יצאתי הערב מהדירה של הבן שלי והשארתי על השולחן צלי חם שעדיין מעלה אדים, וסינר מקומט זרוק על הרצפה. לא הפסקתי להיות סבתא הפסקתי להיות שקופה בתוך המשפחה שלי.
קוראים לי דניאלה, ואני בת שישים ושמונה. בשלוש השנים האחרונות הרסתי בשקט את הבית של הבן שלי יותם, בלי שקל, בלי מילת תודה, בלי הפסקה. אני הכפר שכולם מדברים עליו אבל בימינו, מצפים מהסבים והסבתות לסחוב הכל בשקט, בלי להוציא מילה.
אני באה מהתקופה שבה ברכיים פצועות היו משהו רגיל, ופנסי הרחוב סימנו שזה הזמן לחזור הביתה. כשגידלתי את יותם, ארוחת ערב תמיד הייתה בשעה שש בדיוק. מה שבישלתי זה מה שאכלו. לא רצתה? תחכה לבוקר. לא היו לנו סדנאות רגשות הייתה אחריות. זה לא תמיד היה מושלם, אבל זה ייצר ילדים שיודעים להתמודד, לכבד השקעה ולהסתדר לבד.
הכלה שלי, ענת, היא לא אישה רעה. להפך, היא אמא מסורה, שאוהבת את נדב בכל ליבה. אבל היא מפחדת מתוויות מזון, מלעשות “טעות”, מלחנוק את הייחודיות שלו, או משיפוט של אנשים בפייסבוק.
מהפחד הזה, נדב בן השמונה שולט בבית.
נדב ילד חכם ומתוק כשנוח לו, אבל הוא אף פעם לא שמע את המילה “לא” בלי שזה יתפתח למשא ומתן של חצי שעה.
היום זה היה שלישי היום הכי ארוך שלי. הגעתי עוד לפני הזריחה כדי להוציא את נדב לאוטובוס, כי גם יותם וגם ענת עובדים במשרות תובעניות בתל אביב כדי לשלם על דירה שהם בקושי רואים. עשיתי כביסה. ירדתי עם הכלב יסמין לסיבוב. סידרתי את המזווה, שם חטיפי בריאות בשקיות עם כיתוב אורגני יושבות ליד מצרכים רגילים שאני קונה מהפנסיה שלי.
רציתי שתהיה אווירה של בית. בישלתי ארבע שעות צלי בקר אמיתי עם תפוחי אדמה, גזר, רוזמרין אוכל כזה שממלא את הדירה בריח של ילדות וזיכרונות.
יותם וענת חזרו מאוחר, הראש במסכים, מדברים על דדליינים. נדב היה זרוק בסלון, מואר מהטאבלט, שומע מישהו צועק באנגלית על משחק מחשב.
״ארוחת ערב על השולחן,״ קראתי והנחתי את המגש.
יותם התיישב בלי להרים עיניים. ענת עיוותה פרצוף.
״אנחנו מנסים למעט בבשר אדום,״ היא לחשה, ״וגזר אורגני יש? את יודעת שלנדב יש רגישות.״
״זה אוכל,״ עניתי, ״אוכל אמיתי.״
יותם קרא לנדב. מהסלון נשמעה התשובה: ״לא רוצה, אני באמצע!״
בזמני, המסך היה נכבה מיד. הפעם כלום.
ענת הלכה לנסות לשכנע אותו. שמעתי הבטחות, אם תלך לאכול תקבל אחר כך משהו מתוק, חיזוקים מרגיעים וסבלנות עד אין קץ.
נדב נכנס לסלון עם הטאבלט, הציץ בצלחת ודחף אותה הצידה.
״מגעיל, אני רוצה שניצלונים,״ סיפר.
יותם שתק. ענת כבר פותחת את המקפיא.
באותו רגע משהו השתחרר בי לא כעס, עצבות.
״שבו לשולחן,״ אמרתי לה.
היא קפאה.
״הילד יאכל מה שיש או שיוותר.״ אמרתי בשקט.
יותם סוף סוף נשא עיניים. ״אל תתחילי, אנחנו גמורים היום. לא שווה להילחם על זה.״
״להילחם?״ אמרתי, ״אתה חושב שסירוב לשניצלונים זו טראומה? אתם מלמדים אותו שכולם חייבים להתכופף. שלאף אחד אחר אין חשיבות.״
״אנחנו מאמינים בגישה חיובית,״ ענת הקפיאה אותי במבטה.
״זו לא הורות,״ פלטתי, ״זו פשוט כניעה. את מפחדת מהכעס שלו עד שעשית אותו מרכז העולם. אני כבר לא חלק מהמשפחה אני עובדת ניקיון.״
נדב צרח וזרק את המזלג. ענת רצה אליו להרגיע.
״סבתא פשוט קצת נסערת,״ היא אמרה לו.
באותו רגע ידעתי די.
הורדתי את הסינר, קיפלתי אותו יפה, הנחתי ליד הצלי שלא נגעו בו.
״צודקת,״ הנהנתי, ״אני באמת מתמודדת. אני מתקשה לראות את הבן שלי הופך לדמות שולית בבית שלו. קשה לי לראות ילד שגדל בלי גבולות. וקשה לי להרגיש שאני נעלבת בבית של המשפחה שלי.״
תפסתי את התיק.
״את הולכת?״ יותם שאל, ״מחר את צריכה להישאר איתו.״
״לא,״ עניתי.
״את לא יכולה פשוט לקום וללכת.״
״דווקא כן.״
יצאתי לרחוב השקט של פתח תקווה.
״אנחנו צריכים אותך!״ ענת קראה, ״משפחה זה עזרה הדדית!״
״כפר בנוי על כבוד,״ זרקתי מעל לכתף. ״כאן זה יותר כמו דלפק שירות ואני סוגרת.״
נהגתי עד שהגעתי לפארק בשכונה. ישבתי בחושך, החלונות פתוחים, ריח של דשא ולחות נכנס לרכב.
ופתאום, ראיתי אותם אורות קטנים צהובים, מרצדים בין העשב.
גחליליות.
פעם הייתי יוצאת עם יותם בלילה ותופסת גחליליות. היינו מחזיקים אותן רגע ואז משחררים. לימדתי אותו שדברים יפים לא באים לשליטה.
ישבתי שם, שקטה, וצפיתי בהן רוקדות מעל הדשא.
הפלאפון רועד בלי הפסקה. הודעות, התנצלות, אשמה והאשמות.
לא עונה.
טעינו כשחשבנו שילד צריך לקבל כל מה שהוא רוצה כדי לקבל את האהבה שלנו. אנחנו בוחרים בנוחות על פני נוכחות, במסכים במקום גבולות. אנחנו מפחדים שיכעסו עלינו ובדרך, אנחנו מגדלים דור שלא יודע להתמודד.
אני אוהבת מספיק את הנכד שלי כדי לתת לו לפעמים להיכשל.
אני אוהבת את הבן שלי מספיק כדי לתת לו להתנסות לבד.
ולפעם הראשונה מזה שנים, אני אוהבת את עצמי מספיק כדי לחזור הביתה, לאכול בשקט, ולתת לגחליליות להישאר חופשיות.
הכפר סגור לשיפוצים.
כשהוא ייפתח מחדש כבוד יהיה מחיר הכניסה.
