אלישע ישב בפינה, עיניו אדומות מבכי מר, ליבו נקרע. הוא לא הבין מה עשה לא נכון. למה אבא ואמא עזבו אותו ולקחו אותו לבית הילדים? אלישע תמיד אהב אותם כל-כך, תמיד הקשיב, היה בן טוב.
אמא שלו עזבה אותו כבר בתינוקייה. אחר כך רונית ושמעון אספו אותו לחיקם. לא היו להם ילדים, אז לקחו אותו משם. אבל שמעון מעולם לא הצליח לאהוב את הילד. הוא הרגיש שאלישע שייך למישהו אחר, לעולם לא יהיה שלו באמת. רונית, דווקא היא נקשרה לילד, חיבקה, דאגה לו מכל הלב, אבל גם היא לא הצליחה להפוך לאמא אמיתית עבורו.
הזמן חלף. אלישע גדל בתוך המשפחה, אהב את ההורים שלו בכל נפשו. ואז, יום אחד, רונית גילתה שהיא בהריון. היא התמלאה בשמחה. כשסיפרה לשמעון, שניהם התרגשו מאוד ופרצו בצחוק ואושר.
מאותו רגע, אלישע הפך כמעט לבלתי נראה עבורם. כל רחש או תנועה שלו הכעיסו אותם, הוא העיק עליהם. שמעון החל להכות אותו. אלישע כבר לא היה דרוש להם; הרגישו שמיצו את תפקידם כהורים עבורו. הם החליטו להחזיר אותו לבית הילדים, ניסחו כתב ויתור, ובאמצעות בית המשפט הוסרו מהם כל הזכויות ההוריות.
לאחר הדיון, רונית ניגשה אל אלישע ובקול קר אמרה לו שמעכשיו יגדל בבית הילדים. הוא התחנן, בכה, קרא לה “אמא”, אבל היא רק הסתובבה והלכה. הוא היה בסך הכול בן חמש, נבגד פעמיים פעם מאמו שילדה אותו, וכעת מהוריו המאמצים.
השופטת שישבה בדיון התבוננה בהם, מבטה קשה. ואז פנתה אל נציגת בית הילדים ואמרה שהיא רוצה לאמץ את אלישע. הלב שלה נשבר אחרי שראתה ילד כל-כך קטן נבגד על-ידי האנשים הקרובים לו ביותר. שמה היה תמר, ותוך זמן קצר היא סידרה את כל הניירת ולקחה את אלישע אליה.
היא התחילה לקרוא לו בחיבה בלתי רגילה “אלישון”, והוא מהר מאוד התחבר ואהב את תמר, עד ששכח כמעט את הוריו הקודמים.
השנים עברו. אלישע הצליח מאוד בלימודים, סיים תיכון עם תעודת הצטיינות, והמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטה בירושלים. לאחר שסיים את הלימודים, הוזמן לעבוד במרפאה נחשבת בתל אביב. יום אחד, הופיע במרפאה גבר מוכר, הוא מיד זיהה אותו שמעון, אבא המאומץ הראשון. שמעון סיפר שאלמנתו נפטרה בלידה, והתינוק לא שרד. אחר כך שקע בייאוש והחל לשתות. אישה חדשה בשם עינת עזרה לו לצאת מהבוץ ולגשת לגמילה.
כך הגיע למפגש עם אלישע. אף שאלישע היה עוד צעיר, זכר היטב את הפגיעות שספג מהאיש הזה. אבל נזכר בשבועת הרופא, ולא היסס לעזור לו כראוי. בינתיים, הגורל כבר העניש את שמעון ורונית כידוע, אסור לפגוע בילדים ללא בית. אלישע נהג בחוכמה גדולה: הוא לא ניסה לנקום; הוא ידע שלפעמים החיים עצמם גובים את המחיר הכבד מכולם.
