המאהבת של בעלה הייתה מהממת. אילו הייתה גבר, כנראה בעצמה הייתה בוחרת בה.
יש נשים כאלה שמכירות את הערך שלהן. הולכות בגב זקוף, מבט ישיר ופתוח, מקשיבות עד הסוף. אין להן תזזיתיות, הן לא צריכות לחשוף כתפיים או חזה כדי שיסתכלו עליהן, יש להן את השקט המלכותי שעוטף, ומתחת לכל זה אף פעם לא יאבדו שליטה.
היא בעצמה הייתה בוחרת בה, בדיוק כי היא כל כך שונה ממנה.
ואיזו היא? תמיד רצה, צועקת על הילדים, מזרזת את בעלה, הכול נופל לה מהידיים, בעבודה חנוקה, המנהל לא מרוצה. תמיד עם ג’ינס וגופיה או סוודר, כי מי בכלל זוכר מתי הספיקה לגהץ שמלה או חולצה עם כיווצים. מזל שהמייבש החדיש שלה עושה פלאים והבגדים יוצאים יפים כמו חדשים, כמעט בלי צורך במגהץ.
אבל המאהבת מהממת. הגזרה, היציבה, הרגליים, השיער, הפנים יופי שגורם לה לשכוח לנשום.
מאז שראתה אותה, לא הצליחה לנשום באמת. זה לא שמישהו סיפר לה היא ראתה במו עיניה. נסעה בענייני עבודה לקצה פתח תקוה, נכנסה לבית קפה שכונתי, הלכה לאיבוד בין השולחנות עד שמצאה פינה. פתחה תפריט, הרימה את העיניים לא, לא דמיינה. זיהתה את בעלה מיד, גם מהגב. וראתה אותה.
הוא אחז לה את הידיים בין לשלו ונישק לה את האצבעות. איזה מביך, חשבה. כאילו לקחו שיר של רחל והפכו אותו לקיטש. אבל היא, המאהבת, הייתה מצוינת. באמת.
ההרגשה הייתה מוזרה, כאילו נגעה בתה של מחבת רותחת – יודע שעוד שנייה הכאב ישטוף אותך, ואתה מנסה בינתיים לנשום, אולי להקל על הסבל עם נשיפה חזקה על המקום האדום.
היה אמור לכאוב. אבל היה רק ריק.
בעלה חזר בדיוק בזמן הביתה. הוא תמיד חזר נינוח, מאוזן, מאז שהכירו. דווקא היא, היא תמיד מדלגת משמחה ללחץ בזינוק, דוחפת את כולם. והוא? סבלני, עטוף הומור טוב ומסודר.
הלוואי שההומור הזה היה שלה עכשיו. לה, במצב הזה, אין גרם של הומור.
כל הערב בא לה לשאול ישירות, בשקט: נו, איך המאהבת שלך? ראיתי אתכם עם הקפה האיכותי ההוא ברחוב הסיבים. וואו, היא פשוט מדהימה. מבינה אותך, בחיי, בעצמי לא הייתי עומדת בזה.
לברבר, לעמוד מעליו ולראות אותו מזיע, מתפתל, מנסה לא לאבד קור רוח.
לשאול ומה עכשיו? להכיר לילדים? אולי נשאר לי מקום אצלכם? לפחות תגיד שהיא באה עם דירה, לא תביא אותה אלינו, נכון?
אבל לא אמרה כלום. הוא התכרבל לידה במיטה, חיבק אותה, נרדם ברוגע.
אולי ביניהם עוד לא קרה כלום, חשבה זחלה הצידה וצחקה לעצמה בלחש. איזה טיפשי הפכה לאישה שראו לה בבירור ושכנעה את עצמה שסתם דימיינה.
אולי זו רק ההתחלה. יש שם מפגש נשימות, מבטים, מחשבות שמסתנכרנות לפני שגוף נוגע בגוף. והוא טוב בלשמור סוד. אפילו לא שריר אחד הסגיר.
התפתלה במיטה, נרדמה ונדדה, פרחים צבעוניים ומאהבות עם שמלות אדומות צצו בחלומותיה.
בבוקר קמה עם ראש כבד, זזה לאט מהרגיל, שלחה את הילדים לבית ספר בשקט.
כל הזמן חשבה מה עושים? מה נשים כמוה עושות, אלה שגילו שבעלן בוגד? אולי תחפש בגוגל.
גוגל לא עזר. ולמענה לא היו תשובות בכלל. להמשיך להתנהל?
להמשיך הרי ממשיכה כמו תמיד, הבית מתנהל, בעלה חוזר בזמן, לא חולצה מלוכלכת, לא ריח של בושם זר, הילדים שואגים, כל שבת יוצאים לסרט, אפילו הסקס קבוע פעמיים בשבוע, לפעמים שלוש, אם ממש התאמצה.
אולי טעתה בבית הקפה ההוא?
לא. לא טעתה. התקשרה אליו בצהריים לא ענה. תפסה מונית לקפה ההוא, לא אמרה כלום לנהג, המציאה סיפור על “מעטפה מהעבודה”. הרכב של בעלה חנה ממול. ראו אותם יוצאים יחד, נכנסים למכונית שלו.
היא הלבינה מבפנים, ביקשה קצת מים מהנהג, צלצלה סתם לאוויר: “בסדר, די! לא מחכה לכם יותר, אין לכם את המעטפה? אני חוזרת למשרד, ביי!”
עדיין לא היה לה באמת אכפת מה הנהג חושב.
הידיעה על המאהבת הופכת את החיים. להתגרש? הגיוני. לחיות אחרת? ואיך? לשתוק? בשביל מה? מה נשאר?
נזכרה איך אצל חברים, הוא ניסה להסתיר הכל יצא החוצה בוואטסאפ דבילי. הוא נשבע שנפרץ, האשים קולגות מהעבודה.
בעלה שלה אז אמר בפסקנות: אני בחיים לא הייתי משקר. עשית? לפחות תהיה גבר, תגיד, תטפל, תלך אם צריך, אבל אל תותיר את המשפחה בלי כלום.
התמלאה אז גאווה בו, באחריות הזאת.
קל לשפוט מהצד, קל לשיר שירי מוסר כשאתה לא מעורב.
אבל כשהסצנה איתך, מול אשתך והמאוהבת באותו זמן כל הוודאות והיושר נעלמים.
היא ניגשה אל השולחן שלהם בקפה, התיישבה מולם. המאהבת פערה עיניים מופתעות. בעלה קפא, התחיל לנוע בעצבנות. שקט.
נהנתה מבפנים. היא מיד קלטה מי הבעלים. או שידעה עוד קודם.
הוא ניסה להתחיל להגיד משהו, היא עצרה אותו ביד מורמת: “זה לא מה שחשבתי, נכון?” חייכה, המשיכה “אתם חכמים, תסתדרו עם זה ביניכם. יש פה ילדים, דירה, הורים מבוגרים. כמו גדולים תמצאו פתרון.”
קמה מהכיסא והלכה לאט החוצה. השמלה המגוהצת החמיאה לה מאוד. חבל שבמשך שנים לא לבשה אותה.
