הלכתי מבית בני הלילה, השארתי תבשיל בקר מהביל על השולחן ואת הסינר שלי זרוק על הרצפה. לא הפסקתי להיות סבתא — הפסקתי להיות שקופה במשפחה שלי. שמי מרתה, בת שישים ושמונה, ובשלוש השנים האחרונות ניהלתי בשקט את הבית של ג’ייסון בני, בלי שכר, בלי תודה ובלי הפסקה. אני הכפר שכולם מדברים עליו, אבל בימינו דורשים מאיתנו, הסבתות והסבים, לשאת בהכל בשקט וללא טענה. אני מגיעה מהימים שבהם ברך מדממת הייתה חלק מהילדות, והאור בפנסי הרחוב סימן שהגיע הזמן הביתה. כשהבאתי את ג’ייסון לעולם, אכלנו בארוחה משפחתית בשש בדיוק – אין תפריט אחר, ואם לא אכלת, חיכית לבוקר. לא היו אצלנו סדנאות רגשיות – הייתה אחריות. זה לא היה מושלם, אבל זה בנה ילדים עמידים, שמכבדים מאמץ ויודעים לעמוד על הרגליים לבד. כלתי, אשלי, איננה אישה רעה. היא אמא שמגנה על בנה בריידן באהבה עזה, אבל היא מפחדת – מתוויות אוכל, מלעשות טעות, מלרסן את הייחודיות שלו, מהשיפוטיות של זרים באינטרנט. ובגלל הפחד הזה, נכדי בן השמונה הוא זה שמנהל את הבית. בריידן חכם וטוב כשהוא רוצה, אבל אף פעם לא שמע את המילה “לא” בלי שזה יהפוך למסע ומתן. הערב היה שלישי – היום הכי ארוך שלי. הגעתי לפני הזריחה להוציא את בריידן להסעה, כי שני ההורים בעבודות תובעניות שמממנות בית בו הם כמעט לא נמצאים. כיבסתי, טיילתי עם הכלב, סדרתי מזווה – שם חטיפי יוקרה אורגניים שוכנים לצד קניות בסיסיות שאני קונה מהפנסיה. רציתי שתהיה תחושה חמה הערב. שלוש שעות בישלתי גולאש בקר של פעם, עם תפוחי אדמה, גזר ורוזמרין – כזה שממלא את הבית בזיכרונות של בית. ג’ייסון ואשלי חזרו מאוחר, דבוקים לנייד, מדברים רק על דד-ליינים. בריידן התמרח על הספה, מואר מהטאבלט, צופה ביוטיובר צועק על משחקים. “הארוחה מוכנה,” אמרתי, ומניחה את הסיר. ג’ייסון התיישב בלי להרים מבט. אשלי קימטה את מצחה: “אנחנו מנסים להמעיט בבשר אדום. וגזר — הוא אורגני? לבריידן יש רגישויות.” “זו ארוחה”, עניתי. “אוכל אמיתי”. ג’ייסון קרא לבריידן. התשובה מהספה: “לא! אני באמצע!” בדור שלי המסך כבר היה נכבה. היום — הכל נשאר במקומו. אשלי ניסתה לשכנע, הצעות, פרסים, אימות רגשי. בריידן בא עם הטאבלט, הביט באוכל ודחף את הצלחת: “מגעיל. אני רוצה שניצלונים”. ג’ייסון שתק. אשלי הלכה להוציא מהמקפיא. שם נישבר לי הלב — לא מכעס, מעצב. “שבו לאכול,” אמרתי. היא נעצרה. “הוא יאכל מה שיש או שילך לחדר.” ג’ייסון סוף־סוף הביט בי: “אל תתחילי. אנחנו גמורים מעייפות, זה לא שווה לגרום לו לטראומה.” “טראומה?” אמרתי. “זה טראומה לוותר על שניצלונים? אתם מלמדים אותו שכולם סביבו, שאף מאמץ לא נספר.” “אנחנו בשיטת ‘הורות עדינה’,” אמרה אשלי בקרירות. “זו לא הורות,” עניתי. “זו כניעה. אתם פוחדים מהרגשות שלו, הפכתם אותו למרכז היקום. אני לא משפחה כאן — אני עובדת.” בריידן צרח וזרק מזלג. אשלי רצה להרגיע: “סבתא פשוט מתמודדת עם הרגשות שלה.” ברגע הזה נמאס לי. התֵּרתי את הסינר, קיפלתי והנחתי אותו ליד הארוחה שלא נגעה. “את צודקת,” אמרתי. “אני באמת מתמודדת — לראות את הבן שלי נהיה צופה מהצד בביתו. לראות ילד שגדל בלי גבולות. ולהרגיש לא מוערכת.” לקחתי את התיק. “את הולכת?” שאל ג’ייסון. “את אמורה לשמור עליו מחר.” “לא,” אמרתי. “את לא יכולה פשוט לעזוב.” “אני בהחלט יכולה.” יצאתי לרחוב השקט, אשלי קראה: “אנחנו צריכים אותך — משפחה עוזרת למשפחה.” “כפר נבנה על כבוד,” עניתי. “פה זה לא כפר — זה דלפק שירות, ואני סגורה.” נסעתי עד שמצאתי פארק. ישבתי בחושך, נשמתי ריח גשם ודשא. ואז ראיתי אותן — גחליליות. פעם הייתי תופסת כאלה עם ג’ייסון כשהיה קטן. מתבוננים בהן יחד, ואז משחררים. מלמדים שדברים יפים לא נשלטים בכוח. ישבתי, צופה בריקוד שלהן. הטלפון לא מפסיק לרטוט — התנצלות, האשמות, רגשות אשם. אני לא עונה. אנחנו מבלבלים בין תתת כל לילדים הכל, לבין לתת להם אותנו. מחליפים נוכחות במסכים, משמעת בנוחות. פוחדים שלא יאהבו אותנו, ובדרך מוותרים על לגדל בני אדם חזקים. אני אוהבת את נכדי מספיק כדי לתת לו להתמודד, את בני מספיק כדי לתת לו ללמוד, ולראשונה מזה שנים — אוהבת את עצמי מספיק כדי לחזור הביתה, לאכול בשקט, ולתת לגחליליות להישאר חופשיות. הכפר סגור לשיפוצים. כשהוא ייפתח מחדש — כבוד יהיה כרטיס הכניסה.

יצאתי הערב מבית הבן שלי והשארתי על השולחן סיר חמין שעדיין העלה אדים והסינר שלי מקומט על הרצפה. לא הפסקתי להיות סבתא פשוט הפסקתי להיות בלתי נראית בתוך המשפחה שלי.
קוראים לי טובה. אני בת שישים ושמונה, ובשלוש השנים האחרונות אני מנהלת בשקט את הבית של הבן שלי, גיא, בלי תשלום, בלי מחמאות ובלי הפסקה. אני הכפר שכולנו מדברים עליו בערגה אבל בעולם של היום, מצפים מהזקנים לשאת בכל המשקל, לשתוק, ולא להתלונן.
אני מגיעה מדור שבו ברכיים פצועות היו עניין שבשגרה, ועצם הדלקת הפנסים ברחוב היה האות לחזור הביתה. כשגידלתי את גיא, ארוחת ערב הייתה בשש בדיוק. מה שהוגש זה מה שאוכלים. לא היה לנו סדנת רגשות הייתה אחריות. זה לא היה מושלם, אבל ככה גידלנו ילדים שידעו להתמודד עם קושי, לכבד מאמץ, ולעמוד בזכות עצמם.
הכלה שלי, דקלה, היא לא אדם רע. היא אם מסורה שמאד אוהבת את הבן שלה, אביב. אבל מפחדת מהתוויות על המזון, מלעשות טעות, מלפגוע לו בעצמיות, ממבטים והערות בקבוצות בפייסבוק.
מהפחד הזה, הנכד שלי, אביב בן השמונה, הוא הבוס האמיתי בבית.
אביב הוא ילד חכם ונעים כשזה נוח לו. אבל הוא אף פעם לא שמע את המילה לא מבלי שזה יהפוך למשא ומתן.
הערב היה יום שלישי היום הארוך ביותר שלי. הגעתי לפני הזריחה כדי להעלות את אביב להסעה, כי גם גיא וגם דקלה עובדים במשרות שהולכות איתם הביתה, כדי לשלם על דירה שהם כמעט לא נמצאים בה. עשיתי כביסה. הורדתי את הכלב, רוקי. סידרתי ארונות שבהם נשנושים טבעיים ויקרים ליד מצרכים פשוטים שאני קונה מקצבת הזקנה שלי.
רציתי שהערב ירגיש ביתי. בישלתי ארבע שעות חמין אמיתי בקר, תפוחי אדמה, גזר, ושום מהסוג שממלא את הבית בזיכרונות וחום.
גיא ודקלה חזרו מאוחר, תקועים במסכים, מדברים על דד-ליינים. אביב היה זרוק על הספה, מואר באור של הטאבלט, וצופה במישהו צועק על משחק מחשב.
הארוחה מוכנה, אמרתי, כשהנחתי את הסיר על השולחן.
גיא התיישב בלי להרים עיניים. דקלה קימטה את המצח.
אנחנו מנסים להפחית בבשר אדום, אמרה בשקט. והגזר זה אורגני? לאביב יש רגישות.
זו ארוחה, עניתי. אוכל אמיתי.
גיא קרא לאביב. התשובה נזרקה מהספה.
לא, אני באמצע!
בזמני, שום מסך לא היה נשאר דולק. היום כלום לא קרה.
דקלה הלכה לשכנע אותו. שמעתי אותה מבטיחה, מתווכחת, מרגיעה, מסבירה ברוך.
אביב נכנס עם הטאבלט ביד, הביט על הצלחת, ודחף אותה ממנו.
זה מגעיל, הודיע. אני רוצה שניצלונים.
גיא שתק. דקלה ניגשה למקפיא.
באותו הרגע משהו בתוכי נשבר זה לא היה כעס, אלא עצב.
תשבי, ביקשתי.
היא עצרה.
הוא יאכל מה שיש על השולחן, או שייפרד מהארוחה, אמרתי בשקט.
גיא סוף סוף הסתכל עליי. נו, אמא, אל תתחילי. אין לנו כוח. זה לא שווה להרוס לו את הנפש.
להרוס? שאלתי, אתם באמת חושבים שויתור על שניצלונים זה טראומה? אתם מלמדים אותו שכולם חייבים להתכופף לנוחות שלו. שמאמץ של אחרים לא נספר.
אנחנו משתמשים בחינוך מבין ומכיל, אמרה דקלה בקרירות.
זה לא חינוך, השבתי. זו כניעה. אתם מפחדים לאכזב אותו, הפכתם אותו למרכז היקום. אני לא משפחה פה אני צוות תחזוקה.
אביב צרח וזרק את המזלג. דקלה רצה להרגיע אותו.
סבתא קצת מתקשה עם הרגשות שלה, אמרה.
באותו רגע פשוט סיימתי.
הסרתי את הסינר, קיפלתי אותו, והנחתי לצד הסיר שלא נגעו בו.
צודקת, עניתי. אני באמת מתקשה. קשה לי לראות את הבן שלי יושב מהצד בבית שלו. קשה לי לצפות בילד שגדל בלי גבולות. וקשה לי להרגיש שווה ערך.
לקחתי את התיק שלי.
את הולכת? שאל גיא. את אמורה לשמור עליו מחר.
לא, אמרתי.
את לא יכולה פשוט ללכת.
דווקא כן.
יצאתי לרחוב השקט.
אנחנו צריכים אותך, קראה דקלה. משפחה עוזרת למשפחה.
כפר בנוי על כבוד, השבתי. זה לא כפר זה דלפק שירות, ואני סגורה.
נסעתי עד שהגעתי לפארק. ישבתי שם בחושך, החלונות פתוחים, נושם ריח אדמה וגשם.
ופתאום הבחנתי אורות צהובים קטנטנים מהבהבים בין העשב.
גחליליות.
פעם הייתי תופס אותן עם גיא כשהיה קטן. היינו מסתכלים, ואחר כך משחררים. לימדנו אותו שדברים יפים לא צריך להחזיק בכוח.
ישבתי והסתכלתי עליהן רוקדות.
הטלפון שלי לא מפסיק לרטוט. התנצלויות, טענות, רגשות אשם.
אני לא עונה.
בלבלנו בין לתת לילדים הכל לבין לתת את עצמנו. מחליפים נוכחות במסכים, גבולות בנוחות. פוחדים שיכעסו עלינו וכך מונעים מהם להיות חזקים.
אני אוהב את הנכד שלי מספיק כדי לתת לו להתמודד.
אוהב את הבן שלי מספיק כדי שיתחשל בעצמו.
ולראשונה מזה שנים אוהב את עצמי מספיק כדי לחזור הביתה, לאכול בשקט, ולתת לגחליליות להישאר חופשיות.
הכפר סגור לשיפוצים.
כשהוא ייפתח מחדש כבוד יהיה המחיר לכניסה.