כבר עדיף שתשימו אותו בפנסיון, כמו חתול, באמת. העיקר שילמתם, ועכשיו תתפנקו לכם, חופשיים, תהנו, זרקה ברעל חנה בר-און, חמתי.
נועה הידקה שפתיים, נאבקת עם הרוכסן במזוודה. הוא נתקע, כמובן. בדיוק כמו התקליט השבור שחנה שוב ושוב שמה ברקע, כל פעם שאנחנו מתכננים חופשה.
אמא, חלאס, ניסה להרגיע אותה עידו, בעלי. עמרי גם יוצא לנפוש, רק שהוא נוסע לכפר. לא לאנשים זרים, להורים של נועה. מה רע? אוויר טוב, ירקות מהגינה, בריכה מתנפחת, חלב טרי מהפרה. מה צריך יותר בגיל שלו?
זה לא חופשה, זו גלות! חנה הכתה בידיה באוויר. ילד בגילו צריך הורים! ואתם? לירושלים, למוזיאונים! כי מה, הילד לא צריך מוזיאונים? לא צריך תרבות?
נועה סוף סוף סגרה בכוח את הרוכסן, התכוונה והביטה ישירות בעיני חנה.
עכשיו לא צריך, ענתה בקור רוח. מה שהוא צריך זה שגרה, שנ”צ וסיר קרוב. לא טיסה של תשע שעות עם החלפת מטוסים, לא שינוי בשעון, ולא לגמוע עיר רגליים. מתי לאחרונה בכלל היית איתו בפארק, חנה?
אני את שלי עשיתי! חנה הרימה את האף. תמיד לקחתי את עידו איתי. והוא לא נפגע. אבל אתם העיקר שיהיה לכם נוח. שימו לב גם לאחרים, לא רק לעצמכם.
בדיוק! כמעט צרחה נועה. אחרים! אלה שטסים איתנו וצפויים לשמוע את הצעקות של עמרי במטוס, או אלה שבאים לסיורים לשמוע מדריך, לא “היי, אמא, אני עייף, צמא, רוצה פיפי, מתי חוזרים”. חופשה עם ילד בן שלוש זה לא חופשה, חנה. זה עינוי, גם עבור עמרי.
חנה קפצה לסערה בפנים והסתובבה רגע.
ברור… נמאס לכם להיות הורים. הכי חשוב לסלק אותו. פעם הייתם אומרים שלא צריך ילד בכלל… מי שרוצה, מסתדר עם הילד.
נועה עצמה עיניים, מדקלמת בלב עד מאה. אם חנה רק הייתה מבינה מה עברנו בפעם הקודמת, הייתה סוגרת את הפה. אבל איך תדע? בקושי מערבת עצמה בגידול נכד.
נועה דווקא זכרה היטב. אפילו חודש אחרי, העין עוד קפצה לה.
…היה זה בקיץ שעבר. כל כך תמימים, קפצנו לחברים במושב, מאה קילומטר בלבד. גם להם יש ילדה, חצר ענקית, מגלשה, עץ תות. הבטחות בשפע במציאות, סרט אחר.
הרכב סירב להתניע. החברים מתקשרים, מנגל מוכן, ואנחנו ממהרים, ומוצאים כרטיסים לרכבת.
כאילו לא הספיק חום אימים, שלושים וחמש מעלות. מזגן מקולקל בקרון, החלונות אמנם פתוחים אבל חם ולח עד סף חנק. דחוס, כמו שוק הכרמל בסוף חול המועד.
עמרי החזיק עשר דקות. אחר כך החל ליילל. ואז התלונן על חום ועל שעמום. לבסוף רץ בין הנוסעים.
תן לי! צרח, מתפתל על ידה של עידו. רוצה לשם!
עמרי, מותק, אי אפשר, יושבים שם אנשים, לחש עידו אדום מרוב מאמץ ובושה, מנסה להשאיר את הילד פרא בידיים.
לא רוצה לשבת! א-א-א!
הצעקות שלו כיסו את קולות הרכבת. הנוסעים מסתכלים: קודם ברחמים, אחר כך בעצבים, לבסוף בשינאה גלויה. מישהי בחולצה לבנה מעירה לו, ועמרי, קופץ, ושפך לה מיץ תפוזים על המכנס. גם עידו ספג וגם נועה וגם אותה גברת.
בלגן, כמו שאומרים. הנוסעת צועקת כמו עמרי. נועה, כמעט בוכה, מבקשת סליחה, מנסה להושיט כסף כפיצוי. עמרי מגביר בוכה כי נגמר לו המיץ. עידו נושך שפתיים.
שעה וחצי של סיוט.
ברגע שירדנו מהקרון, כבר לא רצינו לנפוש. עמרי מסרב לישון, משתולל, כמעט שורף את הגריל. הדרך חזרה לא הייתה טובה יותר.
ופה חנה רוצה לשנע אותו שבוע שלם לסיורי תרבות בעיר? לא, תודה. זה פשוט התעללות בכולם.
אתם פשוט לא יודעים לחנך אותו! המשפט הרגיל של חנה בר-און בכל דיון דומה.
היא בעצמה תיאורטיקנית של חינוך: רואה אותו פעם בשבועיים, מביאה מראשית ימי הקולוניאליזם בננות או שוקולד שהוא אלרגי אליו, מלטפת את עמרי רבע שעה, בפייסבוק מעלה תמונה ועפה.
חנה, מה אכפת לך בעצם עם מי עמרי יהיה? נועה העיזה לשאול פעם.
כי אני לא אמורה! יש לו הורים! אם הייתה בעיה בית חולים, עבודה ברור, הייתי עוזרת. אבל ככה? אתם זורקים אותו לכל כיוון, כמו גורים שאיש לא רוצה.
כל המתח הזה מכרסם. דוחות אותה משיחות, לא מקשיבה. הכול נכון בעיניה.
החיים, את יודעת, מלמדים הכי חזק.
עברו ארבע שנים. עמרי חגג שבע. ילד גדול, מדבר, הולך לבית הספר, חוגים…
גם אצל חנה השתנה המצב, אך לכיוון פחות שמח. היא התאלמנה. הדירה, פעם שוקקת טלוויזיה ובעלה, שקטה פתאום. אולי מריקנות, אולי בשביל להוכיח לסבתא-רבותא שהיא מסוגלת, הכריזה פתאום באצילות:
תביאו לי את עמרי, אמרה בנדיבות. גדול, נסתדר.
חנה, את בטוחה? שאלה נועה בזהירות. עמרי צריך הרבה תשומת לב. או מחשב לפחות.
אל תלמדי אותי! פלטה חנה. גידלתי ילד, אני לא אתמודד איתו? נקרא, נשחק, לא צריך את כל המחשבים שלכם.
בלה בלה. בעדינות ובתחושת בטן רעה, שלחנו את עמרי. שבועיים שלמים. ואנחנו ברחנו לצימר. רק לסוף שבוע נועה הרגישה שלא נצליח ליותר.
ואכן, היד האינטואיטיבית דייקה.
חנה דמיינה אידיליה: נכד יושב נקי, מסתרק, מדפדף אנציקלופדיה “חי וצומח בארץ ישראל”, חנה סורגת לידו ומעירה פה ושם. אוכלים מרק, אחר כך יוצאים יד ביד.
כל האידיליה הזו קרסה תוך חצי שעה.
סבתא, משעמם לי! עמרי הכריז. יש לך טבלט?
לא, מה פתאום.
רוצה לשחק בזומבים. את תהיי זומבי, אני גיבור!
מה זומבים? נבהלה חנה. קח ציור, רכשתי לך חוברת.
לא רוצה! זו של קטנים! עמרי כבר מסתגר בחדר, מסתובב סביב הסלון, מנסה לגרור אותה למשחקים שהיא לא מבינה. לא סיפורים של ש”י עגנון, לא קוביות ישנות, רק תשומת לב, אנרגיות, קרקס אישי. כל שלוש דקות: “סבתא, למה?”, “סבתא, בואי…”, “סבתא תראי!”.
חנה, שהתרגלה למנוחה, עד הצהריים כבר הרגישה שהיא מפרקת נמל מטענים.
וזה בקטנה. בצהריים הגישה בגאווה מרק בשר. עבורה השקעה.
עמרי בחן את המרק כאילו צף בו שקית זבל.
אני לא אוכל את זה.
למה לא?
יש בצל. אני לא אוהב בצל.
מה זה? בצל בריא! תאכל, די להתפנק!
לא! עמרי התעקש.
אז מה תאכל?
פסטה, עם גבינה. וגם נקניקיה חתוכה כמו תמנון.
חנה עם גבות באוויר: היא לא מלצרית.
אין פה מסעדה! פלטה.
עמרי הלך לחדר, בונה אוהל מכרים ושטיחים.
בערב, הלחץ של חנה היה כמו רכבת הרים: עולה ויורד. לא התאפשר לה לשכב עמרי קפץ עליה “סבתא! קומי, יש מתקפה!”. לא הספיקה לראות חדשות עמרי צרח לדרוש סרטי אנימציה. וגם אז לא נרגע, אלא השתולל פי כמה.
בינתיים, עידו ונועה יושבים בצימר, על המרפסת, בוהים בשקיעה, ושומעים גחלים מתפצפצות.
תשמעי, איזה שקט… גנחה נועה. אולי לא היינו הוגנים עם אמא שלך?
טלפון לעידו.
אמא? הוא עונה.
תחזרו מיד! כבר צורחת חנה. קחו אותו! עכשיו! אני לא יכולה, פשוט לא יכולה! הילד שיגע פה הכול! לא אוכל נורמלי! קופץ לי על הראש! אני עוד רגע מתמוטטת! אם לא פה בעוד שעה, מזמינה מד”א ומשטרה. קחו אותו, קחו אותי, גמרתי!
דממה.
נועה הניחה את הכוס בלי לסיים את היין. הבשר נשאר חצי נא.
תארוז, אמר עידו בשקט. נגמר לנו החופש…
נסענו חזרה בשתיקה. כואב עד דמעות היא זו שהתנדבה, ועכשיו צועקת.
הגענו, נקשנו בדלת חנה פותחת באחת, נפוחה, ריח וָאלריָן. נראית כאילו לקחה חלק במבצע צוק איתן.
עמרי? קפץ מאושר החוצה.
ברוך שפטרנו, התפללה חנה, דוחפת אותו אלינו. קחו אותו! ואל תבקשו יותר! מה זה? הוא מפלצת! בצל לא טעים, קופץ, צורח, נגמר! לאן תרצו? רק שלא פה!
הוא רק ילד, אמא, ענה עידו יבש, והחזיק את עמרי. אמרנו לך, הוא צריך תעסוקה. את אמרת תסתדרי.
חשבתי שהוא רגיל! הוא … צריך רופא! חנה החזיקה בלב. לכו, תנו לי לנוח, אחרת אני משתפלת.
בדרך הביתה, עמרי מסודר במושב מאחור, פונה:
אמא, מתי נוסעים לסבא שאול וסבתא מרים?
בקרוב חמוד, נלך.
יופי פיהק בשקט ונרדם. כי סבתא חנה… מוזרה. רק צועקת, לא אוהבת לשחק, ואוכל שלה לא טעים.
מאז, חנה הפסיקה לציין למה לא לוקחים את עמרי. כשנסענו לחופש, היא איחלה נסיעה טובה.
ועמרי? את החופשים המשיך לבלות אצל ההורים של נועה. שם חפר עם סבא, שיחק מלחמה, וזלל מרק של סבתא בלי בצל, כי מרים יודעת בדיוק מה הוא אוהב.
היחסים עם חנה לא הפכו למושלמים, אבל כך זה טוב. לפחות, אף אחד כבר לא מסביר לנועה איך חיים. וחנה? נשארה עם עקרונותיה ועם אנציקלופדיות שלא נפתחו.
