דביר הוא גבר בן ארבעים, רווק. לפני כמה שנים, כל הנשים קינאו בו. כל אישה היתה רוצה בעל כמו דביר גבוה, נאה ובעל הון לא קטן. כיום, מכל אלו נשארה רק ממונו. הגיל כבר נותן את אותותיו, השיער הידלדל, והכּרס רק הולכת ותופחת מיום ליום. דביר היה מודע היטב למצבו, ודווקא משום כך התחיל לראשונה בחייו לחשוב ברצינות על חתונה. אך היה חשש בליבו האם ימצא את האישה המתאימה, שכן אופיו לא קל: הוא גס רוח, קפדן ונוקשה מאוד. וכולם מסביב כבר יודעים זאת, כך שהנשים מתריעות בפני כל אחת שמתחילה למצוא בו עניין “שמרי מרחק”. כך הבין דביר שסיכוייו קטנים.
הוא סיפר על חששותיו לחבריו, ואלו נתנו לו כמה עצות, שבסופו של דבר הובילו אותו להינשא תוך מספר חודשים. יום לאחר החתונה, דביר חשב שהגיע הזמן לפרוש בפני אשתו את דרישותיו הברורות.
“את תגור בדירה שלי זהו כבוד גדול עבורך”, פתח דביר בקול תקיף. “תמיד חייבת להיות סדר מופתי בכל פינה. הכל צריך להיות במקום”. “למה אתה מתכוון?” שאלה תמר בחיוך עדין. “אסביר רק פעם אחת”, השיב דביר וחייך קלות. “עלייך להבין, בכל רגע אפשר לאבד את האושר הזה. אני אדם מאוד קפדן, עלייך להתרגל לזה ולקבל זאת. ועוד משהו המגבות חייבות להיות תמיד יבשות ותלויות במקומן. הכי חשוב זה הניקיון. הבנת?”
תמר הנהנה והמשיכה להקשיב. יחד נכנסו למטבח, ודביר פרט את כל דרישותיו עד הסוף. “כן, יקירי”, חייכה תמר, “ואיך אדע מתי תחזור הביתה?” “ולמה את צריכה לדעת?” שאל דביר. “כדי להכין לך ארוחת ערב”. “המ כשתחזרי, לא תדעי מראש. אבל הארוחה חייבת להיות מוכנה בזמן. ו חס ושלום שלא אוהב את האוכל אזיז אותו מיד לאשפה ולא תצאי מזה בלי עונש”. “שמעתי אותך, אהובי. הכל יהיה בסדר”, חייכה שוב תמר.
החיוך שלה לא עזב את מחשבתו כל היום. באותו ערב, לפני שחזר לדירה, נכנס דביר למסעדה טובה בירושלים ואכל ארוחה משובחת. הוא רצה לבחון את תמר לכן החליט להגיד לה, מבלי לטעום כלל, שהאוכל שהכינה לא מוצא חן בעיניו, ושכל שבוע ינהג כך.
דביר הגיע הביתה. שקט. “יש מישהו בבית? הגעתי.” “אה, זה אתה”, ענתה תמר בקור, “צפיתי בטלוויזיה ונרדמתי”. “האם מוכנה הארוחה?” “הארוחה? באמת, הארוחה בוא איתי לבדוק”. דביר כבר התכונן לנאום “המתוכנן” שלו, כשפתאום תמר אמרה: “שב בבקשה”, הניחה לפניו צלחת עם דייסת קוואקר ואמרה, “יש לך דייסה קרה, לא מומלחת. אם לא תגמור זו הבעיה שלך. אני אקום ואעזוב, ולא תראה אותי שוב”.
“האמת, סתם, תראה אותי, אבל עם מישהו אחר”, המשיכה בחצי חיוך. “דרך אגב, שכחתי לספר ידעתי כבר שהיית במסעדה, אני מדמיינת מה קשה זה בטח לאכול דייסת קוואקר אחרי ארוחה כזו”. דביר היה המום.
“אתה רוצה לשאול למה אני כל כך תקיפה וקרה? תדע שזה מה שיהיה, אם תעיז לא להשיב לי לשאלות. עכשיו תאכל. עד הסוף. וככל שתתחיל מהר יותר תסיים מהר יותר!”
תמר קיבלה אזהרות רבות על “המוזרויות” של דביר. אבל לא נמלטה. היא אמרה בשקט: “גברים לא נולדים רכים וסבלניים, הם הופכים לכאלו רק מול דרישות נבונות של אישה עיקשת”. והיא צדקה. דביר גמר את כל הדייסה תוך דקות, ובליבו ידע: “סוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי באמת. אישה שגם תעמיד אותי במקומי, וגם תדע להוביל אותי לדרך טובה”.
החיים מלמדים לא בעורמה ולא בכוח אדם בונה בית אמיתי. רק בכנות, הדדיות ומעט הומור, אפשר להקים בית שמח ואהוב.
