– נטע, אני צריך לומר לך משהו.
נטע כהן עמדה מול הגז, בחשה סיר של מרק עוף עם קניידלך. הקול של רוני היה כמו תמיד כשהיה צריך לספר על בעיה בעבודה או כשגילה שהיה קצת פזרן. מתוח, מצטדק, ובעיקר חדור מטרה.
– תגיד, – היא ענתה מבלי להסתובב, עיניה על הסיר.
– אני עוזב. יש לי מישהי אחרת.
היא הניחה את הכף על המעמד. הסתובבה. רוני עמד בפתח המטבח, לבוש בזקט שלבש לעבודה, למרות שבערב הוא תמיד שם בגדים נוחים. כנראה לבש אותו במיוחד, כאילו זה הופך את הרגע לרשמי.
– כמה זמן? – שאלה.
– שמונה חודשים.
– מבינה.
נראה היה שרוני ציפה לתגובה אחרת. לבכי, לצעקות, לשאלות. הוא העביר משקל מרגל לרגל.
– נטע, אני לא רוצה שיהיה רע בינינו. תמיד היית בשבילי… היית הגב שלי. בסיס. אני מעריך את זה.
נטע הביטה בו ארוכות, כמו שמסתכלים על חפץ שלא מבינים למה מישהו הביא הביתה.
– בסיס, – חזרה בלחש. – טוב. אתה רוצה לאכול?
– מה?
– מרק מוכן. תאכל?
רוני התבלבל לחלוטין.
– לא, אני… לא. נטע, את קולטת מה אמרתי?
– אני מבינה. אתה הולך לאישה אחרת. שמונה חודשים. בסיס. הכול ברור. לא תאכל. אוקיי.
היא לקחה צלחת, מזגה מרק והתיישבה ליד השולחן.
רוני חיכה עוד חמש דקות. אחר כך נכנס לחדר הארונות לארוז. טרק מגירות, נשמעו שקיות. נטע אכלה מרק. המרק היה מושלם, כזה שבישלה שלושים שנה, בול לפי הטעם של רוני.
היא חשבה על כך והניחה את הכף.
אחר כך סיימה לאכול.
***
רוני כהן היה בן חמישים ושש, משוכנע שהחיים עוד לפניו. מנהל ביניים בחברת בנייה, מטופח, צובע שיער באפור כהה בשמפו מיוחד, למרות שהכחיש זאת מול כולם, כולל נטע. התחתן בגיל עשרים ושבע, חי עם נטע עשרים ושמונה שנים, גידל יחד איתה את מתן עכשיו עובד בהיי-טק בתל אביב, מתקשר כל שבת.
דנה שפיר, צעירה ממשרדו, בת עשרים ותשע, רזה, שיער כהה ארוך, נוהגת להגיד “וואי” על כל דבר שמפתיע אותה. היא הופתעה הרבה: מסעדה טובה, פלאפון חדש, היכולת של רוני לפתור עניינים בשיחת טלפון אחת. זה קסם לו.
נטע כהן, בת חמישים ושלוש, רואת חשבון ראשית בבית חולים עירוני. נמוכה, שיער כהה שמתחיל להאפיר ברקות, לא מסתירה. יודעת לחשב בעפ מהר מכל מחשבון, קוראת שלושה ספרים בחודש, מבשלת את המרק הכי טוב בשכונה. עשרים ושמונה שנים ניהלה בית, משפחה ועבודה ואף פעם לא ביקשה מדליה. זה פשוט היה החיים.
העיר חולון. לא קטנה ולא גדולה, כזו שכולם מכירים את כולם באיזור, קניון אחד ראוי ושניים-שלושה בתי קפה שבהם אפשר לאכול בלי רגשות אשמה. גרו יחד בדירת שלושה חדרים בקומה רביעית בבניין בן תשע קומות. דירה מסודרת, נוחה, עם וילונות שתפרה לבד לפני שמונה שנים כי לא מצאה בחנויות את הצבע הנכון.
כשעזב, ישבה עוד קצת במטבח. בחוץ טפטף גשם של אוקטובר כזה דק ומעצבן. קמה, סידרה את הכלים, שטפה כלים, הלכה לישון.
שלושת הימים הראשונים עברה כמו על אוטומט. הלכה לעבודה, עשתה דוחות, ענתה הכול בסדר בקול שגרם לכולם לא לשאול פעמיים. בערבים ישבה בדירה שהרגישה פתאום שקטה מדי ובהתה בנקודה. לא בכתה. בפנים היה קיפאון, כמו מכה חזקה שבה הכאב עוד לא מתעורר.
ביום הרביעי התקשרה חברה, יעל.
– נטע, שמעתי. זה נכון?
– נכון.
– אלוהים. מה שלומך?
– בסדר.
– נטע, את לא בסדר. שלושים שנה חברות. באמת, מה שלומך?
נטע שתקה לרגע.
– יעל, הדבר הכי מוזר הוא שהבנתי שאני לא יודעת כבר מזמן מה הוא חושב. חיינו יחד, ולא ידעתי. זה הכי קשה.
יעל שתקה בטלפון, ואז אמרה בזהירות:
– אולי תדברי איתו? אולי עוד אפשר…
– לא, – נטע ענתה בשקט. לא צריך. אני סתם חושבת בקול.
את מה שחשבה בלב לא אמרה ליעל: כשהוא סיפר שהוא עוזב, הרגש הראשון היה עייפות עמוקה. כאילו סחבה תיק כבד הרבה זמן, וסוף סוף הוא הוסר. היה לה בושה להודות בזה, אפילו לעצמה.
ביום החמישי הורידה מהקיר את תמונת החתונה הגדולה. רוני בחליפה כהה, היא בלבן, צעירים צוחקים. שמה את המסגרת במחסן, לא שברה, פשוט הורידה.
נשאר כתם בהיר על הקיר.
הביטה בו זמן רב. ואז שלפה את הטלפון וחייגה ל”טקסטיל לבית.
***
את השיפוץ עשתה לבד, כמה שיכלה. מה שלא יכלה הזמינה. הדביקה טפטים חדשים לסלון, בגוון שמנת במקום הירוקים-פסים הישנים. קנתה וילונות עם דוגמת עלים גדולה, כאלה שרוני מעולם לא היה מאשר הוא אהב קווים נקיים. סידרה את הריהוט איך שנוח לה, לא איך שהוחלט לפני עשרים ושמונה שנה. הספה עברה מתחת לחלון.
מתן התקשר אחרי שבועיים. כנראה רוני כבר סיפר לו.
– אמא, מה איתך?
– טוב, מתני. אני משפצת.
– משפצת?! – היה ברור שהופתע.
– החלפתי טפטים בסלון. חושבת על חדר שינה.
– אמא… את בטוחה שאת בסדר שם?
– בטוחה, חמודי. דיברת עם אבא?
היסס.
– כן.
– יופי. הוא אבא שלך. תמשיך לדבר איתו, זה חשוב. תבוא בראש השנה?
– ברור. אמא, את לא מרגישה לבד?
הביטה בסלון המחודש, בהיר, וילונות דוגמתיים, ספה מתחת לחלון.
– אתה יודע, – אמרה בכנות, – מפתיע אותי כמה שאני לא מרגישה לבד. אפילו נהנית.
מתן התחבט, ואז נרגע. היה ילד טוב, אבל כמו רבים בגילו, העדיף להאמין שהמבוגרים יסתדרו.
בנובמבר, כשסידרה מגירות לחורף, מצאה קופסה. קופסת קרטון גדולה, עם כל התחפושות שסרגה לפני עשור וחצי. מסרגות, מחטים, כדורי צמר לא גמורים. אז רוני העיר שהכדורים בבית מפריעים לו והיא קיפלה. בשקט, בלי ויכוח.
הוציאה את הקופסה לאמצע החדר ובהתה.
אחר כך לקחה מסרגות. התיישבה על הספה. מעבר לחלון ירד שלג דק, ראשון בשנה.
האצבעות נזכרו.
***
באמצע דצמבר, רונית מהמזכירות קלטה את הצעיף הסרוג על צווארה של נטע.
– את סרגת? מהמם!
– כן. לא סרגתי מזמן, צריכה להחזיר את הידיים.
– את חייבת לסרוג לי! אני קונה לך צמר ואת סורגת, אל תתווכחי.
– טוב… אבל לא בשביל כסף.
– תפסיקי. אני אתן. רוצה כובע מקופל…
כך נולד ההזמנה הראשונה. כמעט במקרה. בחודשיים סרגה שמונה פריטים: שלושה כובעים, שני צעיפים, כפפות ושני סוודרים. ביקשה סכום סמלי, ועדיין כסף קטן, אבל שלה, מהידיים ומהלב.
יעל, שבאה לשתות קפה, סקנה את הסלון, נגעה בוילונות, הבחינה בקופסת הצמר.
– את ממש שונה, – אמרה.
– במה?
– לא יודעת. שקטה. הייתי בטוחה שתכנסי לדיכאון, אבל את…
– לא נכנסתי, – נטע חייכה. – בעצמי מופתעת.
– רוני מתקשר?
– פעם אחת, בנובמבר. שאל על הניירת של הרכב. הסברתי. מאז לא התקשר.
– על הרכב… – חייכה יעל.
– על הרכב.
ישבו בשקט. יעל חיבקה את הספל בשתי ידיים סימן שהיא חושבת.
– את שונאת אותו?
נטע חשבה.
– לא. זה מוזר עלבון, כן. אבל שנאה? לא. הוא פשוט בן אדם שהלך. יש לו חיים שלו, לי יש שלי.
– את צריכה לכתוב מדריך: “איך שורדים בגידה של בעל”.
– אולי יום אחד, – נטע צחקה.
הפעם הראשונה שצחקה באמת.
***
דנה התגלתה כצעירה עם יתרונות רבים, אך ניהול בית לא היה אחד מהם.
רוני לא שם לב בהתחלה. כמה חודשים ראשונים מסעדות, סופי שבוע, תחושת קלילות. דנה הביטה בו בהערצה, זה חימם אותו. היא אמרה שהוא לא נראה בכלל בן חמישים ושש, והוא הזדקף.
אחר כך עברו לגור יחד דירה שכורה בבת ים, והתחילו לצוץ בעיות.
דנה לא בישלה. בכלל. לא רע, פשוט לא הבינה למה צריך לבשל כשהכול בטייק-אווי. זה יקר וגם נמאס מהר.
דנה שנאה לנקות. הבגדים שלה היו פזורים בכל הבית. זה לא היה לכלוך, זו הייתה הצפת חיים. רוני, שרגיל לבית מסודר, התחיל לאבד סבלנות בשלישית בשבוע.
דנה לא הבינה למה לשלם שכירות מראש, או בשביל מה חוסכים אם יש כסף, מבזבזים. רוני הסביר. חודש אחר חודש שוב אותו דבר.
ולא לדבר על זה שדנה אהבה מאוד לארח חברות בתדירות גבוהה צחקו, שתו יין, השאירו כלים מלוכלכים. רוני שכב בחדר השני והאזין לצחוק מעבר לקיר וזה לא היה צחוק שהוא אהב.
בפברואר התקשר לנטע.
– מה שלומך?
– בסדר, רוני.
– את… את כועסת שכבר מלא זמן לא התקשרתי?
– לא.
שתיקה.
– את זוכרת איפה האחריות של המקרר? צריך טכנאי.
– קלסר ירוק, מדף שלישי בארון.
– לקחת אותו?
– לא. לא נגעתי בכלום.
– תודה.
נעל את השיחה. היא הביטה בשלג שנמס מחוץ לחלון. אוטוטו אביב.
לקחה מסרגות, סוודר חדש, אפור-כחול, לעצמה.
***
במרץ בבית החולים הודיעו שמנהל/ת הכספים פורש/ת לפנסיה. יש תקן. דר בלום קראה לה לשיחה.
– נטע, שנים את פה. למה לא התקדמת?
נטע חשבה.
– משפחה, כנראה. לא רציתי עוד עול.
– ועכשיו?
– עכשיו… מצב אחר.
– שמעתי. משתתפת בצערך.
– לא צריך. תגידי לי פשוט: מה צריך לתפקיד?
– את כבר יודעת הכול. לכתוב בקשה?
– לכתוב.
כתבה בו ביום. הלכה הביתה ברגל, למרות שהאוטובוס בדיוק הגיע. רצתה פשוט להרגיש את מרץ: ריח אספלט רטוב, שלוליות עם קשת, ענפי עצים מנפנפים.
חייכה: החיים ממשיכים. זה נשמע נדוש, אבל כך זה.
***
באפריל רוני הגיע. ללא הודעה מוקדמת, צלצל בדלת.
היא פתחה. עמד על המפתן, עם אותה גקט שהיא קנתה לו, עייף, עיניים טרוטות.
– אפשר להיכנס?
– למה?
הביט ברצפה.
– נטע, אני צריך לדבר איתך.
התרחקה. נכנס. הביט מסביב קירות חדשים, וילונות ומיקום אחר לרהיטים.
– עשית שיפוץ.
– כן.
– יפה.
הכינה תה. רוני התיישב. הביטה בו זווית מבט חדשה. לא רע, לא טוב פשוט אחרת.
– את בסדר? – שאל.
– כן. קודמתי בעבודה.
– מגיע לך. מזמן.
– ידעתי.
הפנים שלו השתנו.
– נטע…
– רוני, דבר. למה באת?
שפשף את המצח. התלבט כמו תמיד.
– עם דנה זה לא הכי הולך. היא בכלל… שונה.
– קורה.
– חשבתי… השתתק, ואז אמר: – חשבתי שאוכל לחזור. תמיד הבנת, תמיד ידעת.
הגישה לו תה, התיישבה מנגד.
– ידעתי, – אמרה בשקט. במשך עשרים ושמונה שנה. כל עוד היית לידי, לא הערכת את זה באמת.
– הערכתי.
– לא באמת. אחרת היית מדבר אלי אחרת.
שתק.
– לא רציתי לפגוע. בסיס, זה…
– זה אומר שאין אותך. בסיס זו התחנה האחורית. מי שבונה עליה נשאר לבד.
– נטע…
– רוני, אין פה כעס. פשוט מסבירה למה לא יכול להיות כמו שאתה מקווה.
– אני רוצה לחזור.
– שמעתי.
– ואת… לא?
הביטה בו. על פניו ריחפה תמיהה. הוא ציפה לבכי, לכעס, אולי לויכוח ואז לסליחה. כי זה מה שהיה רגיל לקבל.
– לא, – ענתה בשקט.
– למה?
– כי אני לא רוצה.
הביט בה, לא מבין.
– אבל את לבד.
– כן. וזה דווקא טוב.
– אי אפשר להיות טוב לבד. את אומרת את זה סתם.
החזיקה את הספל. הביטה בו.
– אתה יודע מה הפתיע אותי? חשבתי שיהיה ריק בלעדיך. פחדתי. והאמת שנשאר לי הרבה מקום. לעצמי.
רוני שתק.
– אתה אולי אדם טוב, – אמרה ביובש, לא עלבון ולא מחמאה עובדה. פשוט חשבת שאהיה פה תמיד. אבל הלכתי.
– ומה אני אעשה עכשיו? – היו בו משהו כמעט ילדִי.
– לא יודעת, רוני. זה שלך.
גמר לשתות, קם.
– את מגישה גט?
– כן. כבר התייעצתי.
הנהן, לקח את הז’קט.
– טוב. אני… טוב.
בפתח הסתובב.
– את השתנית.
– אני לא. פשוט לא ראית אותי.
הדלת נסגרה.
נטע ישבה עוד כמה דקות. בחוץ נשמעו מכוניות, ילדים משחקים, צחוק בחצר. ערב חולוני רגיל.
סידרה את הכלים. פתח חלון. נכנס אוויר ריחני של אדמה ופריחות.
***
את אשר ראתה לראשונה באסיפת דיירים. עבר לבניין בחורף, מהבית במושב. הילדים כבר בוגרים אחד בנתניה, אחד בירושלים; אין צורך בבית גדול.
היה בן חמישים ושמונה, רזה, שיערו קצוץ וארוך מעט אפור, עיניים שלוות. מהנדס גשרים. אלמן שלוש שנים.
בזמן האסיפה דיבר ברוגע על נזילה בחדר המדרגות בלי כעס או פאתוס. פשוט, הגיוני. ועד הבית הקשיב לו.
נטע שמה אליו לב היה בו משהו שקט, כזה שלא צריך להוכיח כלום לאף אחד.
הכירו במקרה, במעלית במאי. סחבה שקית צמר שקנתה בשוק, פינתה לו מקום.
– אפשר לעזור?
– לא צריך, אני מסתדרת.
– דווקא נראה שיהיה לכולנו יותר קל אם אתן יד.
חייכה. נתנה לו.
שוחחו קלות במעלית, המשיכו ליד הדלת. שאל:
– את סורגת?
– כן. זה מצחיק?
– למה מצחיק? להפך, אשתו של אבי השאירה המון צמר איכותי. אולי תרצי?
לקחה. הצמר היה יוקרתי, מסודר טיפ טופ.
התחילו לשוחח פה ושם. לפעמים לתה, פעמיים בשבוע. דיברו על העיר, על עבודה, על ספרים. הוא ידע להקשיב. ידע גם לשתוק כשהייתה חושבת בקול.
ביוני סרגה לו צעיף אפור מהצמר שלו.
– עכשיו? חם…
– לעונה הבאה. בדקתי את החומר.
– ואיך?
– עובד טוב.
הודה לה ברצינות לא הצגות, פשוט תודה. אהבה את זה.
***
ביולי הגישה בקשה לגט. רוני לא התנגד. נפגשו אצל עורך דין, חתמו. הוא היה עייף, קצת אבוד. היא לבשה שמלה צבעונית, ראשונה מזה שנים.
– איך את? – שאל מחוץ למשרד.
– טוב, – ענתה. אמת לאמיתה.
– דנה נסעה לאמא שלה, – אמר, למרות שלא שאלה. עכשיו אני לבד.
הביטה בו. לא בחמלה, לא בשמחה לאיד פשוט ככה.
– תסתדר. תצטרך ללמוד. זה לא מסובך.
נפרדו. היא הלכה לחנות ירקות קנתה חצי קילו דובדבנים, טריים ובשרניים, שמרה את הגלעינים בשקית. הדובדבנים היו טעימים כל כך.
***
אשר הזמין אותה לסרט באוגוסט. בפשטות.
– הגיע סרט טוב, שמעת?
– כן, אשמח.
הסרט היה קומדיה ישראלית-ישנה, בקולנוע בטיילת: ילדים, הורים, פנסיונרים. צחקו יחד בכמה קטעים.
אחרי הסרט הלכו ברגל בפארק. ערב חמים, אפלולי של אוגוסט. סיפרה על מלאכת הסריגה, על ההזמנות שהתחילו במקרה. הקשיב לה עד הסוף.
– תמשיכי, – אמר ברצינות. מעט דברים נעשים מהלב. שווה להחזיק בהם.
– אתה מדבר על הצעיף.
– אני באמת מדבר על הצעיף. הוא באמת טוב.
ואז, אחרי שתיקה קלה:
– אני לא ממהר לשום מקום. נראה שגם את לא.
– נכון.
– אז הכול בסדר.
לא שאלה מה בסדר. הבינה לבד.
***
בספטמבר יעל ביקרה וראתה את נטע יושבת מול החלון, סורגת. הבית ריח קפה, שלושה גווני תכלת על השולחן, מחשב פתוח לעמוד ההזמנות כמה וכמה מאז יוני.
– פתחת עמוד בפייסבוק?
– השכנה מלמעלה עזרה לי. שם תמונות, מחירים, הסברים. כבר עשרים ושלוש הזמנות.
– נטע, את רצינית?
– כן. כסף קטן, אבל שלי. והכי מעניין.
יעל הנידה בראשה.
– שנה אחורה מי היה מאמין…
– אף אחד, – חייכה. גם אני לא ידעתי.
– ואשר… עיניה הצטמצמו.
– מה אשר?
– כלום. פשוט כשאת מספרת עליו, את מחייכת אחרת.
נטע שתקה. סרגה. אחר כך אמרה, בלי להרים מבט:
– שקט לי איתו. פשוט שקט. אי אפשר להסביר.
– לא צריך, – יעל חייכה אני מבינה.
שתו קפה, דיברו על הנכדים של יעל, על השיפוץ במרפאה, על המבצע הקרוב בטקסטיל לבית. שיחה רגילה של שתי נשים בספטמבר.
הרחוב בחוץ געש. עצי צפצפה הצהיבו. מישהו הלך עם כלב. ילד רכב על אופניים.
נטע שלפה עוד כדור צמר, מצאה את החוט. הזמנה חדשה, כובע קלוע, שבועיים לסיום. תספיק.
האצבעות זזו בקצב, בסבלנות. בחוץ טפטף הגשם הראשון של סתיו על העלים הבריקים, החיים.
