דוד, גבר בן ארבעים, לא נשוי. לפני כמה שנים, כל הנשים קינאו בו. כל אחת רצתה גבר כמוהו גבוה, נאה, ובעל עושר לא קטן. אך כעת, מכל התכונות ההן, נותר לו רק רכושו. הזמן לא חס עליו נעוריו נשחקו, שערו הידלדל, ובטנו הולכת ומתעגלת מיום ליום. הוא היה מודע היטב לכך; ועל כן, לראשונה בחייו, החל להרהר ברצינות בנושא הנישואים. ועדיין, לֵיבוֹ נמלא ספקות האם יוכל למצוא אישה מתאימה, שהרי אופיו לא פשוט בכלל: ישיר עד גסות, קפדן וקשוח. כל הסביבה ידעה זאת. נשים הזהירו זו את זו “עדיף לא להתקרב לדוד”. וכך הבין שבקושי יזכה לסיכוי. דיבר על חששותיו עם חבריו, והם העניקו לו עצות שבסופן, מספר חודשים לאחר מכן, כבר היה נשוי.
יום לאחר החתונה, קרא דוד לאשתו לספר לה על דרישותיו המיוחדות:
את תגורִי בדירתי, וזהו כבוד גדול עבורך. בכל עת חייבת לשרור סדר מוחלט.
מה בדיוק אתה מתכוון? תהתה עינת, וחייכה אליו בחיוך נעים כשל שקד.
אסביר לך פעם אחת, ענה דוד, חיוך דק בזווית שפתיו. את צריכה להבין היטב כל רגע תוכלי לאבד את האושר הזה. אני אדם קפדן, עלייך להתרגל ולקבל זאת. כן, והמגבות תמיד צריכות להיות יבשות ותלויות במקומן. העיקר ניקיון וסדר. הבנת?
עינת הנהנה בהקשבה דרוכה. הם עברו אל המטבח, ודוד שב ופירט את כל דרישותיו עד לפרטי פרטים.
ברור, אהובי, חייכה עינת, ובאיזו שעה תחזור הביתה כל יום?
מדוע השאלה?
כדי לדעת מתי להכין את הארוחה.
אה… לעולם לא תדעי מתי אגיע, ובכל זאת הארוחה מוכנה תהא בזמן. ואם לא אוהב את מה שבישלת אשליך הכל לפח ואעניש אותך.
הבנתי, יקירי. הכל יהיה בסדר, השיבה עינת בחיוך ששב והתמקם בזיכרונו של דוד כל היום.
בערב, בטרם חזר הביתה, עבר במסעדה ונהנה ממטעמים. החליט לבחון את עינת ייכנס הביתה, מבלי לטעום מה שאכלה, אך יטען שאינו יכול לאכול זאת. כך נהג שבוע שלם.
דוד נכנס לבית. שקט משונה באוויר.
יש מישהו בבית? חזרתי.
זה אתה, ענתה עינת, אדישה, צפיתי בטלוויזיה ונרדמתי.
הארוחה מוכנה?
ארוחה? אה, כן, בוא נראה…
דוד הכין בליבו את הנאום, כאשר עינת קדמה אותו
שב לשולחן, קראה, והניחה לפניו צלחת דייסת-בורגול קר וללא תיבול, קדימה, תאכל. הדייסה צוננת, לא מתובלת. ואם לא תאכל עד הסוף זו אחריותך. אני אקום ואעזוב, ולעולם לא תראה אותי שוב.
האמת, צחקתי תראה אותי, אבל לא לבדך. שכחתי לומר, אני יודעת שהיית במסעדה. מדמיינת איזה קשה יהיה לך לאכול דייסה מגילה על בטן מלאה.
דוד נדהם.
רוצה לשאול למה אני קשוחה איתך? תדע זה מה שיקרה תמיד אם תעז לא לענות לשאלותיי. עכשיו תאכל דייסה זו, עד הטיפה האחרונה. ככל שתתחיל מוקדם, כך תסיים מהר.
עינת ידעה בדיוק למה היא נכנסת, אך לא ברחה ממנו.
גברים, הרי לא נולדים רכים ואוהבים, צריך רק יד רמה של אישה, חייכה לעצמה. והיא צדקה.
דוד גמר במהרה את הדייסה. בסוף, חייך לעצמו סוף סוף מצאתי את האחת שחיפשתי. כל חיי חיכיתי לה.
