הסיטואציה הזו קרתה בקיץ שעבר, ביום שישי, כשבעלי היה בעבודה ואני ובתי הלכנו לשוק לקנות מצרכים.
לאחר שסיימנו את הקניות, חזרנו הביתה.
כשנכנסנו, התחלנו במטלות הבית בתי ניקתה את הסלון ואני התחלתי לבשל.
פתאום שמענו רעש חריקות בלמים מחוץ לבית. בני משפחה רחוקים הגיעו בת דודתי, בעלה ובתם בת ה־15.
הזמנתי אותם להיכנס אלינו, ומיהרתי לערוך שולחן. שאלתי מה קרה, וגיליתי שאתמול הייתה יום הולדת לבת דודתי והם החליטו לבקר.
כמובן שלא הייתי מוכנה להפתעה כזו. בזמן שהאורחים שתו תה, התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו מה קורה. הוא הציע שנכין שיפודים, כי במקרה יש לנו במקפיא בשר בקר איכותי שמתאים לשיפודים.
ניגשתי אליהם, הסברתי שלא הייתי מוכנה לבואם, והצעתי שיפודים אמרתי שנשרה את הבשר עכשיו ובשעה-שעתיים יהיה מוכן, בדיוק כשהוא יחזור מהעבודה.
הם הסכימו, נכנסו לסלון, השתרעו על הספות והדליקו טלוויזיה.
הרגשתי מעט מובכת מהמצב. ביקשתי מבעלה של בת דודתי לעזור לחתוך את הבשר, והוא אמר שכואבת לו היד, ואשתו מלמלה שלא טוב לה מהנסיעה, התהפכה והמשיכה לצפות בטלוויזיה.
פשוט שתקתי, ניגשתי וטיפלתי בבשר לבד חתכתי, השריתי, וסידרתי הכול. בסופו של דבר, אני ובתי טרחנו ועשינו הכל הכנו שולחן והגשת אוכל, והם אפילו לא טרחו להציע עזרה.
כשבעלי חזר, סיפרתי לו בנחת מה עבר עלינו. הוא הופתע, אמר שהמשפחה שלי חצופה, וקרא לכולם אל השולחן.
בזמן הארוחה שררה שתיקה כבדה, כולם אכלו בשקט, בן הדוד חטף ישר שלושה שיפודים וזלל אותם בתאווה. בעלי הביט בהם וראיתי שבעיניו לא אהב את המצב.
לאחר שנגמרה הארוחה, שאלתי אם מישהו מוכן לעזור לשטוף כלים, חשבתי שאולי עכשיו הם יתעשתו, אבל בת דודתי אמרה שיש לה מניקור, ובתה לא יכולה לשטוף כלים.
אחר כך הבני משפחה הודיעו שמאוחר מדי לצאת, שהם נשארים לישון אצלנו אפילו ביקשו את המיטה שלנו, כי בעלה של בת דודתי סובל מכאבי גב וצריך מיטה קשיחה.
באותו רגע בעלי כבר לא יכל לעצור את עצמו וצרח עליהם:
מה אתם חושבים, שזה מלון? שיש פה משרתים? עכשיו, מהר, תארזו ולכו הביתה!
עמדתי המומה. ניסיתי להרגיע אותו, אך כשהביט בהם… פשוט יצא בריצה מהבית, קפץ לרכב שלהם ונעלם.
החוויה הזו לימדה אותי לפעמים נדיבות אינה מוערכת, אבל חשוב לשים גבולות, לדעת לעמוד על שלך, ולזכור ששירות, כבוד ונתינה־לב צריכים להגיע משני הצדדים.
