את שומעת, חייבת לספר לך קצת על מה שעבר עליי השבוע זה מרגיש כאילו החיים שלי קיבלו סיבוב שלם, ואם הייתי רושמת ביומן כמו פעם בבית הספר, זה היה כמו איזה מכתב חדש לעצמי.
הכול התחיל בערב חם באמצע יולי, כזה עם ריח מתוק של דשא קצוץ מרחוב הסמוך ורוח נעימה שנכנסת מהחלון של המטבח. אני בדיוק חוזרת מהגינה, עם קולרבי מהגינה שלי, הידיים שלי עוד מריחות אדמה ושמיר. הולכת לי באיזי, כי ממילא אין מה למהר. ואז אני שומעת קולות של שיחה מהמטבחון… ועוצרת, כי תיאלי מישהי הזכירה את השם שלי.
אני עומדת שם, בשקט, שומעת. זו הייתה חמותה של עדי, הבת שלי. קולה רם וחתוך, כמו מכת דואר רשום: “דירה בסדר גמור, בדיוק חיפשתי ביד2, דירות דומות במושב הזה עולות מעל לשניים ורבע מליון ש”ח. אם נתאמץ, נביא גם שתיים וחצי.”
לא זזתי מילימטר. הקולרבי תקוע בבטן, קשה ויציב.
“נו באמת, היא לבד פה, בת כמה היא כבר…” זה היה אופיר, בעלה של עדי. יש לו קול כזה שתמיד נשמע קצת מצונן. “מה היא צריכה גינה כזו, שמונה מאות מטר? היא בקושי מעבדת חצי.”
“גם אני אמרתי לה,” עדי נכנסת לתוך השיחה, אבל הקול שלה אני מכירה אותו מכל העולם הפך לתכליתי, כאילו זו לא הבת שלי שמדברת, רק הפנים שלה. “היא סנטימנטלית, זה הבית של אבא, העץ שהוא שתל. אבל אבא כבר שלוש שנים לא פה.”
“נכון,” נכנס יצחק, חמיה של עדי, בקול של אחד שלא מדבר הרבה, אבל כל מילה מדודה. “צריך לשחרר. נציע לה משהו ראוי דירה קטנה בעיר, שכונה שקטה קרוב למרפאה. שתחיה בנחת.”
“אולי בית אבות, יש היום אחלה מקומות, זה לא מה שהיה פעם נקי, צוות מצוין. אולי יהיה לה טוב שם, לא לבד…”
“היא לא תסכים ככה סתם,” עדי אומרת, ומרגיש בקולה שזה לא התנגדות אמיתית, זו יותר מחשבה פרקטית איך לפתוח קופסת שימורים קשה.
“נו, תסכים, מה כבר תעשה? נסביר שזה כבד לה לבד פיזית, כלכלית. היא כבר לא צעירה,” אומר אופיר.
ואז החמות מוסיפה, “וגם הרכב שלך כבר על הפנים. אנחנו לא ניסע בו לאילת.”
שתיקה, צליל כוס על צלחת.
“ועושים חלוקה הוגנת. אני קונה אוטו וטסה, לכם ייכנס כסף לשיפוץ הדירה, ולאמא דירה קטנה או בית אבות. צדק לכל.”
אני עומדת ליד החלון ומסתכלת על היד שלי מחזיקה קולרבי. היד שלי רגועה, וזה היה לי מוזר לגלות כמה שאני שלווה. לא רעדה, לא התכווצות. היא פשוט שם.
משהו נפתח לי בלב, לא כואב יותר כמו מנעול ישן שמשתחרר פתאום.
הסתובבתי, הלכתי לגינה, הנחתי את הקולרבי על תיבת עץ, הסתכלתי על עץ התפוח שאילן שתל ב-96′. עץ עתיק, גזע עקום, כאילו פעם היה לו משהו אחר בראש. אילן כל שנה מכין ריבת תפוחים עם הל. בחיוך של פקיד ממשלתי כאילו מדובר בהחלטה בוועדת תקציב.
שלוש שנים שהוא לא כאן.
התיישבתי על הספסל שליד העץ, הספסל שבנה מקרשים ישנים של גדר. לא בכיתי, לא ניסיתי לחשוב על כלום, רק ישבתי. הערב הריח מחמימות של דומדמניות וקצת עשן רחוק.
אחר כך קמתי וחזרתי הביתה הזמן לא עוצר, הבאתי להכין ארוחת ערב.
היום הם כולם הגיעו ביחד וזה די חריג. החמות והחם של עדי לא מהחבר’ה שמתקבצים, תמיד מגיעים לאירועים וחוזרים הביתה מהר. אף פעם לא הבנתי אותם, אנשים כאלה סגורים, יודעים הכול ורואים מהצד, כאילו הם מדפדפים בקטלוג של רהיטים. לא רעים, פשוט שמורים.
אופיר, תכלס, תוצר שלהם. בחור נאה, חסון, גומות בלחי. אבל בשש שנות נישואים עם עדי לא מצא עבודה שהוא נשאר בה. עוד שנה, עוד חיפוש. היא עדי מסודרת, מרוויחה טוב כמנהלת בקורסים אונליין. לפעמים אני מסתכלת עליה וחושבת איפה הילדה הקטנה שלי? זו שמדברת בארוחות זה קולה, אבל משנה אותו, מתאימה את עצמה.
אני קוצצת תפוחי אדמה, אחר כך עגבניות מהגינה, כאלה מפוצצים מצוקר ותפרים אילן אהב ואמר: “כשיש סדקים זה רק סימן שמתוק.”
פורסת שולחן וחושבת איך כל החיים תהפוכות כל עוד מישהו פה, מתווכחים איתו על שטויות, על קופסאות ריבה, על למה לקחת מהספרייה שלושה ספרים בבת אחת, ואז הוא כבר לא, והדברים הקטנים נשארים הדבר הכי יקר שיש.
מערכת מפתחות ישנה בכיס הסינר. מפתחות כבדים, כאלה של פעם שער, מחסן, מוסך.
הם נכנסים עם הדלת מהמרפסת, קולניים ולחוצים, כל אחד מנסה להיות בעניינים. החמות סורקת את הבית עיניים בוחנות, לא במחמאה, כמו בוחנת בסופר, מה לעלות ומה להוריד.
“אין עליכם,” היא אומרת, “מרווח כאן.”
“יש תפוחי אדמה חמים, שבואו לאכול,” אני מזמינה אותם.
עדי עוזרת, בהרגל, ביתי. תופסת מבט שלה, רואה משהו שנראה כאילו היא מפנה מבט מאור חזק מדי.
מתחילים לאכול, שיחת סרק, כולם מחכים לאיזה רגע.
אני יושבת בשקט, חושבת איך אתה קורא למה ששמעתי שם בחוץ? לא בגידה, זו מילה גדולה מדי. פשוט ערכו את החיים שלי באקסל, סדרו לגורמים, החליטו שאפשר להתייעל. אני כמו מקרר ישן שבזבז חשמל.
מזל טוב, באוקטובר אני בת שישים. נכון, לא בת שבע עשרה. ועדיין, היום הרמתי שתי ערוגות, קשרתי עגבניות עם חוט יוטה, הורדתי זבל, אחר כך שיבולת שועל עם דובדבנים, וארבעים עמודים על היסטוריה של זכוכית, כי זה עניין אותי. עייפות? כן, לפעמים. עייפות אמיתית זה רק מאנשים, מהמחשבות של אחרים עליי.
“אסנת, אפשר רגע, רצינו לדבר על משהו חשוב,” אומר אופיר.
בביטחון, כאילו הוא רגיל לדבר על עניינים גורליים.
“על הבית, נכון?” אני עונה.
פאוזה. קצרה.
“כן… חשבנו שאולי קשה לך לבד, עם גינה כל-כך גדולה.”
“לא,” אני עונה.
– “זה גם עניין של תחזוקה וכספים, חימום, מיסים…” מוסיפה החמות.
– “אני יודעת כמה עולה התחזוקה, וגם חשבונות אני משלמת בזמן,” אני עונה.
– “ברור,” אומר החם בכובד ראש, “רק חושבים על טובתך.”
– “שמעתי על מה חשבתם,” אני עונה.
עכשיו השקט אחר. רועם.
עדי מרימה עיניים, בפעם הראשונה באמת.
“אמא…”
“הלכתי מהגינה, החלון היה פתוח. שמיעה יש לי חדה, אילן תמיד היה אומר שאני שומעת מחשבות של החתול של השכן.”
אני לוקחת מזלג, מסיימת עגבנייה.
“שמעתי על אילת, על האוטו, על בית אבות. הכול.”
החמות ואופיר מתחילים לדבר ביחד, יוצא עיסה.
אני מרימה יד. לא בחדות, בשקט.
“לא.”
“אמא, זה לא מה שאת חושבת…”
“עדי, חמישים ושמונה שנה אני חושבת. תאמיני לי, אני בסדר.”
אני קמה, לוקחת את הצלחת שלי לכיור, עומדת עם הגב לשולחן. בחוץ רואים את עץ התפוח, הסילואטה מוכרת.
“הבית הזה לא למכירה,” אני אומרת. “הוא לא יימכר לעולם. זה הבית של אילן, הוא בנה, הוא אהב. ואני אוהבת. אני נשארת.”
“את גרה בעצם בעיר,” מתערב החם.
“גרתי,” אני מתקנת. “אני עוברת לכאן, לתמיד. כבר החלטתי.”
מסתובבת, בוחנת את כולם. אופיר נראה מובך, כל התכנון שלו הלך פייפן. עדי עם מבט אחר, שאני לא יודעת לקרוא. אני: “אני פותחת כאן משתלה, של צמחים מיוחדים. כל החיים אילן טיפל בגינה, הייתה לנו קולקציה של אירוסים, של פיאונים, ורדים. אני אמשיך לפתח.”
“אמא, את רצינית?”
“יותר רצינית משתשעתם בחיים שלי שמונה שנים.”
יוצאת למרפסת, מתיישבת על כורסה ישנה. שומעת אותם הפעם לוחשים. מתישהו עדי יוצאת.
עומדת קרוב לדלת, לא נכנסת.
“אמא, לא ידעתי ששמעת.”
“אני מבינה.”
“זה לא היה הרעיון שלי, בית האבות. לא רציתי.”
“ועדיין ישבת שם בשקט. לא התנגדת.”
עדי לא מגיבה. גם התשובה.
“עדי, את אישה בוגרת, חכמה, יש לך חיים ועצמאות. מפתיע אותי לראות אותך יושבת ליד אופיר ופשוט לא חושבת בעצמך.”
“את לא מבינה אותו.”
“אני דווקא מבינה, לכן אני אומרת.”
עדי חוזרת פנימה.
הלילה חם, צרצרים, אני יושבת במרפסת, חושבת על אילן.
הוא מת בפברואר, שלוש שנים כבר, בלב פתאום. נעלם באמצע משפט. כמו סיפור בלי סוף.
נשארו דברים כלים במוסך, מחברות של הגינה, ריח של סוודר על הקולב, ספרים. הוא בעצמו בנה את הבית, לא בסידור כמו כולם, אלא נשאר מעורב כל הזמן. ויצר את המרפסת הרחבה, כי אמר שכשהקיץ, חיים בחוץ.
למכור את הבית הזה כמו למכור חתיכת נשמה.
לא, בשום אופן לא.
אני עוד יושבת כששומעת דלתות, ואז מנוע. הם עוזבים, כולם ביחד, לא נפרדים. עוקבת בעיניים אחרי הפנסים. מרגישה הקלה משונה, כאילו משהו כבד סוף-סוף מונח על האדמה, לא עליי.
שוטפת את הכלים, סוגרת אורות, משאירה מנורה קטנה, עולה למיטה. על הצד של אילן הספר הגינון שלא סיים לקרוא. לפעמים שמה יד שם, לא ברור למה אבל זה עושה טוב.
אני חושבת: מחר אצטרך לדבר עם רותי.
רותי אמסלם ולי חברות מגיל שלושים, הכרנו במכללה כשהיינו מורות. היא יצאה לפנסיה, מציירת עכשיו, חדה, בלי פילטרים מוערכת על זה.
עוד מחשבה: אני רוצה לוודא שהכול מסודר משפטית, שלא ידחפו אותי לפינה. יש צוואה, מסודרת, אני ואת אילן עשינו אותה על עדי, אבל צריך לבדוק הגנות.
ולראות מה כתוב במחברות של אילן על האירוסים. אולי גילתה משהו, אולי יש עושר בגינה שלי שאני לא מכירה.
נרדמת עם מחשבות על הגינה פשוט מקום, ירוק, חם, עם ריח תפוח עץ.
בבוקר אני קמה, שש בבוקר קבוע. מכינה קפה, יוצאת למרפסת. הטל על הדשא, ערפל על השדה, קיכלי נובח בעץ. שותה קפה ובוחנת את החלקה 800 מטר, חצי גינה חצי מטע, בקצה גדר שיחי ורדים פראיים, שאילן רצה לנקות ולהפוך לרוזריום ולא הספיק.
פותחת מחברת, מתחילה לרשום אירוסים, ורדים, פיאונים, זני הוסטה נדירים, פלוקסים. אילן הרגיל שילב קלמטיס, שמונה-עשר זנים, אני זוכרת. גם נרקיסים.
משתלה אני לוחשת לעצמי, בודקת איך זה נשמע. טוב מאוד.
אז אני מתקשרת לרותי.
“אסנת,” היא אומרת, אחרי ששמעה הכול, כאילו ציפתה לזה. “מה אמרתי לך על אופיר? אני ראיתי אותו מהחופה זז בעיניים כשדיברו על כסף.”
“לא העניין בו,” אני אומרת.
“גם, גם. ומה עכשיו?”
“משתלה.”
הפסקה.
“אהבתי. את יודעת בזה יותר ממה שאת חושבת?”
“יותר ממה שזה נראה.”
“את מבינה שזה עסק, לא תחביב?”
“ברור.”
“אני בטוחה,” היא עונה בחום של אחת שיודעת בדיוק למי היא מדברת. “תגידי לי מתי לבוא לראות את האירוסים שלך.”
יושבת עם המחברת, אחר כך נכנסת למוסך. קלסרים של אילן הכל מסודר, בכתב יד יפה. “אירוסים: זנים ותיעוד 20152021”, “ורדים: יומן טיפוח”, “קלמטיס: ניסויים”, “נרקיסים: קטלוג”.
יוצאת החוצה עם הקלסר המחברות שלו מדויקות: מתי שתל, איפה קנה, איך החורף, תוצאות הפריחה, אפילו איורים משעשעים. בצד כותרות כמו “מצוין”, “לא מוצלח לעקור”, “לתת לשכנה זהבה”.
עשרים שנה הוא עשה את זה, בלי רעש, עם לב נקי.
אני קוראת את הרשימות שלו ומבינה זה כמעט כמו לדבר איתו, דברים שלא הספיק להגיד.
חושבת איפה הלך היחס שלי עם עדי לא אתמול זה קרה, כבר שנים ההתרחקות. אולי הייתה צריכה לעמוד יותר קרוב, אולי דווקא לתת לה את המרחב.
אופיר? לא רשע פשוט מאלה שתמיד רוצים כסף בלי עבודה, חיים קלים, ושאחרים ינהלו בשבילו. אין בהם רוע, אבל הם מרוקנים את החדר מחמצן בשקט. גבולות צריך לשים כל פעם קצת, אחרת פתאום אתה מתעורר ומגלים שמישהו אחר קובע לך לאן לחיות.
אני הולכת לבדוק את הערוגה של האירוסים, שנמצאת ליד הגדר, בדיוק איפה שאילן שתל. היא עמוסה מדי, צריכה חידוש, אבל ביוני הפריחה הייתה עוצמתית, כל שנה זהבה באה במיוחד לראות.
מרגישה את האדמה אדמה טובה, עמוקה, כאילו מלאה זכרונות.
מרימה מבט: “אוקיי,” אני אומרת לעץ, “נתחיל מהאירוסים.”
כמה ימים הרגשתי חיה ממש סידרתי קלסרים, רשמתי זנים, בדקתי איך פותחים עסק מסתבר לא כזה סיפור. התקשרתי לזהבה, סיפרתי לה היא באה, סידרה מבט.
“יש לך אוצר פה, אסנת. את הזן הזה לא ראיתי בשום מקום.”
“את זה אילן עצמו פיתח.”
“פיתח לבד?”
“הוא עבד על זה שנים. זה תראי הוא קרא לזה ‘שקיעה של אילן’.”
זהבה מסתכלת עליי בנחישות, “צריך לשמר את זה.”
“אני אשמור,” עניתי לה.
עדי מתקשרת. רואה את השם, נכון, לוקחת נשימה לפני שעונה.
“אמא…”
“עדי.”
“רציתי… להגיד שאני מתביישת.”
“טוב,” אני אומרת.
“זה כל מה שיש לך להגיד?”
“כן, טוב. זה הוגן.”
“אמא, את כועסת?”
אני חושבת.
“לא. כעסתי שלוש דקות מחוץ לחלון. עבר לי. אני לא כועסת. אני עצובה, עדי. זה שונה.”
“אני מבינה.”
“עדיין לא, אבל תביני.”
“אמא… רבנו, אופיר ואני.”
אני שותקת.
“אמרתי לו שזה לא הוגן מה שהוא הציע על הבית. שזה שלך. הוא אמר שאני סנטימנטלית. רבנו.”
“שמעתי.”
“אני צריכה לחשוב.”
“טוב מאוד,” אני אומרת, “זה עבודה טובה לחשוב.”
אחרי זה יורדת לגינה. משחררת באדמה ליד האירוסים, ביד ובמעדר, בדיוק כמו שאילן תמיד הסביר אדמה חיה, פורייה. חושבת על עדי והאחריות שלי כאמא האם תמיד הייתי הסלע? האם נתתי לה להרגיש שהיא לא צריכה לדאוג לי? אולי ככה נוצרים יחסים שחוטאים בזה שמרגילים לקבל, בלי לתת.
לא מאשמימה, לא שמה אותה במשבצת של חוסר אכפתיות זה פשוט דינמיקה. עד שלא עוצרים ואומרים “לא” זה נמשך.
שבוע עובר, רותי מגיעה ברכבת עם סל ובו יין, גבינות, ספר לציור ומגפיים.
“למה מגפיים?”
“את אמרת שיש ורדים פראיים, אני סקרנית!”
שתיים מסתובבות בגינה שעתיים, רותי בוחנת כמו תמיד, שואלת הכול: יש תיעוד, יש ניסיון במכירות?
“את צריכה אתר,” היא פוסקת.
“אני לא טובה עם מחשבים,” אני צוחקת.
“אני לא עם משתלות, אבל יש לי אחיין שיבנה לך. מסודר.”
“רותי, תודה.”
“בשמחה. תגידי, שלושים שנה לימדת, עזרת לעדי, טיפלת באילן ופתאום… עשית משהו שהוא רק בשבילך?”
“קראתי ספרים…”
“לא נחשב. שתלטי מדי.”
אני צוחקת סוף-סוף באמת, לא צחקתי ככה חצי שנה.
“אילן הוא ידע לעשות לעצמו, גינה, קריאה, הוא אמר מי שלא עושה לעצמו, נגמר כמו סוללה ריקה.”
“צודק, חכמה של גברים עקשנים.”
שותקות, מקשיבות לציפורים ולריח של פטל עם שרף גדר שצפה בשמש.
“את מפחדת?”
“איך?”
“להתחיל משהו חדש בגיל הזה.”
אני בודקת בכנות.
“כן, מפחיד. אבל יותר מפחיד להמשיך כאילו אני לא קיימת.”
בשבוע אח”כ, נסעתי לעיר היו עניינים משפטיים. נוטריונית, עניינית, מעדכנת שהכול כחוק, שקטה.
אוספת מהדירה שלי קצת בגדים, קופסה עם מכתבים ישנים. מביטה במגנטים על המקרר מערים אילן ואני אספנו, הטיולים ירושלים, עכו, רמת הגולן… לוקחת שני ספרים, אחד של אילן על בוטניקה, אחד על עיצוב גינות.
עומדת רגע בדלת הדירה המקום הזה טוב, קנינו אותו ב-98′, עשינו בשניים ידיים, צבע, ריהוט עדי קטנה משתובבת וחוטפת כל דבר אסור. לא רוצה למכור, אבל גם לא רוצה לחיות בעיר. אולי אשכיר. עוד לא בטוחה.
יוצאת החוצה מריחה אספלט חם וקצת עשן. מתגעגעת לריח של הגינה שלי זה סימן טוב, געגוע לבית הופך אותו ל”באמת שלי”.
עדי מתקשרת אחרי כמה ימים. הקול שלה יבש, ברור.
“אמא, אופיר ואני נפרדים.”
אני לא עונה: ‘אמרתי לך…’ זו אמת שאין לה מקום.
“ואיך את מרגישה?”
“באופן מוזר לא רע, פשוט… מוזר.”
“זה טבעי.”
“אנחנו עדיין גרים יחד, אבל כל אחת בחדר. אני מחפשת דירה.”
“אם תרצי את מוזמנת לבוא לפה.”
פאוזה.
“את לא כועסת?”
“לא, אמרתי כבר.”
“אמא, אני אשמה. עכשיו אני רואה, איך ישבתי שם בשקט. זה היה… לא בסדר.”
“נכון, לא בסדר.”
“אני לא יודעת להסביר.”
“לא צריך הסבר. פשוט בואי.”
יום שישי היא הגיעה. עמדנו רגע ליד השער, חיבוק מגומגם נכון ונצרך, כמו ללכת אחרי מחלה.
“רזית…”
“הגינה שלי!”
“ספרי לי על המשתלה.”
הולכות יחד בשטח מספרת לה על האירוסים, הפיאונים, מחברות של אילן, על האתר החדש עדי מקשיבה, ממש, לא מפריעה, מרימה עלה, בוחנת.
“אבא אהב את כל זה.”
“כן.”
“לא ידעתי שהוא תיעד ככה.”
“אנחנו בכלל לא יודעים על האנשים סביבנו, עד שהם כבר לא.”
עדי נעצרת מתחת לעץ התפוח.
“אמא, זו העץ של אבא?”
“כן ה’אנטונובקה’.”
“אני זוכרת איך הוא היה מבשל ריבה עם הל.”
“את לא אהבת אז…”
“היום אולי ממש הייתי אוהבת.”
“אולי? אף פעם לא מאוחר.”
“יש מתכון?”
“בקלסר של אבא.”
“נעשה בחורף?”
“נעשה,” אני צוחקת.
יושבות אחרי זה במרפסת, שותות תה, משוחחות בזהירות, עושות צעדים קטנים אבל הולכות.
לקראת יציאתה, עדי אומרת:
“אמא, אי אפשר לחזור למה שהיה.”
“נכון יהיה אחרת. אולי יותר טוב.”
“בגלל שתפסיקי להעמיד פנים?”
“כן, זה העניין כשמפסיקים להעמיד פנים, מתחיל האמיתי.”
היא מסתכלת, “כל הזמן פחדתי לאכזב אותך…”
“אותי? אני אמא שלך, עדי מותר לך להרגיש רע, מותר להגיד שטעית.”
“אני אזכור.”
היא עוזבת בראשון בערב, קבענו שתחזור בשישי.
אני נשארת, מסתכלת על הדרך שקט, הכל שפוי, נעים.
אני חושבת על להתחיל מחדש אחרי גיל חמישים זה לא סיסמה, זה ממש פיזי הולכת לכיוון שמעולם לא הלכתי אליו, לא לאחור, לא פשוט אצלי.
זה קצת אובדן, כן לא משנה כמה רע המוכר, הוא עדיין מוכר. כמו לחלוץ נעל לוחצת כואב ואז משחרר, ואז את מגלה שלרגל דווקא לא קרה כלום היא טובה.
מתיישבת, פותחת מחברות, כותבת: לחלק את האירוסים ראשונה. להזמין טוף ודשן שנייה. ללמוד על חממה קטנה. האתר בתהליך, טוב. לצלם כל מה שפורח עכשיו וגם מה שפרח ביוני יש בטלפון.
פותחת תמונות האירוסים, העבודות של אילן סגולים, לבנים, כהי חום.
“שקיעה של אילן” הכי מרשים, שילוב של דבש ובורדו זה צבע של ערב קיץ.
שמה צילום כרקע למסך.
אחרי כמה ימים החמות התקשרה, לא התלבטתי עניתי רגועה.
“אסנת, אני מתקשרת… להסביר.”
“אני מקשיבה.”
“לא רצינו רע, פשוט פתרון מעשי…”
“למי? טיול לכם, אוטו לאופיר, לשיפוץ זה ‘מעשי’ לכם. לי, זו מילה אחרת.”
“את לבד שמה…”
“אני חיה. לא ‘נאנקת לבד’, חיה. הבית שלי. לא יימכר.”
פאוזה.
“עדי זזה מאופיר.”
“זה עניינם. לא בגלל מה שקרה זה שישה שנים מתבשל, זה רק הטרגיר.”
“אני לא מבינה מה את רוצה מאתנו…”
“שום דבר. כולנו לא חייבים לרצות משהו זה מזה.”
גמרתי שיחה, יצאתי לקטוף עגבניות, התפוחים כבר ירוקים, הניחוח רענן.
חשבתי בדידות יש סוגים, יש בדידות כשאין אנשים, ויש כשיש אבל את נעלמת. השנייה קשה.
מאז שאמרתי “לא” אני מרגישה שאני שוב בכתיבה של עצמי.
רותי באה פעמיים עוד דיברנו על כסף, לוגיסטיקה, שיווק, היא מתכננת בחדות, אני עם אדמה. האחיין שלה עשה אתר “הגן של אילן”. התלבטתי על שם זה לא עניין של זיכרון זה אמיתי.
בעמוד “עלינו” כתבתי:
“המשתלה של אסנת שפרן. בעלי אילן ז”ל הקדיש עשרים שנה לאיסוף ופיתוח זנים. אני ממשיכה, כי זה חי, כי הוא צדק יופי, צריך לגדל, לא רק למצוא.”
אחרי שבוע כבר התחילו פניות דרך האתר בעיקר אירוסים, פיאונים, גם וורדים. אחת כותבת רוצה לנטוע אירוסים לזכר אמא שלה…”
השבתי לה בהסבר מפורט משהו בזה חימם לי את הלב.
בספטמבר, עדי הגיעה יומיים בישלנו ריבת תפוח עם הל, לפי המתכון של אילן. מתכון ביד כתיבה שלו: “800 גרם תפוחים, 600 גרם סוכר, 5 תרמילים הל, לבשל לאט, לא לערבב עשר דקות ראשונות, רק בשוליים.”
דיברנו על קטנות ועל גדולות. פתאום בלי משקל כבד במרכז החדר.
הריבה יצאה מעולה.
“טעם של פעם,” עדי אומרת, מנסה מהכפית.
“פעם טוב,” אני עונה.
“אני מתביישת שאמרתי פעם שזה לא טעים…”
“ילדים אומרים. מתבגרים משנים דעתם.”
צוחקת.
“את השתנית, אמא.”
“לא, אני עכשיו פשוט גלויה.”
חילקנו ריבה שתיים לרותי, אחת לזהבה השאר, אציע באתר. מוצר נוסף, בוטיק ריבת משתלה.
רושמת במחברת.
באוקטובר, יום ההולדת השישים עדי ורותי באות, יותר אף אחד. במרפסת, עם שמיכות. הגן בשלכת, עץ התפוח משחרר עלים.
“לחייך,” רותי אומרת ומרימה כוס.
“לחייך,” עדי נגררת.
אני בולעת מבט לסביבה בסוף: “ולאילן.”
שותקות.
אחר כך מדברות בבית על כלום וזה הכי נעים.
בסיומן, שוטפת כלים, יוצאת למרפסת הלילה צלול, קרירה, השמים מלאים כוכבים. עוטפת שמיכה. מתברר לי אחרי כל הטלטלות אני חיה כאן, הגן שלי, הבית שלי, התחלתי משתלה, עדי מבשלת איתי ריבה, רותי באה עם מגפיים, תיק עבה, יש לי קלסרים של אילן, אתר חדש, הזמנות ראשונות, עץ עתיק וכל זה שלי.
ואני יודעת אילן היה אומר לי: “אסנת, מחר לפני הגשם לכסות את האירוסים,” או “מצאתי זן חדש בקטלוג.”
אני מחייכת בשקט, ביני לבין עצמי.
נובמבר הגיע עם גשם, אז שלג דק. המשתלה ישנה, אבל העבודה ממשיכה. אסנת שולחת הצעות מחיר, פונה לאנשים, כותבת הכל במחברות. עדי באה כמעט כל שישי כבר נהיה טבעי, בלי תפקידים פשוט שתיים שלמדו להכיר מחדש.
יום אחד עדי מגיעה עם מסמכים.
“אמא, הגשתי תביעת גירושין.”
“כן, דיברת איתי.”
“אופיר לא מתווכח. אין מה לחלוק.”
“אז טוב.”
“אמא, את לא מצטערת איך נגמר זליגה?”
“לא היה לי קשר אישי לאופיר רק נימוסים.”
“את כועסת עליי על שש שנים…”
“מצטערת בשבילך, לא עליך. זו הבהרה חשובה.”
בדצמבר יצא שלג אמיתי. בבוקר מסתכלת איך הלבן מכסה את הגינה, עץ התפוח עומד כמו רישום.
חושבת “הזדמנות שנייה” זה לא מבט מבחוץ, זה לא אהבה חדשה, לא עיר חדשה; זו החלטה לקחת מה שיש ולהמשיך זנים של אילן, מחברותיו, תפוחיו, הריבה. זה שלי, הבחירה שלי.
הצעד הראשון היה מפחיד? בטח. זוכרת בדיוק את הערב בחלון, עם הקולרבי, המפתחות הכבדים וה’לא’ הראשון. פחד אבל תחושה שגם עברה הנחתי משהו כבד, לא זרקתי הצבתי.
זה מה שהוביל אותי קדימה.
יוצאת למטבח, מכינה קפה, פותחת מיילים הזמנה חדשה מפיאונים. פותחת מחברת: “אביב מה לעשות”.
כבר בינואר עם קור והכל כפור, עדי מתקשרת.
“אמא, אפשר לבוא שבוע?”
“ברור.”
“אני רוצה לעזור באתר, בכתיבה, בצילומים אני טובה בזה.”
“יופי, תבואי.”
היא הגיעה עם לפטופ ותרמיל, עבדנו יחד במטבח החמים. עדי מסתכלת על צילומים וכותבת תיאורים, טובים שואלת שאלות אני עונה.
“את מסבירה מדהים!”
“שלושים שנה לימדתי…”
“עד היום, כל דבר בחיים שלי אני מנתחת בצורת עוגה קודם מבנה, אחר כך שכבות את לימדת אותי את זה.”
“לא ידעתי שזה נשאר.”
“אני אף פעם לא סיפרתי.”
“גם אני נשמרתי.”
יושבות, משתיקות שלג מול החלון. לוח שנה של אילן בגינה תלוי על הקיר.
“אמא, אני רוצה להתנצל לך, כמו שצריך. בפעם הקודמת זה היה שטחי. הפעם באמת. לא העמדתי פנים. ישבתי כשבתי מסביבך מדברת עלייך כתקציב ולא הגבתי. הלכתי עם הרציונליזציה. אני אשמה.”
אני חושבת.
“את אשמה. ואני סולחת. אבל לא זה חשוב לי. חשוב לי שתכבדי את עצמך מהיום.”
עדי מביטה בי רגע.
“אשתדל.”
“מספיק לנסות.”
חוזרות לעבודה. זפת חם, שלג שקט, לוקח הכל ברוגע. הגינה ישנה, הבצלים חבויים, מחכים.
פברואר, שמש קצרה כבר סוגרת, מביטה בגינה, רואה פתאום ירוק בקצה.
רותי כותבת: רוצה תשלחי לי תמונות, אומרת שתצייר את גן אילן.
אני בוחרת צילומים הילאת השראה, כיף שמישהו מעוניין במה שאת יוצרת.
הפיאונים מופת חדש שלי, אף פעם לא הייתי חזקה בזה אבל בקיץ, אחרי שהתחלתי להסתכל עליהם בדרכי, בתוך ערוגה מגלה מוסיקה שאני אוהבת: צבעים נדירים, תפרחת קצרה אך דרמטית. אילן קרא לאחד “עיקש”.
אני רושמת באתר: “עיקש בורדו כהה ועמוק, פורח ביוני, קצר אך עוצמתי.”
כבר למחרת שלוש פניות.
אני שוב צוחקת.
מרץ, כשהשלג נסוג לגמרי והגינה מריחה אדמה חייה אני עם מעדר, חופרת לערוגות, ידיים זוכרות הכול.
זה, כל עניין “להתחיל בגיל חמישים פלוס” זה לא על אומץ, ולא על השראה זה על צעדים ממש קטנים: קלסרים, שיחה לרותי, לענות בפייסבוק, לשתול, לומר “לא” בשולחן.
כל צעד קטן, ואז נוצרת מזה צורה.
זהבה באה באפריל, מבקשת חלקות מהאירוס הסגול “דואט ירקון”, אני מציעה גם “שקיעה של אילן”.
“את אחרת, אסנת. כאילו יש לך לאן למהר.”
“באמת יש,” חייכתי. “יש.”
במאי הגיעו לקוחות מהעיר, חיים ממש משפחה עם ילדים, רצתה לראות אירוסים. הקטן שואל:
“ומי ברא את הפרחים האלה?”
“הטבע. ובעלי קצת עזר.”
“איפה הוא?”
“הוא מת.”
הילד מהרהר. “אז הפרחים זוכרים?”
“אני חושבת שכן,” עניתי.
קנו שלושה פיאונים והוסטה.
“נחזור ביוני, לאירוסים,” אמרה האמא.
“תחזרו,” חייכתי.
יוני שרב וצבעים. האירוסים התפוצצו, “דואט ירקון” כחול לבן, “שקיעה של אילן” עומד בוער.
עדי נכנסת לסופ”ש.
“אמא, זה פשוט מהמם.”
“אני יודעת.”
יושבות על הספסל, עץ התפוח מכוסה ירוק, דרור משתולל בענף.
“אמא, אני עוזבת את העבודה בבית הספר, הולכת לאחרת, טובה יותר. ואני מוצאת דירה פה, ביישוב. רוצה להיות קרובה לך, לגן, לעזור במשתלה.”
“את מבינה בצמחים?”
“לא. אבל אני יודעת ללמוד.”
אני מחייכת.
“חשוב יותר,” אני עונה לה.
עדי מהנהנת.
“אמא, את לא מפחדת שאני שוב…”
“לא. אנחנו אחרות עכשיו. אחרת עם הבת וזה טוב.”
“יותר טוב?”
“כנה יותר זה מה שחשוב.”
הדרור עף, עלים רועדים, יוני בשיא ריח אירוסים, דשא רטוב, פירות אפילו. הכול ביחד.
אני מסתכלת על “שקיעה של אילן” ליד הגדר, פורחת בעוצמה.
כן, פחד היה כל מהפכה כואבת, מי רוצה לוותר על ההרגל? אבל עכשיו אני מרגישה אמת מאוד פשוטה: להרגיש את הערך שלך זה לא גאווה. זה כנות. כנות לעצמי, למה שיש, למה שאני אוהבת ומבינה.
אילן אהב את הגן הזה. אני ממשיכה.
וזה טוב.
“עדי,”
“מה, אמא?”
“מחר צריך לאוורר באירוסים. תעזרי?”
היא מסתכלת על האירוסים, אחר-כך אליי “ברור.”
