הם החליטו בשבילי
קולות צפים אלי מהמטבח החיצוני, ואני, חנה לוין, עוצרת מול החלון הפתוח כי שמעתי את שמי מוזכר, כמו קריאת שם בחלום.
חזרתי מהגינה, החולצה מלאה קולורבי עגולים כמו לבנה, הידיים מלאות ריח אדמה ושמיר. לא ממהרת לשום מקום. ערב יולי שקט, חם, בריח קיץ שמשוטט מגינת השכן, כמו ענן שט לו בשמים נמוכים. הקולות בפנים כמעט קרים, לא רגשיים, וזה מה שעוצר אותי בכניסה, לא עוצמה אלא אדישות.
הקול המוביל שייך לעדה שורץ, חמותה של בתי. קול עוטף, ארוז היטב בשקף של היגיון.
הבית טוב, חיפשתי ביד 2. דירות דומות פה עולות בלפחות שלושה מיליון שקל. אולי אפשר גם שלושה וחצי, אם יודעים לדבר.
אני נשארת דוממת. הקולורבי לוחץ לי על הבטן, מוצק וגדול. אני מרגישה את עצמי חיה וחולמת גם יחד, כאילו רגל אחת ביומיום והשנייה במקום אחר.
הרי היא שם לבד, זה תומר, חתני, מדבר דרך האף, כאילו תמיד עם גודש. למה לה גינה של חצי דונם? היא כמעט לא משקיעה בה.
אמרתי לה את זה, מוסיפה מיכל, בתי. את קולה הייתי מזהה תמיד; אך משהו היום מוזר בו, כאילו רוחות אחרות מדברות דרכה. הכל בגלל נוסטלגיה, הבית של אבא, העצים של אבא, אבל שלוש שנים אבא כבר איננו.
בדיוק, דוד, חמיה, מדבר מעט אבל כשהוא כן ריסוק מדויק. אין למה להיאחז. נמצא לה דירה בעיר, ליד קופת חולים, שיהיה לה שקט.
או בית אבות, שוב עדה. היום יש טובים, לא מה שהיה. נקיים, צוות נחמד. תרגיש עם אנשים ולא לבד.
היא לא תסכים לבד, אומרת מיכל, והמילים שלה גולשות כמו שאלה טכנית, לא התנגדות, רק איך פותחים קופסת שימורים עקשנית.
תסכים, תומר שורק צחוק. לאן תלך. נסביר, קשה לה לתחזק בית כזה לבד, גם כלכלית וגם פיזית. היא לא צעירה.
והמכונית שלך כבר לא משהו, עדה משנה נושא בקלות משווי ריאליים לאפשרות לנסוע לים המלח באוטו טוב יותר.
שבירת ספל על צלחת הדהוד נמרח בחלוק.
נחלק הכל. לנו לאוטו וטיול, למיכל שיפוץ בדירה, ולאמא שלה דירה קטנה או בית אבות. צדק.
אני עומדת בפתח, מסתכלת על ידי, שהאצבעות שלה אוחזות קולורבי. היד חזקה ולתדהמתי שקטה מאוד. לא רועדת, לא מתכווצת. רק מחזיקה.
בחזהי מסתובב פתאום משהו, כמו מנעול שסובבו בו שכחת מפתח, לא עצוב, כמעט ללא רגש.
אני פונה, חוזרת אל הערוגות, מניחה את הקולורבי בקופסת עץ ישנה, ומשקיפה על עץ התפוח, שעמוס, עמוס כמו זיכרון. יעקב, בעלי, שתל אותו בשנה שגשמים ירדו מעבר למקובל. עץ תפוחים ענק, גזע עקום, כאילו בעצבונו פנה הצידה לחשוב. יעקב כל אוגוסט עשה ריבה עם הל, עמד ומהריח התמרק כולו משל היה עניין של מדינה.
שלוש שנים. שלוש שנים מאז שהוא איננו.
אני מתיישבת על הספסל שירק יחד עמו מעצי גדר ישנה. לא חושבת, לא בוכה, רק יושבת. ריח ערב של דומדמניות חמות עם גץ עשן נודד באוויר. כמה גינות ליד, מדורה קטנה.
אני קמה פנימה צריך להכין ארוחת ערב.
כולם הגיעו היום יחד וזה מוזר. עדה ודוד תמיד נפרדים, באים לבר-מצוות, לברית, לחתונה הולכים בהזדמנות הראשונה. האנשים האלה, לעולם לא הבנתי אותם. מסודרים, מגוננים, תמיד מעט מדברים כאילו יודעים משהו על החיים שלא א א יודע. לא רעים, לא טובים, פשוט כמו בית עם תריסים אטומים.
ותומר, כולו יצירה שלהם יפה, גבוה, חזק, עם גומות חינניות בלחי, אך שישה שנות נישואין ומעולם לא מצא עבודה שנשאר בה יותר מאשר צריך בשביל קורות חיים. תמיד אומר שהתחום ספציפי, מתסכל, הוא לא מוערך, צריך למצוא את עצמו והעצמי בורח.
מיכל השתכרה יפה, עבדה כמנהלת במערכת הוראה דיגיטלית. חכמה, מאורגנת. לעיתים התבוננתי עליה ולא מצאתי את הילדה שלי, זאת שגדלתי. האישה ליד השולחן דמתה למיכל, אבל לא הייתה היא, לא באמת.
אני חותכת תפוחי אדמה. עגבניות גדולות וגאות, כביכול נבקעו מסוכר מתוק, כך יעקב תמיד טען רק עגבנייה מתפצלת טובה באמת.
אני מכסה את השולחן, חושבת כמה מוזרה החיים כל עוד מישהו פה, אנו מתווכחים איתו על כלום למה לקחת עוד ספר מהספרייה, ממילא לא תספיק? ואז הוא עוזב, והקטנות הופכות לדבר האמיתי.
המפתחות לכאן עמוק בכיס הסינר, כבדים, כמו סוד שאי-אפשר לספר.
המשפחה נכנסת דרך המרפסת, רעשים כבדים כשמגיעים הרבה, אף אחד לא בטוח בעצמו. עדה מיד בודקת, צופה בחדרים, ברהיטים. ראיתי את המבט עין של קונה.
מרווח פה, עדה. יפה.
שבו, אני מזמינה. תפוחי אדמה חמים עכשיו.
כולם מתיישבים. מיכל עוזרת בכלים, באוטומט של בית. אני קולטת לרגע מבט מהיר, לא אשם, התחמקות. כמו שמביטים לשנייה בשמש.
ארוחה מתחילה. דוד משבח את התפוחי אדמה, עדה שואלת על העגבניות, תומר מוזג יין, אני מניחה את היד על הגביע בעדינות לא רוצה לשתות. השיחה רפויה, ממתינה כמו מערכה בתיאטרון.
אני אוכלת, ואכילה מתוקה־מרירה. איך קוראים לזה? למה ששמעתי שם בחלון? לא בגידה, גדול מדי. חיים שלי הפכו טבלה אקסלית, שורות, הוצאות, אופטימיזציה. כמו מקרר ישן שמבזבז חשמל.
אהיה בת שישים באוקטובר. כמובן, לא שבע עשרה. אבל הבוקר עישבתי ערוגות, קשרתי עגבניות, פניתי זבל לגדר, ואז סיימתי דייסה עם דובדבנים, וקראתי שלושים עמוד על היסטוריית זכוכית כי זה עניין אותי. כן, עייפה לפעמים, אבל לא מהבית מהאנשים. כל כך עייפה מהציפיות שלא שייכות לי, כמו לסחוב תיק לא שלך.
חנה, רצינו לדבר איתך, פותח תומר בביטחון־מדומה.
על הבית, אני קוטעת.
שקט קצר.
כן, תומר נע בכיסאו, חשבנו שאולי קשה לך לבד.
לא.
כל גינה כזו עבודת פרך, גם כסף, גם ביטוחים, מסים, עדה מוסרת את השרביט.
אני יודעת כמה אני משלמת על חימום, עניתי. מסים שלי על השעון.
אין לנו ספק, דוד משתעל. רק חשבנו על טובתך.
שמעתי על מה אתם חושבים.
עכשיו השקט משתנה. סמיך.
מיכל סוף סוף מביטה ממש:
אימא.
חזרתי מהגינה, אני מוסרת. הפתח היה פתוח. יש לי שמיעה חדה, יעקב תמיד אמר שאני שומעת גם מה החתולה של השכנה חושבת.
אני גומרת חתיכת עגבנייה.
שמעתי על ים המלח, על האוטו, על בית האבות.
שוב כולם מנסים לדבר יחד, ללא הצלחה.
אני רק מרימה יד. לא בחדות. פשוט מרימה.
לא.
אמא, את לא הבנת נכון, מיכל מתחילה.
מיכל, בשקט. חמישים ושמונה שנה אני חושבת. אני חושבת טוב.
אני קמה, מרימה צלחת, ניגשת לכיור. החצר בחוץ הופכת כהה, עץ התפוח שוחה בצל מוכר, כמו יד שמושטת לשלום.
הבית הזה לא נמכר, מאחורי הגב. לעולם. יעקב בנה אותו, אהב אותו, אני גם. פה אני חיה.
אבל היית בעיר.. דוד, בזהירות.
הייתי, תיקנתי. אני עוברת הנה. לתמיד. כבר החלטתי.
אני מסתובבת. על השולחן יושבים, תומר בין ייאוש לתדהמה, עדה סוגרת פיה, דוד בוחן מפה. מיכל מביטה בי במבט שאינני יודעת לפענח.
אני פותחת משתלה, אני מודיעה. משתלה לצמחים נוי. יעקב כל החיים גידל פה. יש כאן אוסף אירוסים, שבכל שנה שואלים עליו. פיונים, ורדים, זנים מיוחדים. אני אטפח את זה.
אמא, את רצינית?
יותר משאתם שישה־שמונה שנים מתכננים לי את החיים.
אני יוצאת אל המרפסת, יושבת בכיסא נצרים ישן, כמו צל חולף יעקב השתמש בו, אחריו נשארו חריקות אחרות. לוקחת ספר, לא קוראת, רק עוטפת בו את הידיים.
בפנים הם דנים, קולות כמעט לוחשים. אחרי רגע יוצאת מיכל.
היא נעמדת אצל הדלת, לא מתקרבת מדי. גבוהה, בת הדור שלי. שיער אסוף, עגילים עם פנינה קטנה נתתי לה לפני עשר שנים.
אמא, לא ידעתי ששמעת.
אני מבינה.
זה לא הייתה הרעיון שלי, הבית אבות. לא רציתי.
אבל ישבת והקשבת. ולא התנגדת.
אין לה תשובה. גם זו תשובה.
מיכל, את אישה חכמה. עובדת לבד, חושבת לבד. לא ברור לי מתי הפסקת לחשוב אם אלה שמסביב.
את לא מבינה אותו.
יותר ממה שנדמה, עניתי בשקט.
היא עומדת רגע, חוזרת פנימה.
הלילה חם. שירי צרצרים סביב הבית צליל שתמיד אהבתי, כמו מים דולפים לא יורד, ולא נגמר. אני שוקעת במחשבה על יעקב.
הוא נפטר בפברואר, לפני שלוש שנים. התקף לב. לא קם בבוקר, וזה כאילו משפט נקטע באמצע. דף בלי סוף.
נשארו הרבה חפצים. כלים, סדר מוחלט במוסך. קלסרים עם רשימות גינה, תיעוד של כל שתילה, השקיה, פריחה. סוודר ישן נשאר על קולב, שנה שלמה הריח עוד החזיק. אחר כך נעלם גם זו אובדן.
את הבית בנה בעצמו. היה על כל לבנה. הרחיב את המרפסת “כדי שבקיץ תחיו בחוץ”.
למכור את הבית כאילו למכור חלק ממנו.
לא.
פשוט לא.
אני שומעת תנועות וצמיגים כורכים חצץ הם עוזבים, בלי להיפרד. אני מתבוננת בפנסים הולכים ונעלמים בחשכה. מזיזה ראש לא עצב, אולי הקלה: משהו כבד עוד נשאר שם, לא המשיך איתי.
מסדרת כלים, סוגרת מטבח, משאירה אור קטן בכניסה, כמו תמיד. עולה לישון. בצד של יעקב שוכבת ספר על בוטניקה בחצי קריאה. לפעמים אני נוגעת בספר לרגע פעולה שלא מסבירה כלום, אבל דרושה.
נרדמת. בחלום אני רואה גינה רגוע, קיץ, ריח תפוחים חמוץ־מתוק.
קמה בשש. מכינה קפה, יוצאת למרפסת. טל על הדשא, ערפל שוחה באופק. קיכלי מיילל על התפוח כאילו הוא שייך לו. אני שותה, מסתכלת על חלקה.
חצי דונם. חצי ירק, חצי עצים. יעקב רצה לפתח רוזאריום בצד הגדר, לא הספיק.
אני פותחת מחברת. רושמת.
אירוסים, פיונים, ורדים, הוסטות נדירות, פלוקס. יעקב גם גידל קלמטיס שמונה־עשרה זנים, אני זוכרת. נרקיסים אהב אותם ראשונים באביב.
משתלה. אני חוזרת בקול לשמוע את המילה.
נשמע טוב.
מתקשרת לרינה.
חנה, אומרת רינה אחרי ששומעת הכל. מה אמרתי שלוש שנים? אמרתי: שימי עין על תומר, אמרתי כבר בחתונה עניין עם כסף בעיניים.
זה לא בו.
גם בו, קובעת. ומה עכשיו?
משתלה.
את מבינה בזה?
יותר ממחשבה.
את יודעת שזו עבודה? לא תחביב?
את חושבת שאני לא יודעת?
אני חושבת שאת יודעת, מחייכת בטון קשה-רך. תגידי לי מתי להגיע לראות את האירוסים.
אחרי השיחה אני יושבת עם פנקס, עולה לעליית גג קלאסרים של יעקב מסודרים. כתב ידו יציב, יפה, קנאתי לו תמיד. “אירוסים זנים והרבעות 20152021”. “ורדים יומן טיפול”. “קלמטיס ניסויים”. “נרקיסים קטלוג”.
אני עם המחברת בגינה, כאילו הוא מדבר אלי דרך המילים. פעם חשבתי שאני מכירה אותו, אך שיח הגן הפרטי שלו היה זר.
יושבת, חושבת על יחסים עם בתי הכל התחיל מזמן, לא באותו ערב כשגליתי, אלא הרבה לפני. מיכל התחתנה, והחלה להיעלם, לצלצל קצר יותר, מתחת לקולה תמיד עייפות ומקצת אשמה.
לא שאלתי. חשבתי שאין מה לכפות, משפחה צעירה בונה עולם, שלא אתערב. אולי טעיתי, התרחקתי יותר מדי. או שאולי זה לא המרחק, אלא הדרך שדברים בונים עם הזמן.
תומר לא רשע, פשוט רוצה קל, מהיר, שיקבלו החלטות במקומו, וירגיש חשוב. אנשים כאלה לא מזיקים בגלוי הם פשוט שואבים אוויר לאט לאט.
ולגבולות? בונים כל יום מחדש, לא שומרים פעם אחת. בסוף מגלים שמישהו אחר מחליט עליך.
אני מתעמקת באירוסים. הגן במערב החצר חצי צל, כמו שיועד. הערוגה זקוקה לדילול, בצל גודשים, חלק פורצים מהאדמה. הפריחה תמיד ביוני, אני זוכרת כל שנה זוהרה באה לראות.
אני נוגעת בעלים, מוצקים, האדמה חיה. יעקב כבר היה עושה מזמן. הוא לא ידע להרהר, הפך מיד למעשה זה הדהים אותי רק עכשיו.
טוב, לחשה לאוויר, אולי לעץ התפוח מתחילים מהאירוסים.
הימים הבאים תפוסים. אני מנפה קלאסרים, רושמת זנים, לומדת איך פותחים עוסק פטור, יצרן קטן, זה פחות מפחיד ממה שחשבתי. מתקשרת לזוהרה השכנה היא באה, מסתובבת בגינה, עיניים לומדות.
חנה, זה אוצר פה, אומרת. הזן הזה לא ראיתי.
יעקב הכלאה לבד.
לבד?
כן, קרא לו “שקיעה של יעקב”.
זה לחייב לשמור, קובעת זוהרה.
אשמור.
מיכל מצלצלת. אני מהססת לפני שמרימה.
אמא.
מיכל.
רציתי להגיד תודה. גם סליחה. על הכל.
בסדר, אומרת.
זה נשמע קצר.
אין לי מה להוסיף בינתיים.
את כועסת?
אני חושבת.
לא. כעסתי שלוש דקות. עזב. אני לא כועסת עצובה.
אני מבינה.
לא, עדיין לא. יתבגר. תביני.
אמא, קולה נסדק. רבנו קשות.
אני שותקת.
אמרתי לו שזה לא מוסרי מה שתכנן עם הבית. הוא אמר שאני רגשנית. התפוצצנו.
שומעת.
צריכה לחשוב.
תחשבי. זה טוב.
אחרי השיחה אני פורשת לעבוד. מפוררת אדמה תחת אירוסים, ידיים ותלמים, בדיוק כמו שיעקב לימד. האדמה נותנת, חיה.
אני חושבת עלי ועל מיכל אהבה בלי אמת לא מתניעה, המנוע טוב, אבל הדלק פספוס.
מיכל גדלה לבד כמה שנים כשנפרדנו זה היה קשה, אחר-כך חזרנו, זה הכי טוב, אבל השנים הקשות ניקבו משהו. אולי אז נחקקו מסקנות שאמא חזקה, לא זקוקה לעזרה.
או שמיכל חשבה שבגלל שאני תומכת תמיד, לא צריך תשומת לב.
פעמים הציפייה של המשפחה אינה מרוע. רק מהרגל: אמא עושה, אמא דואגת. עד שביום אחד, היא אומרת ‘לא’.
ואז המבנה מתערער, כי כבר לא מתיישב על הגב.
כעבור שבוע באה רינה, מגיעה ברכבת, תיק מפוצץ: יין, גבינה, ספר אקוורל, מגפיים.
למה מגפיים? אני שואלת.
אמרת שיש שיח ורדים פראי. אני רוצה לבדוק.
הולכות בגינה שעתיים. רינה שואלת ענייני כמה זנים, רישום, ניסיון, הבנת שרשרת אספקה. אני עונה ומבינה מה אני יודעת, ומה צריך ללמוד.
את צריכה אתר, היא מסכמת.
איני יודעת לבנות אתר.
לי יש אחיין, הוא יבנה.
תודה.
רק תשובה: שלושים שנה לימדת, עזרת לכולם פעם עשית משהו רק בשבילך?
ספרים קראתי.
ספרים לא נחשבים זה שקט מדי.
אני צוחקת. טוב לצחוק. צוחקת יותר כאן מששת החודשים האחרונים.
יעקב עשה לספר הגן, הספרים. תמיד אמר: “בלי בשביל עצמך אין טעינה”.
חכם.
לפעמים קשה, אני מודה.
אנחנו שותקות. הקיכלי השתתק. ריח פטל, קליפת עץ חמה מגיע מהפינה.
מפחיד? רינה שואלת.
מה?
להתחיל מחדש בגיל חמישים ושמונה.
אני חושבת אמת.
מפחיד. אבל להמשיך כאילו אני לא פה הרבה יותר מפחיד.
בשבוע הבא נוסעת לעיר. נוטריונית לבדוק את המסמכים. אישה רצינית, קול מדוקלם.
הכל תקין, אין מי שיכריח למכור.
טוב לי לדעת.
עוברת דרך הדירה העירונית, נושמת אבק, המקרר נקרא ממסעות. מגנטים מהטיולים ירושלים, צפת, אילת, עכו, טבריה.
אני בוחרת כמה דברים: קופסה עם מכתבים, סוודר, ספרים לאסוף.
עוצרת ליד הדלת.
כאן היה טוב קנינו ב־98, שיפצנו יחד, מיכל ילדה קטנה בין פחים, נוגעת בכל מה שאסור. אהבתי לדירה לא מוכנה, אבל גם לא יכולה לחיות פה.
אולי אשכיר. או אשאיר ככה. עוד לא החלתי.
סוגרת. יורדת.
בחוץ יולי חם, רחוב נושם אספלט. הבית חסר לי, אני מגלה בכאב שיהודי מרגיש רק אחרי שהלך אז הוא באמת שייך.
מיכל שוב מתקשרת. רגועה, יבשה.
אמא, אנחנו נפרדים.
אני לא אומרת ‘אמרתי’. מיותר עכשיו.
איך את?
מוזר. לא רע, פשוט מוזר.
זה טבעי.
גרים יחד, אבל לבד.
תרצי תבואי לכאן עד שתמצאי מקום.
פאוזה.
את לא כועסת?
אמרתי לא.
אמא, טעיתי. לא הבנתי איך ישבתי איתם, נתתי להכל להתנהל. זה עוצרת לא היה בסדר.
כן, אני אומרת. לא בסדר.
לא יודעת להסביר.
כרגע אל תסבירי. פשוט תבואי.
היא באה בשישי. אני פוגשת אותה בשער. חיבוק מגומגם־נכון, כמו הליכה בחוסר שיווי משקל, הגוף עוד לא זוכר.
רזית, היא אומרת.
זו עבודה בגינה.
ספרי לי על המשתלה.
בואי. אראה.
אנחנו מסתובבות, אני מסבירה: אירוסים, פיונים, רשימות של יעקב, האחיין של רינה בונה אתר. היא מקשיבה, גוחנת להריח.
אבא אהב את הכל, היא לוחשת.
יודעת.
לא ידעתי כמה הוא תיעד.
אנחנו תמיד יודעים מעט עד שהם אינם.
היא עוצרת ליד התפוח.
זה ההוא?
אותו.
זוכרת ריבה עם הל.
נכון.
אז לא אהבתי.
ועכשיו?
אולי כן קצת מאוחר.
לא מאוחר.
יש מתכון?
בקלסר של אבא.
היא מהנהנת. לאט.
בסתיו נכין?
נכין.
בערב יושבות במרפסת, שותות תה, מדברות בעצירה, בודקות כל משפט, אך ממשיכות ללכת. אני מספרת על המשתלה, היא מקשיבה. אחר כך אומרת:
אי־אפשר לחזור למה שהיה.
לא.
אפשר לבנות משהו חדש?
אפשר. אחר. נשמע שטוב מזה.
את חושבת?
כשמפסיקים לזייף מגיעה אמת. אמנם קשה אבל אמת.
פחדתי לאכזב אותך.
אותי?
תמיד היית חזקה.
מיכל, אני לא שופט.
אני יודעת, אבל
אמא נועדה להיות הכתובת כשכואב.
אזכור, מבטיחה.
עוזבת במוצ”ש. קובעות: תבוא שוב בשבוע הבא. אולי לעזור, אולי סתם.
אחרי שהולכת אני עומדת במרפסת, מביטה בשביל. שקט. קיכלי שותק. הערב אחר, רך, נמוך.
חושבת איך אפשר להתחיל בגיל שישים? לא סיסמה מעיתון, אלא תחושה. הולכת עשרות שנים לכיוון, ועכשיו פתאום מותר גם אחרת. לא אחורה, פשוט נתיב חדש.
יש בזה אובדן: התרגלות לישן, גם אם מקומט ולא נוח, תמיד קשה לשחרר. כמו להוריד נעליים לוחצות כואב, ואז משתנה, ואז מופתעת הרגל בסדר, רק היתה צפופה.
נכנסת, מדליקה אור. מוציאה את קלסרי יעקב, מניחה על שולחן, פותחת מחברת.
אירוסים לחלק בסתיו. להזמין כבול, קומפוסט. לברר על חממה קטנה. האחיין עושה אתר, טוב. לצלם מה שפורח.
מתבוננת בתמונות שתילות של יעקב. ערימות צבע, מדהים, צבע ים וסערה, דבש ואודם. “שקיעה של יעקב” זהב־בורדו, רושמת כתפאורה חדשה.
כעבור ימים עדה מתקשרת. אני שוקלת עונה.
חנה, הקול אחר, נטול פלסטיק לא מתנצל, אבל פחות קשיח. רציתי להסביר.
מקשיבה.
לא התכוונו לרע. פתרון פרקטי.
עדה, עייפה, פרקטי בשביל מי? בשבילכם פרקטי. בשבילי משהו אחר.
לבד את שם…
אני חיה שם. לא מוטרדת לבד, זו חיי. ואני לא מוכרת.
פאוזה.
מיכל עוזבת את תומר…
עניינם.
בגלל זה?
בגלל שש שנים כאלה. זו רק טיפה.
עדה שותקת.
אני לא מבינה מה את רוצה שנעשה…
כלום. פשוט כלום. בדיוק כך.
מסיימת פניה, יוצאת לגינה.
אוגוסט עמוק. עגבניות מוכנות, מלפפונים דועכים. התפוח מתחיל להניב. עודם חמצמצים, ירוקים, עם ריח של גשם שלא ירד.
אני אוספת עגבניות, חושבת שיחידותו יש לה גוונים. יש לבד בלי אנשים ויש יחד ולבד. השנייה קשה יותר: אדם עומד, אבל נמחק כמו גיר. מאז אמרתי “לא”, אני כתובה מחדש.
רינה באה שוב. מדברות על משתלה, על שיווק, איך כותבים תיאורי צמחים. רינה מסדרת מהומה לתוכנית, לזהות מוסדות, לתכנן.
האתר עולה “הגן של יעקב”. בחרתי כי כך אמת לא זיכרון מת, אלא המשך.
בעמוד ‘עלינו’: “המשתלה בניהולה של חנה לוין. בעלי יעקב אסף וריבע צמחים עשרים שנה. אני ממשיכה, כי זה חי וכי צדק יופי מצמיחים, לא רק מוצאים”.
הפניות הראשונות תוך שבוע. זוהרה מספרת בחוג, באים אירוסים, פיונים, שואלים. אני משיבה לא ממארת, מפרטת, מצרפת תמונות. הידברות עם זרים על צמח מרגיש, זה טוב.
אישה כותבת רוצה אירוסים לזכר אמא אני מסבירה, מייעצת, שולחת רשימה.
תודה, היא משיבה. עכשיו הבנתי.
ספטמבר מיכל באה ליומיים. מבשלות ריבה מתפוחים עם הל מתכון בכתב יד של יעקב: “800 גר’ תפוחים, 600 גר’ סוכר, 5 תרמילי הל, לא לערבב עשר דקות, לערבב רק בקצוות”.
מדברות, מצחקקות. פתאום השיחה קלה. משהו כבד ירד מהלב. הריבה יצאה זהב, ריח של אתמול והרבה עכשיו.
טעים, מיכל טועמת.
טעים, מסכימה.
חבל שאמרתי פעם שזה לא.
הילדים אומרים, אחר כך מבינים.
היא צוחקת אמיתי.
אימא, היא אומרת. בעצם לא השתנית.
ההפך. נהייתי גלויה.
ממלאות צנצנות, ארבע עשרה, מספיק לכולם. שתיים לרינה, אחת לזוהרה, מחשבת אולי למכור באתר. ריבה מהגן רעיון קטן.
רושמת במחברת.
אוקטובר, יומולדת שישים. רינה, מיכל באות. לא מזמינות אף אחד. יושבות במרפסת עם שמיכות ונרות, למרות הקרירות. התפוח מאבד עלים. העלים נופלים לאט, כאילו הזמן לא חשוב.
לחיים, רינה מרימה כוס.
לחיים, מיכל.
אני מביטה בהן. ואז בגן.
ליעקב, מוסיפה.
שותקות.
בלילה לאחר מכן, אני מנקה, מכבה אור, מתעטפת בפוך ויוצאת למרפסת. לילה קר, כוכבים פזורים. עוטפת עצמי, עומדת.
ההתנהלות המשפחתית, יחסים, תחושת ניצול כולן היו, כואבות. אבל זה לא העיקר.
העיקר אני כאן, בגינה שלי, בית שלי, בגיל שישים פתחתי משתלה, בתי בישלה איתי ריבה, רינה מגיעה לראות אירוסים, קלסרי יעקב, אתר חדש, תפוח עקום. הכל פה.
יעקב היה אומר: “חנה, מחר לפני הגשם לכסות את האירוסים”. או “הנה זן שמצאתי בעלון”.
אני מחייכת, לעצמי. ואז נכנסת.
נובמבר עם גשם, אחריו שלג ראשון. המשתלה עומדת בשקט בחורף, עבודה לא נגמרת מזמינה שתילות, מתכתבת עם לקוחות, מוצאת הזדמנויות חדשות.
לקוחה מהאזור מפרסמת הזמנה רצינית פיונים לגינה גדולה.
אני שולחת הצעת מחיר, מפורטת, ושומרת תקשורת “הראשונות”.
מיכל באה כמעט כל סופ”ש. לפעמים מביאה אוכל, לפעמים סתם. מדברות עד שמבינות אנחנו לא רק אמא ובת, אלא נשים שמכירות ומתקרבות מאפס. אחרת.
יום אחד מגיעה עם מסמכים.
הגשתי גירושין.
ידעתי.
תומר לא התנגד אין רכוש.
טוב.
טוב מה? שאין רכוש או שאין תומר?
שניהם.
לא עצוב לך על תומר?
לא היו יחסים אמתיים היה נימוס בלבד.
והתקופה הזו?
מצטערת בשבילך, לא עליך.
היא מהנהנת.
בדצמבר השלג שוקע על הגן, צובר ומכסה פקעות הרדומות עד האביב. התפוח מצויר קווי פחם.
אני חושבת הזדמנות שנייה, לא משהו שבא מבחוץ. לא בן זוג, לא עיר, לא חיים חדשים מפוברקים. הזדמנות שנייה היא לקחת מה שיש ולכונן מחדש: אירוסים של יעקב, הקלסרים, התפוח, הריבה. עכשיו זה שלי.
היה לי קשה לקחת את הצעד? כן. אני זוכרת אותו ערב חלום, ידיים עם עגבניות, מפתחות כבדים בכיס, ואותו “לא” בשולחן. מפחיד. אבל לא רעדתי, לא זעתי. זה היה כמו להניח תיק כבד ברצפה, לא לזרוק, רק להניח.
אחר כך רצון ללכת, פשוט ללכת קדימה.
מכינה קפה, פותחת מחשב יש מייל על פיונים, עונה.
מחברת חדשה: “אביב הדברים לעשות”, מתחילה רשימה.
ינואר. הכל קפוא. מיכל מתקשרת.
אמא, אפשר? שבוע?
כמובן.
לעזור במשק, בכתוב, בצילום. אני טובה בזה.
ברוכה הבאה.
היא מגיעה שישי, מחשב, תיק גדול. עובדים מהמטבח חמים שם. מיכל בוחנת תמונות, כותבת תיאורים טובים, מרשימים. אני מסבירה, היא כותבת.
את מסבירה יפה, היא אומרת.
שלושים שנה לימדתי.
אני זוכרת איך פתרת איתי בעיות תמיד דרך החיים. דוגמת עוגה קודם צורה, אחר כך שכבות.
ככה נכון.
אף פעם לא סיפרתי.
גם אני שתקתי.
שוב התה. השלג ממשיך.
אמא, אני רוצה לבקש סליחה. אמיתית, לא כמו אז. אז זה היה שטחי. אני רוצה באמת.
מיכל.
תני לי לדבר. ישבתי עם אנשים שראו בך הוצאה לא התנגדתי. הסברתי. זו אשמתי.
אני שותקת רגע.
את אשמה. אני סולחת. אבל לא זו המילה. אני צריכה מילה אחרת.
איזו?
שתכבדי את עצמך. יותר חשוב מסליחה.
היא מביטה בי ארוכות.
אשתדל.
זה מספיק.
חוזרות לעבודה. היא בונה, אני מבשלת עוד תה. השלג לא פוסק. הגן יישן, פקעות מחכות לאביב.
פברואר שמש. עדין קר, אך מלטף. יוצאת לגן שלג יורד, גומות נותנות קוי ירק ראשוני.
רינה רוצה לצייר את הגן, מבקשת תמונות באביב.
אני מסדרת תמונות, שמחה יש מי שרוצה את העבודה שלי. לא מתוך חובה אלא כי היא חיה.
הפיונים גילוי. פעם לא עניינו, היום אני רואה אחרת. פיונים שונים, צבעים, אחד “עבדקן” כהה, קצר פריחה, כל שנה. יעקב קרא לו “הנזעם” בחיבה.
“הנזעם” בקטלוג: “נדיר, צבע עז, פורח קצר. נקרא כך בגלל אופיו”.
למחרת שלוש בקשות. שוב אני צוחקת.
מרץ השלג כמעט נמס, ריחות אדמה חריפים. יוצאת עם את, מכינה ערוגות. הידיים יודעות. העבודה ברורה.
וכך “להתחיל חיים אחרי גיל חמישים” לא השראה, אלא צעדים קטנים: למחוק אבק, לענות לרינה, לשתול, להגיד ‘לא’ ליד שולחן.
כל צעד קטן. כך נוצרת צורה.
זוהרה מגיעה באפריל. האירוסים כבר ירוקים.
חנה, רוצה לקנות קצת מהסגולים.
אלה “גלי הכנרת”. בחירה טובה.
ו”שקיעה של יעקב” יש עודף?
סנה אחד, לחלק בסתיו.
אחכה, אומרת. השתנית. לטובה.
איך?
נראית ממהרת אך למשהו טוב.
ואכן יש.
מאות התחלות קטנות.
מאי לקוחות משם, בפעם הראשונה פנים אל פנים. משפחה עם ילדים שמצאו את האתר. מסתובבת, מסבירה, הילדים נוגעים בכל. ילד אחד שואל ברצינות:
מי המציא את הפרחים?
הטבע. ויעקב עזר.
איפה הוא?
מת.
הוא חושב.
הפרחים זוכרים?
אני מביטה.
בהחלט, עונה.
הם קונים פיונים והוסטה. האמא מבטיחה “נבוא שוב ביוני, לאירוסים”.
אחכה, אני עונה.
יוני חם. האירוסים בשיא. לא זכרתי כאלה. “גלי הכנרת” כפס כחול בענן. “שקיעה של יעקב” זורחת במדורה בורדו-דבשית, רואים מהשער.
מיכל מגיעה לראש חודש.
אמא, נכנסת, נעצרת.
מה?
יופי.
יודעת.
יושבות מתחת לעץ התפוח. הוא מלא העלים, יוני עבה, כמעט שחור. קיכלי רועש בענפים.
אימא, רציתי להגיד
תדברי.
מצאתי עבודה חדשה תנאים טובים, קרוב לכאן. אני רוצה לגור לידך, לעזור במשק, אם מתאים.
מבינה בצמחים?
לא. יודעת ללמוד.
אני מחייכת.
חשוב יותר.
מפחדת שאכזיב שוב?
לא, קוטעת. אנחנו אחרות. זה לא רע.
יותר טוב?
יותר כן, פשוט.
קיכלי נופל, עף. גן יוני רווי ריחות אירוסים, אדמה, דומדמנית, תפוח. בלתי נפרד.
אני מביטה על “שקיעה של יעקב”.
פורחת בכל העוצמה.
פחד היה. בטח. אותו ערב של המטבח החיצוני, כל הקולות, הקולורבי בסינר, ההחלטה במטבח, בגב לשולחן. כל זה. ויש גם אובדן כי ישן, אפילו לקוי, כאב לשחרר. אבל עכשיו, יודעת להרגיש ערך עצמי, זה לא גאווה. זו אמת. אמיתות לעצמי. למה שאני קיימת, למה שאני יודעת, למה שאני אוהבת.
יעקב אהב את הגן הזה. אני ממשיכה.
וזה טוב.
מיכל, אני קוראת.
מה, אמא?
מחר צריך לעדור לאירוסים. תעזרי?
היא מביטה בי, אחר כך לאירוסים.
כן, היא אומרת בפשטות.
