Eyal ישב בפינה ודמעותיו זלגו ללא הפסקה. הוא לא הבין מה עשה לא נכון. למה אבא ואמא שלו נטשו אותו והביאו אותו לבית הילדים? הרי תמיד אהב אותם מאוד ותמיד שמע בקולם.
אימו הביולוגית עזבה אותו עוד כשהיה בתינוקייה. לאחר מכן אימצו אותו רונית ודוד, שלא יכלו להביא ילדים לעולם. הם לקחו את התינוק מבית הילדים. אבל דוד לא הצליח להתאהב בילד; הוא הרגיש שמדובר בילד של מישהו אחר, ולא יוכל לראות בו לעולם בן אהוב באמת. רונית, לעומתו, אהבה אותו מאוד, חיבקה אותו ודאגה לו בכל ליבה, ועדיין, משהו תמיד עמד בינה לבין תחושת האימהות המלאה.
השנים עברו, ואייל גדל במשפחה, אהב את הוריו מכל הלב. יום אחד גילתה רונית שהיא בהריון, והתרגשה עד דמעות. כשסיפרה על כך לדוד, שניהם לא יכלו להכיל את השמחה.
מאותו רגע הפסיקו רונית ודוד לשים לב לאייל. הוא התחיל להפריע להם ולהרגיז אותם. לאט לאט דוד החל לצעוק עליו ואף להכות אותו. הם הרגישו שמספיק להם אין בהם עוד כוח להיות לו הורים. לכן החליטו להחזיר אותו לבית הילדים. הם חתמו על ויתור זכויות בבית המשפט ונשללו מהם הזכויות ההוריות.
לאחר המשפט, ניגשה רונית אל אייל והסבירה לו שהוא יעבור עכשיו לבית ילדים. אייל בכה, קרא בקול אמא, אך היא רק הפנתה לו את הגב ויצאה. הוא היה אז רק בן חמש, נבגד על ידי האנשים שבהם בטח כל כך ואהב מכל הלב. נבגד פעמיים: פעם אחת על ידי אימו הביולוגית, ועכשיו גם מבחינת הוריו המאמצים.
השופטת שהביטה בהחלטה ובמה שהתרחש לא יכלה להישאר אדישה. כשכולם יצאו, ניגשה אל האחראית על בית הילדים ואמרה לה שהיא רוצה לאמץ את הילד. היא לא יכלה לראות ילד שמאבד את עולמו פעמיים. שמה היה יערה, ובזריזות השיגה את כל האישורים הדרושים. זמן קצר לאחר מכן יצאה יערה עם אייל מבית הילדים לבית חדש.
מייד החלה לקרוא לו “איילי”, בחיבה רבה. אייל שכח לאט את העבר ונקשר מאוד ליערה. השנים חלפו, אייל הצטיין בלימודיו, סיים תיכון בהצטיינות יתרה, והמשיך לרפואה באוניברסיטת תל אביב. כשהשתחרר, קיבל הצעה לעבוד בבית החולים איכילוב.
יום אחד הגיע אליו מטופל שאותו זיהה מיד זה היה דוד, אביו המאמן הראשון. דוד סיפר לאייל שרונית הלכה לעולמה בלידה, שהתינוק לא שרד, והוא שקע בדיכאון ונפילה קשה. מי שהוציאה אותו מהמשבר היתה מירב, אשה טובה שבזכותה קיבל טיפול.
כך פגש אייל שוב את הגבר שפגע בו בילדותו. למרות שזכר היטב את הכאב, זכר אייל גם את שבועת הרופא, ובחר לעזור לדוד. החיים הענישו את רונית ודוד בדרכם. כל אחד בישראל יודע, שאין לפגוע באף יתום. אייל בחר בחוכמה: לא נקם, ולא שמר טינה. הוא ידע החמלה המרפאה גדולה מכל פגיעה, ולפעמים דווקא בסבל מלמדים אותנו לחמול ולסלוח.
