עוד מעט תגידו שצריך לשים אותו בפנימייה כמו חתול עזוב. באמת, משלמים ואז תהיו חופשיים ותיהנו מהחיים, סיננה חנה בר-שלום במרירות.
תמרה כיווצה את שפתיה בחוסר שביעות רצון ומשכה בזעם את הרוכסן של המזוודה. כמובן שנתקע. די אופייני האמא של אלעד חוזרת על אותו נאום בכל פעם שמתחילים לארוז לחופשה.
אמא, מספיק כבר ניסה אלעד, בעלה של תמרה, להרגיע את חנה. אדם גם יוצא לבלות, פשוט למושב. לא זורקים אותו לאנשים זרים, אלא להורים של תמרה. שם יש לו אוויר נקי, גינה, בריכה מתנפחת וחלב טרי מהמשק. בדיוק מה שהוא צריך בגילו.
מה פתאום בילוי? זו גלות! מחאה חנה והרימה ידיים בתסכול. הילד בן שלוש, בגיל כזה צריך את ההורים! אבל ההורים מה? טסים לתל אביב, להסתובב במוזיאונים! ומה איתו? לא צריך תרבות? לא צריך התפתחות?
תמרה סיימה להיאבק עם הרוכסן, התיישרה והביטה בחנה ישירות בעיניים.
עכשיו הוא לא צריך את זה, ענתה בקור רוח. מה שהוא צריך זה סדר יום, שינה צהריים וסיר נוח. לא טיסה של תשע שעות עם קונקשן, הבדל של שעון וטיול עירוני. חנה, מתי בפעם האחרונה בכלל הלכת עם אדם אפילו סיבוב בפארק?
את שלי גידלתי כבר! אמרה חנה בגאווה והזדקפה. בכל מקום לקחתי את אלעד. לא קרה כלום. רק לכם חשוב שנוח לכם. תחשבו גם על אחרים, לא רק על עצמכם.
בדיוק! כמעט צעקה תמרה. על אחרים! על מי שאיתנו במטוס, שייאלץ לשמוע את הצרחות של אדם שעתיים. או על אלו שבסיור במוזיאון, שבמקום להאזין למדריך יצטרכו לשמוע: משעמם לי, אני רוצה לשתות, השירותים, כואבות לי הרגליים, מתי חוזרים?. לנפוש עם ילד בן שלוש זה לא חופש, חנה. זו עינוי. גם עבור אדם.
חנה קימצה שפתיים בזעם והפנתה להן עורף.
ברור. סיימתם לעשות הורים, עכשיו רק להיפטר ממנו. תגידו בפירוש! תמיד אפשר לסדר את עצמכם לפי הצרכים של הילד.
תמרה עצמה עיניים והתחילה לספור עד מאה בלב כדי להירגע. לו רק חנה הבינה איזו סיוט עברו בפעם הקודמת אולי הייתה שותקת. אבל הרי אין לה מושג היא כמעט ולא לוקחת חלק בחיים של הנכד.
ותמרה זוכרת הכול היטב. אחרי אותו טיול עין שמאל שלה קפצה עוד חודש.
זה היה בשנה שעברה. הם, בתמימותם, החליטו לנסוע לחברים בשרון, רק מאה קילומטר. גם להם יש ילדה, יש חצר משחקים וגינה ענקית. נשמע מושלם.
אבל הכול התקלקל מההתחלה.
הרכב לא הניע. והחברים מחכים, הבשר כבר במרינדה… נאלצו לחפש כרטיסים לרכבת.
ואז הגיעה מכה נוספת חמסין, 35 מעלות, וברכבת אין מזגן, רק חלונות פתוחים, שזה בכלל לא עוזר. דחוס כמו סרדינים, לאויר אין לאן לזרום.
אדם החזיק עשר דקות. ואז התחיל לקטר באותה מנגינה. אחר כך התלונן על חום ושעמום. ואז החליט לרוץ בין הקרונות.
תשחרר אותי! צווח, משתולל בידיים של אלעד. אני רוצה ללכת לשם!
אדם, חמוד, אי אפשר, שם יושבים אנשים, לחש אלעד בפנים סמוקות, מנסה להשתלט על בנו הפעלתן.
לא רוצה לשבת! א-אהה!
הצרחות שלו השתיקו אפילו את הרעש של מסילת הברזל. הנוסעים הסתובבו, בהתחלה ברחמים, אחר כך בעצבים, ולבסוף בשנאה גלויה. אישה אחת בחולצה לבנה העירה להם, ובתגובה אדם נופף בידו עם הקופסה של המיץ ופגע גם בה וגם באלעד ובתמרה.
המהומה הייתה אדירה. האישה צעקה לא פחות מאדם. תמרה התנצלה וביקשה סליחה, ניסתה לדחוף לה פיצוי בשקל, אדם בכה כי נגמר לו המיץ, אלעד חרק שיניים.
שעה וחצי של גיהינום.
כשהם סוף סוף ירדו בתחנה, לא היו להם כוחות לשום חופשה. אדם סירב לישון בצהריים, בכה והפך כמעט את המנגל. הדרך חזרה הייתה דומה.
וזה היה רק שעה וחצי נסיעה. וחנה מציעה לטייל איתו שבוע במוזיאונים? אין סיכוי. זו התאכזרות.
אתם פשוט לא מחנכים אותו! נוהגת חנה לסיים כל ויכוח.
בעצמה היא מחנכת בעיקר בתיאוריה. מבקרת פעם בשבועיים, מביאה בננות או שוקולד (שלילד יש אלרגיה אליו, אמרו לה עשרות פעמים), מפטפטת עשרים דקות והביתה. אולי תעלה תמונה לפייסבוק.
חנה, באמת אכפת לך עם מי אדם נשאר? שאלה תמרה פעם. הרי לא איתך.
למה אני צריכה? לו יש הורים, שיתעסקו איתו! אם הייתה בעיה אשפוז, עבודה הייתי עוזרת. ככה? את משליכה אותו כמו חתול ואין לך מה לעשות איתו.
אפשר היה איכשהו לסבול את החיכוכים, אבל הם התישו את העצבים. חנה בטוחה תמיד בצדקתה ולא מוכנה להקשיב לאיש.
ובכן, החיים הם המורים הטובים ביותר.
ארבע שנים עברו בלי לשים לב. אדם כבר בן שבע, ילד מבין, תלמיד בבית ספר, חוגים…
גם אצל חנה החיים השתנו, לצערה. אלמן. הדירה שהתמלאה פעם ברעש הטלוויזיה ובקול בעלה, התמלאה שקט. ואולי מהשקט, או מתוך רצון להראות לכולם ובעיקר להורי תמרה שהיא עוד בעניינים, חנה פתאום הציעה:
תביאו אותו אליי, הכריזה. הוא כבר גדול, נסתדר.
חנה, את בטוחה? שאלה תמרה בזהירות. אדם ילד מאוד פעיל, צריך הרבה תשומת לב. לפחות מחשב.
אני הרי גידלתי את אלעד, את חושבת שאיתו לא אסתדר? התרגזה חנה. נקרא ספרים, נשחק רמי, לא צריך מחשבים. תביאו!
בלב כבד, ועם אצבעות שלובות להתפלל להצלחה, הם משאירים אותו. שבועיים, לא יותר. תמרה הרגישה הזמן קצוב.
היא לא טעיתה.
חנה דמיינה אידיליה: נכד מסודר ונקי יושב עם אנציקלופדיה על הספה, היא סורגת לידו, לפעמים מעירה הערה נבונה. אחר כך אוכלים מרק ויוצאים לטיול יד ביד.
המציאות התרסקה אחרי חצי שעה מהיציאה של ההורים.
סבתא, משעמם לי! הודיע אדם. יש לך טאבלט?
לא, מאיפה לי טאבלט?
אז בואי נשחק זומבים! את תהיי הזומבי ואני הגיבור!
מה זה בכלל? נבהלה חנה. אדם, שב תצייר. קניתי לך חוברת צבעים.
אני לא רוצה, זה לתינוקות! התחיל להסתובב בסלון, מסובב סיבובים סביב הספה. נו, סבתא, בואי נשחק! סבת-ת-ת! תראי איך אני קופץ! תסתכלי!
הוא לא ישב רגע. פעם מטוס, פעם מרעיש בסירים, פעם מושך אותה למשחק חדש ומשונה. לא עניין אותו לא ספרים, לא קונסטרוקציה ישנה. הוא רצה קהל, פרטנר, מפעיל צמוד. כל שלוש דקות: ‘סבתא, למה…’, ‘סבתא, תראי…’, ‘סבתא, בואי…’
חנה, שרגילה לשקט, הרגישה כמו מי שפרקה קרון פחם.
וזה עוד היה כלום. בתום הארוחה, חנה הגישה לו מרק בקר שהכינה במיוחד.
אדם הביט בצלחת כאילו מדובר בזבל והתעקם בפניו.
אני לא אוכל את זה.
למה לא?
יש בזה בצל מבושל. זה מגעיל.
מה? זה בריא! תאכל, די שטויות.
לא רוצה!
אז מה כן?
פסטה עם גבינה ונקניקיה חתוכה כמו תמנון.
היא הופתעה ככה היא לא יודעת.
פה זה לא מסעדה! אמרה.
הילד משך בכתפיים ונכנס לסלון לבנות מחנה כריות.
בערב חנה כבר הרגישה לחץ דם בגבהים. כל פעם שניסתה לשבת, אדם התחיל לקפוץ עליה עם קריאות “קומי! האויבים באים!”. אפילו לראות חדשות לא יכלה אדם דרש מיד לראות סרט מצויר (“משעמם!”). וזה לא הרגיע אותו, אלא עוד הפך אותו לבלתי נשלט.
ואילו לאלעד ותמרה היה ערב נהדר. ישבו במרפסת, הסתכלו על השקיעה והקשיבו לפצפוצי המנגל.
איזה שקט, נאנחה תמרה עייפה. לא להאמין. אולי סתם האשמנו את אמא שלך?
בדיוק אז הטלפון של אלעד צלצל.
אמא?
תבואו מיד! קולה של חנה רעד. קחו אותו! עכשיו!!!
אמא, מה קרה?
זה סיוט! הילד שלכם בלתי נסבל! הוא הרס לי חצי דירה! לא אוכל שום דבר! קופץ עליי כמו סוס! אני עוד רגע מתעלפת! אם לא תבואו תוך שעה, אני מזמינה אמבולנס ומשטרה שייקחו את שנינו! אני לא יכולה יותר! אני מחכה לכם!
השיחה נקטעה.
תמרה הניחה את הכוס על השולחן. היין נשאר, השיפודים כמעט לא נגעו.
יאללה, תתכונן, אמר אלעד בקדרות. החופשה נגמרה…
הם נסעו בדממה. הייתה עלבון צורב חנה שידלה אותם, ועכשיו היא מתמוטטת.
ברגע שלחצו בדלת, נפתחה במהירות. חנה עמדה שם, חיוורת, ריח של ולריאן מציף אותה, נראית כאילו עברה מלחמה.
ואילו אדם רץ שמח לקראת ההורים.
ברוך השם נאנחה חנה, דוחפת את הנכד החוצה. קחו אותו! ואל תפנו אליי שוב! מה זה הילד הזה?! אוכל לא רוצה, משתולל, צורח, לי נמאס!
הוא פשוט ילד, אמא, ענה אלעד ביובש ולקח את ידו של הילד. ילד בריא, רגיל, ואנחנו אמרנו לך מראש. את הבטחת שתסתדרי.
חשבתי שהוא רגיל, אבל הוא… צריך רופא! חנה תפסה את החזה. יאללה, סעו. אני צריכה לשכב. עוד רגע גמרתי עם העולם הזה.
בדרך במכונית שאל אדם, מתמקם מאחור:
אמא, מתי נבקר שוב את סבא יוסי וסבתא רבקה?
בקרוב, מתוק. עוד מעט נלך.
יופי… מלמל ונרדם. כי סבתא חנה… משונה. כל הזמן צועקת, לא יודעת לשחק ואוכל שלה ממש לא טעים.
מאותו ערב, חנה הפסיקה להציק בנוגע לחופשות משותפות ולהתעניין מדוע לא לוקחים את הנכד. כשפנו לחופשה, היא איחלה דרך צלחה וזהו.
ואילו אדם העביר תמיד את החגים אצל ההורים של תמרה שם חפר תולעים עם סבא, שיחק מלחמות ואכל מרק של סבתא. בלי בצל, כי רבקה יודעת למה הוא רגיש.
היחסים עם חנה לא השתפרו, אבל לתמרה זה הספיק. סוף סוף אף אחד לא לימד אותה איך לחיות. חנה נשארה עם צדקתה ועם האנציקלופדיות הדנדשות, שמעולם לא שימשו איש.
