הם יצאו מבית החולים שניהם יחד. אף אחד לא חיכה להם, לא צילם במצלמה, לא הביא פרחים. מוזר היה אם מישהו היה מביא פרחים לגבר…
לא, אמא הייתה בחיים, איתה הכול בסדר. רק מה, התינוק פשוט לא היה לה חשוב. בכלל. והיא לא הסתירה את זה ישר אמרה לאיש שלה. אבל הוא התעקש, התחנן, אפילו זרק איומים קטנים פה ושם.
בכל זאת, הוא כבר כמעט בן ארבעים, ועדיין אין לו ילדים. מה אם זה הסיכוי האחרון להיות לו המשך? בסוף הם קבעו ביניהם… אשתו ילדה, מיד התגרשו, והיא הסכימה בקלות לשלם דמי מזונות בשקלים.
שמואל בתחילה רצה לוותר הגאווה בערה בו. אבל גרושתו אמרה:
החיים ארוכים. הכול יכול לקרות. אתה כבר לא ילד, ואני צעירה ממך בהרבה. גם אם אני לא רוצה את הילד, הוא שלי, ויהיה לכם לפחות איזה בטחון ליום מן הימים…
החלו ימים של חוסר שקט, אבל שמואל לא נשבר. הנה, כמה אמהות חד-הוריות מסביב! הוא מה, פחות מהן? יש גם ילדים מאומצים למכביר… אז בעיני שמואל לא היו בעיות מה, ילד בידיים של אבא יתייבש? ממש לא. דניאל שמואלי גדל, עלה במשקל והיה ילד שמח במיוחד.
אבל כשדניאל הקטן התחיל לגדול, התחיל לשאול שאלות על אמא. אבל איך תגיד לילד שאמא שלו לא צריכה אותו בכלל? שמואל איכשהו הסתדר ואמר:
מצאתי אותך במחסן של הבניין.
איזה מחסן?
ההוא, שליד הכניסה השנייה.
מאותו רגע המחסן החל למשוך את דניאל כמו מגנט. בטיול, תוך כדי שאבא לא שם לב, הוא היה בורח, מציץ דרך פתחי האוורור, קורא בלחש, “אמא…” ורק דממה ענתה לו תמיד…
אבל יום אחד… יום אחד משהו נשמע! ליבו הקטן של דניאל נעצר, ואז דפק מהר כל כך, שבקושי שמע משהו מלבד ההלמות בחזהו.
הדלת לכניסה הייתה פתוחה, ודניאל דהר לעבר המחסן. בחושך, עיניו התרגלו מהר. התגנב עמוק יותר, מנסה לצעוק ולקרוא, אבל הגרון שלו התכווץ ורק לחישה חנוקה בבכי יצאה:
אמא, אמא, את כאן? זאת אני דניאל… באתי לקחת אותך!!!
אבל אמא לא ענתה. דניאל נעצר, בכה, ניסה להקשיב. רשרוש קל מהפינה, והוא מחה את הדמעות באגרוף, כדי שלא יפריעו, והלך בעקבות הצליל.
אולי לאמא ממש רע, אולי היא חולה. אחרת הייתה כבר מוצאת אותו מזמן. אבל הוא ימצא אותה בעצמו, והיא תשמח כל כך, ממש תשמח!!!
דניאל הלך, בכה וחייך. לכל החברים שלו הייתה אמא, ועכשיו סוף סוף גם לו תהיה! אבל בפינה, על ערימת סמרטוטים, חיכתה לו רק חתולה. חתולה שבחנה אותו בזהירות והסתירה מתחת לבטנה גור קטן.
אמא?
האכזבה כמעט קרעה אותו לשניים. הוא צנח לרצפה. ואז הרים את עיניו, והביט שוב בחתולה…
כשאתה בן חמש, הדברים נראים אחרת. הלוגיקה מקבלת משמעות שונה. לפעמים זה הרבה יותר כנה וברור מהאופן שבו מבוגרים חושבים.
דניאל הסתכל על החתולה וחשב… נזכר בתמר מהגן. הרי היא, כשהתגאתה בשערה הארוך, סיפרה שאבא שלה קנטאור. ויהונתן הוכיח (והצליח) שאביו חייזר. אז למה לא יכול להיות שלו אמא חתולה?
והחתולה הבינה הילד הזה לא יפגע בה, לא בה ולא בגור. היא התקרבה באיטיות ונגעה ברכות באוזנה בכף ידו הקטנה.
אז את באמת האמא שלי?
דניאל כל כך רצה להאמין בזה, שהאמין בפנטזיה שלו עד הסוף. עכשיו הוא היה מוכן להילחם בכל מי שהיה מעז לערער על זה. הילד תפס וחיבק את החתולה, והחתולה חיבקה אותו בחזרה…
שמואל שם לב להיעדרות של בנו באיחור, וכשהבחין התחיל לקרוא. דניאל לא ענה. שמואל התרוצץ סביב הגינה, חיפש בין השיחים.
דניאלי! צא מיד! נו, איפה אתה?
עברו דקות ארוכות ומתוחות, שכל אחת מהן הלבינה את שערו של שמואל, ואז יצא דניאל מהמחסן.
הוא התקדם לאט, גאה, כשבזרועותיו החתולה והגור. ולשמואל הנרעש אמר:
מצאתי את אמא. והנה, נראה לי זאת אחותי… הם היו במחסן, איפה שמצאת אותי.
שמואל נדהם. האם לגלות את האמת לבנו? ואיך אפשר לומר דבר כזה? נאלץ להסכים עם הילד.
איך ידעת שזאת היא?
דניאל משך בכתפיו.
פשוט ידעתי… היא הסתכלה עלי, ככה!!! אבא, בוא נלך הביתה. נראה לי שאמא עייפה.
דניאל היה מאושר. אמא נמצאה! ואם האחות התגלתה דווקא כאח אפילו עדיף. עכשיו אפשר לשחק משחקי בנים רציניים, ובלילה אמא תספר לשניהם סיפור, כחתולה.
בגן קיבלו אותו בהבנה. מה פתאום להתפלא, אמא חתולה? הרי לאורי אבא הוא מכונית, ויש לו תמונה להוכיח.
שמואל דאג, לא ידע איך לפתוח שיחה עם בנו, איך להסביר שזה לא אפשרי. אבל כששקל שוב והביט בילד המאושר, הניף יד החיים יסתדרו לבד.
מהיום ההוא התחיל בלגן בבית. דניאל, החתולה והגור השתוללו, שכבשו יחד את הדירה. החתולה, צעירה בעצמה, רק נהנתה להשתולל עם הילדים.
אתם מטריפים אותי! התעצבן שמואל וסידר את החדרים.
דניאל, עם השרוך ביד, הגור והחתולה עצרו, הביטו בשמואל, ואחר כך זה בזה… משכו כתפיים, וטסו יחד להמשיך לטריף את האבא. ולמה? כי אמא הרשתה!
