הלכתי למסעדה, כדי לפגוש בפעם הראשונה את ההורים של ארוסי, אבל מה שהם עשו גרם לי לבטל את החתונה.
חשבתי שהמפגש עם הורי הארוס שלי יהיה עוד צעד בדרך לעתידנו המשותף, אבל ארוחת ערב אחת, מוזרה ומבולבלת, גרמה לי לראות את העולם של איתי כמו מתוך חלום מוזר. בסוף הערב לא נשארה לי ברירה הייתי חייבת לבטל הכול.
מעולם לא דמיינתי את עצמי בתור אחת שמבטלת חתונה. החיים באמת יודעים להפתיע, לא?
אני בדרך כלל מהאנשים שצריכים לשבת ולשוחח עם המשפחה והחברים לפני שאני מקבלת החלטה חשובה. אבל הפעם פשוט ידעתי זה מה שצריך לקרות.
ידעתי שזה נגמר כשכל מה שקרה באותו ערב במסעדה היה מעבר לדמיון שלי.
רגע לפני שאספר על הערב ההוא, הרשו לי לתאר לכם את איתי. הכרתי אותו בעבודה, כשנכנס כאחראי צעיר בצוות החשבונאות. לא יודעת למה, אבל משהו בו משך אותי. אולי זה השיער המרושל והחיוך החם, אולי חוש ההומור המפתיע שלו. בכל מקרה, מהר מאוד הפך למוקד המשרד והפסקות הקפה שלנו הפכו לשיחות ארוכות על כלום ועל הכול.
אחרי שבעה שבועות התחלנו לצאת והמחשבות שלי, כמו שקים מתגלגלות בנחל, הביאו אותי להבין שהוא הכל מה שאי פעם רציתי בטוח בעצמו, אדיב, עם ראש על הכתפיים ופתרונות לכל דבר. בדיוק מה שמתאים למישהי כמוני תמיד נתקעת על מדרכות וחולמת בהקיץ.
הכול הלך מהר, מהר מדי בדיעבד. תוך שישה חודשים איתי שלף טבעת, ואני, שיכורה מאהבה, עניתי “כן” בלי לחשוב.
הכל נראה מושלם, כמעט חוץ מדבר אחד: מעולם לא פגשתי את ההורים שלו. הם גרים בחיפה, והוא תמיד מצא תירוץ למה אי אפשר לנסוע. אבל ברגע ששמעו על האירוסין, הם התעקשו לפגוש אותי.
“הם יאהבו אותך,” אמר איתי וליפף את היד שלי בין אצבעותיו, “הזמנתי לנו מקום במסעדת שף במרכז תל אביב, ביום שישי בערב.”
הימים שאחר כך הפכו למערבולת של חרדה. במה אתלבש? מה אם הם לא יתחברו אליי? מה אם יבקשו מאיתי לשבור הכול?
אני נשבעת שמדדתי חצי ארון בגדים לפני שהחלטתי על שמלה שחורה קלאסית. רציתי שיראו בי עדינות, אבל לא הצגה.
ביום שישי חזרתי מוקדם מהעבודה, התקלחתי, אין איפור רק נעליים שחורות קטנות, תיק צד קטן, והשיער בשבילים טבעיים. באתי פשוטה, אך מדויקת לערב כזה. איתי הגיע ואמר: “את זוהרת הלילה, נטע!” החיוך שלו היה המקום הבטוח שלי. “את מוכנה?”
הנהנתי, מנסה להרגיע את הלב הרוטט שלי: “אני ממש מקווה שהם יאהבו אותי…”
“ברור שיאהבו אותך, מתוקה, לחץ לי את היד, יש בך כל מה שהורים מחפשים בבת זוג לבן שלהם.” לרגע באמת השתכנעתי, אבל לא הבנתי איזה מחזה יתחולל הערב.
כעבור זמן קצר נכנסנו למסעדה. התאורה עמומה, שנדלירים מזכוכית כמו טיפות גשם תלויים מהתקרה, ומנגינת פסנתר רכה מילאה את החלל כאילו אנחנו בתוך חלום. אפילו הכוסות מים נראו יקרות מדי בשביל לגעת בהן.
ההורים של איתי ישבו ליד החלון. אימו, דליה, אישה קטנה עם שיער אסוף כאילו לא זז מעולם, מיד קפצה לקראתו מתעלמת ממני לגמרי. היא חיבקה את איתי חזק והביטה בו כמו בן שנתיים: “אלוהים, רזית? אוכל בכלל בזמן האחרון?”
עמדתי שם באוויר. רק אחרי כמה שניות איתי נזכר בי. “אמא, אבא זו נטע, הארוסה שלי.” דליה בחנה אותי, חיוך עייף בזווית הפה, אביו, ראובן, רק הידק את השפתיים.
ניסיתי לפתוח בשיחה: “נעים סוף-סוף להכיר אתכם. איתי סיפר עליכם כל כך הרבה.” לפני שמישהו הספיק להגיב, הגיע המלצר עם התפריטים. ראיתי את דליה מתכופפת לצד איתי: “חמוד שלי, רוצה שאמא תזמין בשבילך? אני יודעת שמבלבל אותך יותר מדי אפשרויות” הרגשתי שאני צופה בסרט הזוי.
איתי בן שלושים, והיא מתנהגת כאילו הוא בן שמונה והוא רק מהנהן. ציפיתי שיתקומם, אבל טעיתי.
“תזמיני לי, אמא, את יודעת מה אני אוהב.” ניסיתי לתפוס מבט איתו, אך הוא שקוע בדליה. היא מזמינה עבור שניהם את היקר ביותר בתפריט דגים, סטייק, יין בשווי 600 .
כשסוף סוף הגיע תורי, הזמנתי פסטה פשוטה. לא היה לי תיאבון לכל ההצגה הזו.
בזמן שחיכינו, ראובן פנה פתאום ישר אליי בקול קשוח: “אז, נטע מה את מתכננת לעשות עם הבן שלנו?”
כמעט נחנקתי מהמים. “סליחה?”
“את מתחתנת איתו, נכון? את מבינה שהוא צריך בגדים מגוהצים, ובלי הכרית המיוחדת שלו הוא לא ישן את מוכנה לטפל בו?” נשארתי המומה, ממתינה לאיתי שימחה, אך הוא שותק כמו דג.
“לא עוד לא דיברנו על זה,” גמגמתי. דליה הצטרפה: “תחליפי מהר! לאיתי חייב להיות אוכל ב-6 בדיוק, ואל תחשבי לשים לו ירקות בצלחת הוא פשוט לא יאכל!”
המלצר חזר עם המנות, מציל אותי מהמשך השיחה הסוריאליסטית. בזמן שאנחנו אוכלים, הם ממשיכים לטפל באיתי דליה חותכת לו את הסטייק, ראובן מסדר את המפית על ברכיו, מה קורה פה?
אני בוהה בצלחת, מגרדת בפסטה ושואלת את עצמי איך לא הבנתי את זה קודם. למה הוא לא רצה שאפגוש את ההורים? איך לא שמתי לב לכל התירוצים?
לקראת סוף הארוחה, נשמתי לרווחה בטוחה שכל זה מאחורי. ואז הפסיכדליה שברה שיאים. החשבון מגיע, ודליה חוטפת אותו מיד. חשבתי שהיא פשוט לא רוצה שאשלם, אולי מנימוס. אבל אז היא אומרת: “אז מה, בואי נחלק את זה חצי חצי, נכון? הרי עכשיו אנחנו משפחה.”
הם אכלו מנות בשווי מאות שקלים ואני רק פסטה ב-60 עכשיו היא רוצה שנשלם שווה בשווה? אין מצב! שלחתי מבט מתחנן לאיתי אולי יגן עליי. אבל הוא מתעקש להתעלם, שקוע מן החלום שלו.
הרגע הזה היה כמו התעוררות. זו לא היתה רק ארוחה יקרה. זו היתה הצצה לתוך העתיד שלי עתיד שבו אצטרך לדאוג לא רק לאיתי, אלא גם להוריו.
שאפתי עמוק, נעמדתי ואמרתי בשקט: “תודה, אבל אני אשלם רק על מה שאכלתי.” שלפתי מהארנק שטרות של 100 , שמתי על השולחן פסטה וטיפ נדיב.
“אבל הרי אנחנו משפחה!” קראה דליה.
“לא. לא נהיה,” הסתכלתי ישירות לעיניה. הסתובבתי לאיתי, שלבסוף הרים אליי מבט תועה כשל ילד שהלך לאיבוד.
“איתי,” לחשתי, “אני דואגת לך, אבל זה לא העתיד שאני רוצה לעצמי. אני לא מחפשת עוד ילד לגדל. אני רוצה בן זוג. ואתה עוד לא שם.”
הסרתי את טבעת האירוסין מהאצבע, הנחתי על השולחן.
“מצטערת, החתונה מבוטלת,” אמרתי וקמתי.
יצאתי אל ההלילה התל אביבית, האוויר הקריקולי מילא אותי בהקלה. כן, זה כאב. וכן, יהיה מוזר בעבודה. אבל ידעתי שבחרתי נכון.
בבוקר הבא החזרתי את שמלת הכלה, המוכרת שאלה “הכל בסדר?”
חייכתי, מרגישה שוב חופשיה, “את יודעת מה? עכשיו כן.”
הבנתי הכי אמיץ זה ללכת כשהמציאות כבר לא שלך, גם אם זה כואב רגע כי בסוף זה הבחירה הנכונה בשבילך.
