזמנה, מילה כמעט ולא טעמה ממנה. הקפה בינוני, העוגה רגילה. הלקוחות בקפה מעטים – זו גם הסיבה שבחרה להגיע בשעה זו. עשר דקות אחרי חזרה קטיה: – כמעט לא נגעת בקינוח. לא טעים? – לא בעוגה הבעיה, אין לי תיאבון – עסוקה במחשבות. – מבינה… לא אטריד. – לא, קטיה, את לא מפריעה. שוקלת מה עדיף – לסיים את העוגה או להגיש תביעת גירושין. מה את היית עושה? – שאלה מילה חודרת. קטיה היתה בהלם. – אני אף פעם לא עמדתי בפני בחירה כזו… – ואם היית? נניח שמגלה שהבעל בוגד… קטיה שותקת, מילה מחליפה נושא. – מזמן את כאן? – כשנה… – סטודנטית? – כן… – לימודים באוניברסיטת תל אביב? – מסלול יצירתי… – דמיון מפותח. אולי תצליחי להיכנס לעור של אישה נבגדת… או אולי של המאהבת? קטיה הלחוצה שותקת. מילה מבינה – חבל שבאה לכאן. לראות את קטיה – ואז מה? להעיף עליה קפה? לתלוש שיער? לא תצא יותר שלווה… – תביאי חשבון, – מבקשת מילה עייפה. קטיה חוזרת – מילה כבר לא שם. רק שטרות טיפ נדיב נשארו על השולחן. קטיה מציצה החוצה, נאנחת בעצב. *** שם, בבית הקפה, מילה גמלה בלבה – תחגוג עם אלכס עשור נישואים, כמו שתוכנן. יעל הרי הכינה פוסטר, לא תגנוב ממנה את החגיגה. ואחרי כן – תפתח הכול עם אלכס. הארוחה המשפחתית בעיצומה. “איזו חתונה זה עשור? אולי זכוכית – עוד מעט מנפצים, ואני מייצרת מראה שמח”, מהרהרת מילה. הארוחה ליד סיומה. אלכס שולח קריצה ליעלי – “בלי עוגה אין שמחה!”. יעלי קופצת: “אני רוצה את החתיכה הכי גדולה!” כולם מביאים עוגה… מי מגישה? קטיה בעצמה, ה”חתלתולה”! אין חריגה – היא באמת זאת מהקפה, מהשיחות, מהתמונה. אלכס מחייך אליה ואז פונה למילה: – מזל טוב עשור, אהובה! העוגה במיוחד בשבילך. המפעיל לוקח את יעל למשחק בצד. מילה בהלם – מילים לא יוצאות. – אני רואה שכבר נפגשת עם קטיה, – אומר אלכס. קטיה מחייכת בנימוס. – אצלנו, מילה, שום צרה לא שוברת את האהבה. בזכות השליטה העצמית והחוכמה שלך! – הוא מנסה לחבק את מילה, אך היא נסוגה. – תסביר לי שנייה, – שואלת סוף סוף. – מילה, זאת היתה מתיחה. אמת – לא הכי מוצלחת, אולי מיותרת, אבל… הסיפור עם “המאהבת” הוא תסריט מבית הפקות שנשכרו לעשות לנו חגיגה יוצאת דופן. קטיה היא שחקנית. את כל כך חזקה ונבונה, שהשארת אותי בלי מילים. – הוא מנסה שוב לחבק, מילה זזה. – אין לך מאהבת? – אין, – מחייך אלכס. – וקטיה שחקנית? – אני עוד סטודנטית, – משיבה קטיה. – ומדי פעם מוצאת עבודות כאלה. את התנהגת בכבוד, מילה. לא כמו אחרות – היו כאלה ששפכו עליי קפה. – אין לי מילים, – אמרה מילה מופתעת. – אלכס, זה בדיחה בעיניך? לגיטימי?– קולה נשבר – איך אתה מסוגל! קטיה עומדת לעזוב, מילה עוצרת אותה בתנועה. פעם ראשונה שאלכס רואה את אשתו יוצאת משליטה. – מבין איך עברו עלי הימים האלו?! איך עלה לך רעיון כזה לקראת יום הנישואים שלנו?! – פשוט… את תמיד רגועה. רציתי להכניס קצת… פלפל. סליחה… מילה כמעט מתפוצצת. קטיה מנצלת את ההזדמנות ובורחת. – אה, חסר לך פלפל? קח! – מילה לוקחת את העוגה ומועכת אותה על פניו של אלכס. – הנה הפלפל וגם הקצפת! אלכס משתעל מקצפת. – השתגעת? – לא, יקירי. רק קצת… חידשתי את היחסים! – היא קמה וצועדת החוצה. – מה יש לך? בסך הכל לא בגדתי! היא מסתובבת ואומרת: – עדיף כבר שהיית בוגד… בדרכה ליעלי, תופסת ידה, והן עוזבות. ברחוב מילה עוצרת ונקרעת מצחוק – – אמא, מה מצחיק? – כלום, חמודה, נזכרתי בבדיחה. – תספרי? – בטח, אבל קודם נדבר ברצינות. נצטרך קצת זמן לגור לבד מאבא… – לבד? לתמיד? – אני לא יודעת. נראה. את באה איתי? יעלי מהנהנת. ויחד, הן הולכות קדימה ברחוב הערב הישראלי.

המאהבת של בעלי

עֲדִינָה ישבה במכוניתה והביטה במסך הווייז. הכול היה מדויק הכתובת, העיר, השעה. נותר לה רק לאזור אומץ ולבצע את מה שתכננה. היא נשמה עמוק, אספה את שערה בפיתול מתוח ונעזרה בידית כדי לצאת מהאוטו. חמישים צעדים מפרידים בינה לבין הכניסה לפינת הקפה הקטנה. גן הקפה נכתב בשלט. שם כזה גן עדן של ממש, חלפה בה המחשבה. היה עליה להיכנס פנימה, אך פתאום אזלה נחישותה. אולי פשוט להסתובב, לשוב למכונית ולברוח כל עוד נפשה בה? לא, עֲדִינָה ידעה זה לא מסוג הבחירות שלה. לא בשביל זה נסעה עד לכאן.

היא משכה את הדלת ונכנסה פנימה. עכשיו תראה אותה את האישה שהפכה למאהבת של בעלה ולפורעת שלוות ביתה. מה היא בכלל יודעת עליה? בעצם, לא הרבה. אותה אישה מכונה חתולה כך לפחות בעלה, יואב, מכנה אותה בנעימות יתר. וממה שידוע לה, החתולה עובדת כאן, בתור מלצרית. עֲדִינָה התיישבה ליד השולחן שבקצה, ליד החלון, תופסת מקום שבו תוכל לצפות בנכנסים והיוצאים. הנה, לקראתה צועדת המלצרית. אין טעות זו היא. היא זיהתה אותה מתמונה שמצאה במפתיע לפני ימים ספורים. והשנייה הזו נמשכה כמו נצח. כל כך הרבה מחשבות בראש היה אפשר למלא בהן ספר עבה.

שלום וברכה, בירכה המלצרית, ועֲדִינָה הציצה בשמה שבתג. דְּבִי. זה שמה, מסתבר. לא איזו הברקה מצד יואבי, שקורא לה חתולה. בינתיים דְּבִי, בלי לחשוד בדבר, המשיכה בהיגיון שירותי: אפשר להציע תפריט? כשתהיי מוכנה, תעשי לי סימן.

עֲדִינָה חייכה אליה בנימוס, סוקרת כל תנועה ותווי פנים. איך קרה שהיא כאן, מול המאהבת של בעלה? זו סיפור ארוך, והיא שבה בזיכרונותיה לאחור.

עשר שנים כבר עֲדִינָה נשואה ליואב. בעצם, עד לאחרונה עדיין הרגישה אושר, או ככה לפחות חשבה. יש להם ילדה, שָׁרָן שמה, בת שמונה. יואב מעריץ אותה, לא מפסיק להפתיע ולפנק עוד שמלה, עוד בובה, ועֲדִינָה רק מרימה גבה ותוהה: כמה בובות אפשר?. גם שָׁרָן קשורה ביואב, לפעמים נדמה לעֲדִינָה שאפילו יותר מדי, אך היא אינה נעלבת. היא פסיכולוגית, עובדת כתרפיסטית קלינית, ויודעת עד כמה חשובה אהבת האב לבת היא הבסיס ליחסים בריאים בעתיד.

בני הזוג מדברים על הכול, פותרים בעיות עוד לפני שהן מתלקחות. משפחה רגילה במושגים ישראליים דירה במשכנתא, רכב מתוצרת יפן, וצריף קטן במושב בעמק ליד נהריה.

ואז, בבת אחת, בגידה.

עֲדִינָה גילתה זאת באקראי. לפני כמה ימים יואב היה באמבטיה כשפעמון הטלפון שלו צלצל. זה בטח אבא שלי, תוכלי לענות? אני לא יכול עכשיו, צעק מתוך המקלחת. עד אז מעולם לא ענתה לשיחות בשמו, אבל הפעם הסכימה. כשהגיעה למכשיר, ראתה שזה לא אביו אלא מישהי בוואטסאפ בשם חתולה, עם תמונה בחורה צעירה מחבקת את יואב, בעלה. היא נעצה עיניים בתמונה, ליבה הלם. לענות? להתעלם? בזמן שהתלבטה השיחה התנתקה, אך מיד התקבלה הודעה: יואבי, שבוע הבא אני במשמרות 2-2 מהשני. בוא לגן הקפה בסוף משמרת, אני אכין לך קפוצינו משלי. מתגעגעת ולחיצות לב.

עֲדִינָה הרגישה כאילו נגעה בנחש. לא היה מקום לספקנות. ההוכחות היו חד-משמעיות: חתולה עם יואב, שיחה, הודעה מתרפקת. הלם מוחלט. כמה זמן זה נמשך? אולי זו רק פליטת דרך או משהו עמוק יותר? האמת המרה היכתה בה. כבודה נרמס, אישיותה צוללה.

יואב יצא מהאמבטיה, שואל האם שוחחה עם אביו. לא הצלחתי להגיע לנייד בזמן, לא ראיתי מי התקשר, ענתה, ואז העמידה פנים מכאובות. יש לי כאב ראש, אני יורדת לבית המרקחת. בפועל כל שהצליחה הוא לשבת על ספסל קטן בגינה ולנסות להבין איך להמשיך. עברה שוב ושוב בראש את חיי הנישואין שלהם ולא מצאה מתי בדיוק החל להיסדק הקשר. לא מסוג הנשים שמתעלמות ומשאירות את הסדק מעמיד אבל גם לא אחת שתגרור דרמה. היא מחפשת פתרונות, לא צעקות. הדרך הישרה נדמתה מדי מסובכת, ובכל זאת היה עליה להבין.

נזכרה בכך שבעוד שבוע יחגגו עשור לנישואיהם, תכננו לצאת כולם עִם שָׁרָן למסעדה אהובה. אחר כך ההורים היו אמורים להגיע לסוף השבוע. איך אפשר לחגוג עכשיו? כאב בגרון. אולי לארוז את חפציו של יואב ולסלקו? ומה בדבר שָׁרָן? איך תסביר לה? ואיך יחלקו בהוצאות המשכנתא? ומה על ההורים שלה ושלו? עֲדִינָה ידעה היא אוהבת את יואב, למרות הכל, וזו הבעיה.

נזכרה ששמו של המקום ידוע לה, וגם מתי החתולה דְּבִי במשמרת. ויש לה תצלום עדכני. להגיע לכאן ולראות? לנסות בכלל לדבר?

ימים סבלה עֲדִינָה מסיוטים חסרי שינה, חותכת לחצים ומסווה הכול בבית. נופלת עלי עבודה קשה, אמרה ליואב ולשָׁרָן. שָׁרָן חיבקה בשתיקה, יואב הביט בחשדנות. לבסוף החליטה: אין ברירה, חייבים להתעמת, חייבים לראות אותה אחרת לא תוכל להירגע.

***
אני אקח לאטה וקצת קינוח. מה את ממליצה? שאלה עֲדִינָה.
העוגת דבש שלנו נהדרת, ענתה דְּבִי.
בסדר, אבחר אותה.

כשהמאהבת הניחה את ההזמנה, עֲדִינָה כמעט ולא נגעה באוכל. הקפה היה סביר, ועוגת הדבש רגילה, כמו בכל מקום. המקום ריק כמעט, השעה עוד בוקר. בכוונה בחרה עֲדִינָה זמן בו אפשר לדבר. אחרי כעשר דקות חזרה דְּבִי לחקור בזהירות: את לא נוגעת, אולי להביא משהו אחר?
לא, זה לא העוגה. פשוט הראש מלא, ענתה.
סליחה אם אני מפריעה
את לא מפריעה, דְּבִי. אני רק חושבת האם לסיים את העוגה או ללכת להגיש תביעת גירושין? מה את היית עושה? עיניה ננעצו בדְּבִי הבוהה.
מעולם לא נדרשתי להחליט כך
ואילו כן? לחצה עֲדִינָה, אם מישהו היה בוגד בך?
שתיקה. ואז שאלה עֲדִינָה: כמה זמן את פה? סטודנטית?
בערך שנה. כן, אני לומדת, ענתה בחוסר נוחות.
באיזה תחום?
במחלקה לאמנויות. התמהמהה קצת. מסלול יצירתי.
אז את בטח מבינה בדמויות ודימויים?
לא בטוחה למה את מתכוונת.
למשל להיכנס לדמות אשת איש נבגדת, או… מאהבת?
דְּבִי השפילה מבט בעצבנות, ועֲדִינָה פתאום הבינה אין טעם. למה באה בכלל? מה הלאה? להכות? לצעוק? להטיל את הלאטה הבעייתי עליה? זה לא יביא מנוחה. תביאי חשבון, בבקשה, אמרה לבסוף בעייפות.

כששבה דְּבִי, עֲדִינָה כבר לא הייתה. רק שטרות של מאה שקלים נשארו, גם טיפ מכובד. דְּבִי הציצה החוצה ואז נשפה בעצב.

***

באותו רגע עֲדִינָה החליטה תחגוג עשור נישואין כמו שתכננו. לא תשלול משָׁרָן את השמחה. שָׁרָן הרי הכינה פוסטר מלא לבבות. יום זה יעבור, ואז תשב עם יואב לשיחה.

הנה, השלושה יושבים בחדר העצום במסעדה בצפון תל אביב. עשר שנות נישואין איזו חתונה זו? פח, עץ, זכוכית? זכוכית, בקרוב היא כך תישבר, חשבה עֲדִינָה בעצב, מחייכת לשָׁרָן. ההפתעה הגיעה: יואב קרץ לשָׁרָן, מה זה מסיבה ללא עוגה? היא צורחת מרוב שמחה: אני רוצה חתיכה ענקית!. יואב אותת, והביאו את העוגה. עֲדִינָה הקפידה לא להביט, ואז ראתה מי מגישה את העוגה? דְּבִי, החתולה, בכבודה ובעצמה.

דְּבִי העמידה את העוגה ובירכה במלמל מזל טוב. יואב חייך אליה ואז פנה לעֲדִינָה: עם עשור, יקרה. העוגה הזו לכבודך!. אמן ילדים קרא לשרן לשחק, והיא התרחקה. עֲדִינָה לא הצליחה להוציא מילה מפיה. יואב פתח: נראה לי שכבר הכרת את דְּבִי.
היא הנהנה בגמלוניות.
את יודעת, עֲדִינָה, אין מבחן שהאהבה שלנו לא תעבור. תודה שאת שלי, ניסה לחבק והיא התרחקה.
מה זה כל זה? שאלה בקול מתרסק.
עֲדִינָה, זו הייתה מתיחה, הסביר. פניתי לסוכנות אירועים. הם מארגנים ימי הולדת, ימי נישואין ולכל לקוח תסריט משלו, עם שחקנים מקצועיים. אצלנו הבגידה. את היית כזו חזקה, כזו בוגרת אני מוריד בפנייך את הכובע. התברכתי בך! רצה לחבק אותה, שוב התרחקה.
אז בעצם לא הייתה לך מאהבת?
לא, חד משמעית.
ודְּבִי
אני עדיין סטודנטית, עונה תשובה, עובדת פה וגם מעט באירועים, חייכה. את היית ענקית, עֲדִינָה. נבגדות אחרות צעקות, קפה זורק, ואת שיחה רגועה וטיפ.
עֲדִינָה הביטה בשניהם: יואב, זו מתיחה? זה נראה לך מצחיק? ראוי? מותר? קולה רעד, כמעט צעקה. איך עשית לי את זה?
דְּבִי ניסתה להסתלק, עֲדִינָה עצרה אותה בתנועה. יואב מעולם לא ראה אותה כך שלוותה הכוללת קרסה. “אתה מבין איך עברו עליי השבועות האלו? ואיזה רעיון מטורף זה, במיוחד לפני יום נישואין?” יואב התגמגם: “את כזו שפויה, תמיד רגועה… רציתי להוסיף משהו מתובל, להדליק ניצוץ… טעיתי. תסלחי לי.”
היא בקושי התאפקה. דְּבִי נמלטה. חסרה לך חמימות? הנה! היא לקחה את הצלחת, מרחה עליו את העוגה, הנה התבלין שלך! יואב ניסה לנקות את פניו, מותיר אחריו שובל קצפת. השתגעת? שאל נרגז.
לא, אהובי, פשוט החלטתי להחיות לנו את השגרה! הכריזה, קמה ויצאה.
מה עובר עלייך? קרא אחריה יואב. הרי לא באמת בגדתי!
עֲדִינָה נעצרה, הסתובבה ואמרה: עדיף כבר שהיית בוגד!
היא ניגשה לשָׁרָן, לקחה אותה בידה, ושתיהן יצאו לרחוב החשוך.

אוויר הלילה מילא אותה, ופתאום צחקה.
אמא, מה מצחיק אותך? שאלה שָׁרָן.
סתם, נזכרתי בבדיחה ישנה, ענתה.
תספרי לי?
בטח, אבל קודם אנחנו צריכות לדבר ברצינות. נצטרך קצת להתרחק מאבא עכשיו
להתרחק? לתמיד? עיניה של שָׁרָן התרחבו בפחד.
עוד לא יודעת, ענתה עֲדִינָה בכנות. הזמן ילמד אותנו. תסמכי עליי?
שָׁרָן הנהנה, והן פסעו יחד ברחוב, נעלמות באור העיר העתיק.