המאהבת של בעלי הייתה פשוט מהממת. אם הייתי גבר גם אני הייתי בוחר אותה.
אתם מכירים את הנשים האלה שיודעות את ערכן. הולכות בזקיפות קומה, מביטות ישר בעיניים, מקשיבות בריכוז. אין בהן טיפת מהומה, הן לא זקוקות למחשופים או מחשופים בגב כדי למשוך תשומת לב. הן רגועות כמלכות, לא נבהלות משום דבר.
גם אני בטח הייתי בוחר בה בדיוק ההפך ממני.
כי אני, מה? תמיד ממהרת, מרימה את הקול על הילדים ועל בעל, כל דבר נופל מהידיים, לא מספיקה כלום, בעבודה בלאגן, המנהלת לא מרוצה. לובשת רק מכנסיים וחולצות טריקו או סווטשירטים. כי מי יתעסק עכשיו בגיהוץ שמלה או חולצה? אפילו שכחתי מתי בפעם האחרונה גיהצתי קפלים ותחרות. לשמחתי, המכונת ייבוש המתקדמת שלנו עושה עבודה לא רעה והבגדים כבר לא צריכים כמעט גיהוץ.
אבל המאהבת וואו. גוף, יציבה, רגליים, שיער, עיניים, פנים קשה לנשום לידה.
ומאז שגיליתי בעצם, מאז שראיתי לא הצלחתי לנשום באמת.
סתם מצאתי את עצמי באיזה סידור עבודה ברמת אביב, נכנסתי לקפה הראשון שמצאתי בשביל משהו לאכול. עייפה, רעבה אין מקום פנוי, חוץ מפינה אחת. התיישבתי, הזמנתי, והסתכלתי מסביב.
ראיתי אותו. ישר קלטתי אותו מאחור. וראיתי אותה.
הוא החזיק לה את הידיים בשלו, מנשק לה את האצבעות. פוי, מגוחך, חשבתי. כמו איזה פסבדו-רומנטיקן. אבל היא באמת יפה, אפילו אובייקטיבית.
הרגשה מוזרה, כאילו נגעתי במים רותחים כבר רואה את האדמומיות, מחכה לבֶּעַל, המוח שלי צועק שכאבים קשים עומדים להגיע ואני רק מנסה להרגיע את האזור לשרוד עוד שניות.
אבל בפנים כלום, רק ריק.
כשבעלי חזר, היה כרגיל, רגוע ומסודר, הוא תמיד כזה. אני, לעומתו, מתלקחת בשנייה, ממהרת ודוחפת את כולם. הוא סבלני, מצחיק, מלא הומור.
אני צריכה עכשיו את ההומור הזה. שלי פשוט לא מתאים לסיטואציה.
כל הערב רציתי לשאול אותו ישירות, בשקט: נו, איך המאהבת שלך? ראיתי אתכם בקפה “תמרה” וואו, באמת שווה, מבינה אותך. גם אני לא הייתי עומדת בפניה.
לחכות לראות אותו מזיע, מתאמץ לשמור קור רוח. להמשיך: אז מה עכשיו? תכיר לילדים את האמא החדשה? אותי לאן תשבץ? יש לה דירה או שתביא אותה אלינו?
לא אמרתי כלום. הוא חיבק אותי במיטה, משך אליו ונרדם מהר כהרגלו.
אולי בכלל אין ביניהם עדיין סקס, חשבתי, מתרחקת לפינה שלי במיטה וצחקתי בלב. עכשיו אני באמת חושבת כמו אישה שבעלה בוגד בה לעיניה, אבל משכנעת את עצמה שזה סתם נדמה לה.
אולי באמת אין להם עדיין סקס, רק חיבור ראשוני, משיכה, נשימות ומחשבות שמתנגנות יחד. והוא? מפוקסל, בלתי נתפס. לא רואים כלום.
התהפכתי כל הלילה, ישנתי חלקים-חלקים, חלמתי על פרחים עזים ומאהבות זרות בשמלות אדומות.
התעוררתי כבדה, הכול זז אצלי לאט אבל הילדים הלכו לבית הספר כרגיל.
כל הזמן חשבתי מה אני אמורה לעשות? מה נשים עושות אחרי שהן תופסות את הבעל עם מאהבת? לבדוק בגוגל?
גוגל לא עזר. לי אין תשובות. ממשיכים לחיות איכשהו?
מה זה לנסות להמשיך? אני גם ככה ממשיכה. שגרה רגילה, בעל שחוזר הביתה בזמן, בלי סימנים של ליפסטיק, ריח בשמים זר לא קיים, ילדים בריצה, סרטים עם פופקורן בשבתות. שום סימן לשינוי. אותו הסקס הקבוע פעמיים בשבוע, לפעמים שלוש, אם לדייק בפרטים.
אולי בכלל טעיתי באותו קפה?
לא טעיתי. התקשרתי אליו בצהריים והוא לא ענה. קפצתי על מונית, חזרה בדיוק לאותו המקום. שוב המצאתי לנהג תירוץ כאילו אני מחכה ל”חבילה מהעבודה”. רכב של בעלי חנה מול הקפה. הוא והיא יצאו ביחד, נכנסו לרכב ונסעו.
החסרתי פעימה, ביקשתי מים מהנהג ועשיתי הצגה כאילו אני מתקשרת למישהו: “אז תעזבו אתכם ואת החבילה! אין לי זמן לחכות, אני חוזרת לעבודה!”
לא יכולה שיחשוב עלי משהו.
ברור שמגלים שיש מאהבת, החיים משתנים. אולי להתגרש? אולי. ואיך חיים אחרת? לסבול? בשביל מה?
נזכרתי באיך לפני כמה שנים, אצל חברים טובים שלנו, התגלה שבעלה בגד. הוא הסתתר, הכחיש, אבל אישה מרגישה. בסוף נמצאו הוכחות התכתבויות ששכח למחוק. התעקש שפרצו לו לטלפון, שקנוניה של מתחרים.
אז בעלי אמר: אני לא הייתי משקר. אם בגדת תגיד, תגמור עם זה. אם המשפחה חשובה תיפרד ממנה. ואם לא, תסדר למשפחה את כל מה שצריך.
הייתי גאה בו. איזה בן אדם ערכי.
כן, קל לפתור סיפור מהצד כשאתה לא בתוכו. מרחוק, בגבורה.
אבל כשאתה עצמו נמצא במרכזה של דרמה, הכל מתפורר.
נכנסתי אליהם לקפה, התיישבתי מולם. המאהבת הרימה עיניים מופתעות, בעלי קפא. אחרי רגע התחיל לזוז בחוסר מנוחה. שקט. אני מצאתי בזה משהו מצחיק, אפילו. היא קלטה מיד מי אני, אולי ידעה מראש.
הוא ניסה לומר משהו, הרמתי יד: לא, זה לא מה שאני חושבת, נכון?
ואמרתי, בעצם אין פה שום דבר מפתיע, קורה. אבל עכשיו אתם תחשבו איך פותרים את זה: ילדים, דירה משותפת, הורים מזדקנים. אתם מספיק חכמים תסתדרו.
קמתי ויצאתי החוצה לאיטי. השמלה שגיהצתי במיוחד פתאום נראתה עלי כל כך טוב. חבל שלא לבשתי אותה כבר הרבה זמן.







