יוני ישב בפינה ובכה בכי מר. לא הצלחתי להבין מה עשיתי רע. למה אמא ואבא שלי זנחו אותי ולקחו אותי לבית הילדים? הרי תמיד אהבתי אותם מאד ותמיד שמעתי בקולם.
אמא שלי עזבה אותי כשהייתי עדיין בבית היולדות. אחרי זה נעמי ודוד אימצו אותי. לא היו להם ילדים משלהם, אז הם לקחו אותי מבית הילדים. דוד אף פעם לא הצליח לאהוב אותי, הוא תמיד הרגיש שאני לא הילד שלו ולעולם לא אהיה. נעמי, לעומתו, נקשרה אליי מאוד, חיבקה אותי ודאגה לי, אבל גם היא לא הצליחה להפוך לאמא אמיתית עבורי.
השנים חלפו. גדלתי במשפחה הזאת, ואהבתי את ההורים שלי בכל ליבי. ואז יום אחד, נעמי גילתה שהיא בהריון. השמחה שלה הייתה עצומה, וכשסיפרה לדוד, הם היו בעננים.
מאותו רגע, כאילו חדלתי להיות חלק מהמשפחה. התחלתי להפריע להם ולהעיק עליהם. דוד התחיל להכות אותי. להורים שלי כבר לא הייתי חשוב. הם החליטו להחזיר אותי לבית הילדים. הם כתבו בקשת ויתור ובית המשפט הוריד מהם את זכויות ההורות.
אחרי המשפט, נעמי ניגשה אליי ואמרה שאעבור עכשיו לבית הילדים. בכיתי, קראתי לאמא שלי, התחננתי- אבל היא פשוט הסתובבה והלכה. הייתי אז רק בן חמש, נבגדתי בידי האנשים שאהבתי והאמנתי בהם כל כך. נבגדתי פעמיים תחילה על ידי אמא שילדה אותי, ועכשיו על ידי ההורים המאמצים.
השופטת שעמדה באולם וצפתה בכל, ניגשה אז לעובדת מבית הילדים ואמרה שהיא רוצה לאמץ אותי. ליבה נשבר כשראתה ילד שמבוגרים בוגדים בו שוב ושוב. השופטת, ששמה היה תמר, טיפלה בכל הניירות במהירות, ובקרוב כבר יצאתי מבית הילדים לביתה.
תמר קראה לי “יונוש” בחיבה, ועם הזמן שכחתי את ההורים הקודמים שלי ונקשרתי מאד אליה. השנים עברו. הצלחתי מאוד בלימודים, סיימתי תיכון עם תעודת הצטיינות, והתקבלתי ללימודי רפואה בירושלים. כשסיימתי לימודים, הוזמנתי לעבוד במרפאה מכובדת בתל אביב.
יום אחד נכנס למרפאה גבר שזיהיתי מיד היה זה דוד, האבא המאמץ הראשון שלי. סיפר לי שאשתו מתה בלידה והתינוקת נולדה מתה. מאז שקע באלכוהוליזם. פגש את יעל, והיא עזרה לו לצאת מהקרשים ושכנעה אותו ללכת לטיפול.
כך הגיע אליי. על אף שהייתי צעיר, זכרתי היטב את כל הרע שהוא עשה לי, אבל נזכרתי בשבועת הרופא והחלטתי לעזור לו. הגורל כבר העניש מספיק את דוד ונעמי. הרי כולנו יודעים שאין להכאיב ליתומים. פעלתי בתבונה, לא נקמתי בו. החיים כבר שילמו לו את המחיר.
