17 במאי
החום של תמר קפץ פתאום. מד החום הראה ארבעים נקודה חמש, וכמעט מיד התחילו עוויתות. הגוף שלה התקשח בפתאומיות כזו, שליעל פשוט קפאה לשנייה, לא מאמינה למה שעיניה רואות, ואז זינקה לעבר בתה, מנסה להתגבר על הרעד בידיה.
תמר החלה להיחנק מקצף, הנשימה השתבשה, כאילו משהו בפנים תופס לה את הגרון.
יעל ניסתה לפתוח לה את הפה האצבעות החליקו, לא נשמעו לה, אבל בסוף הצליחה. הילדה פתאום התרככה לגמרי, התמוטטה ואיבדה הכרה. חמש, עשר דקות אף אחד לא יכול היה להגיד בוודאות כמה זמן עבר. הזמן לא נמדד בשניות, אלא בדפיקות הלב של יעל, שבקעו לה ברקות.
כל תשומת ליבה של יעל הייתה במשימה אחת: לדאוג שהלשון לא תחסום לה את האוויר, להחזיק לתמר את הראש, כשהעוויתות תוקפות אותה חזק יותר מאלף מכת חשמל.
יעל לא ראתה ולא שמעה כלום, פרט לדבר אחד: תמר חייבת לנשום שוב. תמר חייבת לחזור.
היא צעקה אל הסלון, אל הקירות, אל הריק, אל השמיים. צעקה למגן דוד אדום 101 את השם של בתה, כאילו אולי בכוח הצעקה היא תחזיק אותה בעולם.
כשהתקשרה אלי, טל, יעל, כשהיא בוכה, מתייפחת, הצליחה ללחוש רק:
תמר תמר כמעט מתה
אבל מה ששמעתי דרך הטלפון היה בעצם מילה אחת, קצרה ומבעיתה: מתה.
הראש התהפך לי, הרגשתי כאילו להבה דוקרת לי בחזה. הברכיים קרסו, והחזקתי את עצמי רק בקצה הספה. כל הכוחות, המחשבות, העתיד הכל התרוקן ברגע.
אנשים ניסו להרים אותי, להחזיק אותי במרפקים, למזוג לי מים, לשים לי טיפות, לשפשף לי את הגב. כולם אמרו משהו מנחם, אבל המילים פשוט נתקלו בי ונפלו, כאילו היו גלים שמתרסקים על מזח עבה.
לא יכולתי לאסוף את עצמי. האצבעות רעדו, הכוס כמעט נשברה לי בשיניים, ומהגרון יצאו רק קטעי הברות, כמו מתוך מנוע תקול:
ת-ת-ת-מ-ר מ-מ-תה
השפתיים הלבינו, הנשימה השתבשה, הידיים שלי הרגישו זרות.
המנהל שלי, יונתן לוי, לא איבד שנייה. הוא תפס אותי בשתי הידיים וגרר אותי כמעט בכוח לטסלה השחורה הגדולה שלו. הדלת נטרקה מאחורינו, ההד ענה לי בתוך הבטן.
לאן? לאן נוסעים?! הוא צעק לי ישר אל הפנים, ניסה לעורר אצלי את ההכרה.
ישבתי, עיוור, עיניים פקוחות לרווחה אך לא רואות כלום. לכמה שניות אפילו לא מצמצתי, כאילו נתקעתי בין עולם החלום לסיוט.
מחלקת ילדים איכילוב סוף סוף הצלחתי ללחוש, כל מילה חותכת אותי עוד מבפנים.
הנסיעה נדמתה אינסופית. יונתן דרך על הגז, פסי הצומת הפכו לכתמים. ירוק, אדום למי אכפת?
רק כשבפנייה חדה ראינו רכב שחור מתקרב, הבנתי שלרגע היינו סנטימטרים מהמוות. יונתן סובב את ההגה, הרכב השתולל, הצמיגים צרחו, וניצוצות עפו מהברקס.
הרכב השני נעלם, השאיר אחריו ריח של גומי חרוך והרגשה שהמוות חלף ממש לידינו, כמעט נגע בי.
אני לא שמתי לב אפילו.
הדמעות לא הפסיקו לזרום. ישבתי שם, כפוף, אגרוף צמוד לפה כדי לא לפרוץ בבכי קולני.
ואז רגע של הבזק. כאילו מישהו מטיל עלי סרט ישן.
תמר בת שלוש. חולה בשפעת קשה, מד החום גבוה כל כך שזה מפחיד אפילו את הרופאים. מדא נותנים זריקה, ממליצים נרות.
תמרה הקטנה עומדת על המיטה בפיגמה עם בובות, לחיים אדומות, שטופה דמעות. יעל מנסה לשכנע אותה כבר חצי שעה. תמר מייבבת, משפשפת את עיניה בידיים קטנות, בסוף נשברת ואומרת:
טוב, תני רק אל תדליקי!
צחקתי אז בקול. רק יומיים קודם היינו בבית כנסת, ותמר זכרה שמדליקים נרות.
יונתן כבר הגיע לאיילון הכביש פשוט חתך את הלילה.
ורגע אחרי, עוד זיכרון.
שבועיים אחר כך תמרה מטפסת על ארון הבגדים החום. ממש קופיף קטנטן ופרוע. היא עולה כמעט עד התקרה, גאה בעצמה וצועקת.
פתאום הארון מתחיל לנטות. בום. הרעש קורע את הסלון. יעל צורחת, ואני קופץ לעזור, אבל מאוחר מדי.
היא נשארה בחיים. סימנים כחולים, דמעות, פחד ושוקולד ענק שניסינו להמתיק בו את הבכי שלה.
ברגע שתמר ראתה את השוקולד, היא התעשתה, מחתה את האף בשרוול ושאלה:
אפשר כבר שתיים?
לתמר, השוקולד הוא כמו כפתור חירום לאושר.
אז חשבתי, אם היו מחלקים שוקולדים בבתי חולים, מזמן היינו ממציאים חיי נצח.
אחר כך שוב שקט בבית. ערב, מנורה דולקת ברוך.
יעל אומרת:
מחר נלך לבית כנסת. נדליק נר לבריאות.
ותמר, ברצינות של חוקר בכיר, שואלת:
איפה? בתחת?..
יעל הסתירה פנים בידיים, ותמר הביטה בנו, מופתעת למה אנחנו צוחקים.
עכשיו, ברכב, המשפט הזה היכה אותי ישירות בלב.
הרי דווקא באותן שטויות קטנות שוכנת כל החיים.
של תמר.
יונתן הצליח להביא אותי עד איכילוב. חנינו ברגע, כאילו המכונית עצמה פחדה להתעכב עוד שנייה מיותרת.
תמרה חיה זה הדבר הראשון ששמעתי. לקחו אותה לר”ם, כבר כמה שעות ואין עדכונים מהרופאים.
יעל נכנסה אליה. לי לא נותר אלא להמתין. ולהתפלל.
הייתה זו שעה אחת בלילה שקט שמרסק את הנשמה בתחושת בדידות מטורפת. הרמתי את הראש, חיפשתי בעיניים את החלון בקומה השנייה, שבו נאבקה בתי על חייה.
בחלון, כבסרט אימה, הופיעה יעל. עמדה דוממת, ידיים לצידיה, מבט נעוץ עמוק, כאילו רואה ישר דרכי. לא תנועה, לא נשימה, לא מענה לטלפון.
נופפתי לה, כאילו ביד אני מסוגל להדוף את כל הפחד שנפל עלינו. חייגתי היא לא ענתה, המשיכה להביט כצל, כמו רוחה של אהבה שמפחדת להתמוסס אם תזוז.
ואז צלצול טלפון. קצר, חד.
אמרו רק:
תיכנס.
ניתקו מיד.
החרדה הטביעה אותי, אוויר נהיה כבד כמו דבש. קמתי, הרגליים סירבו לשתף פעולה. האדמה משכה אותי למטה, כאילו מנסה להגן עלי מהאמת הכי נוראה.
ידעתי שחייב להיכנס, אבל המתח שיתק כל תנועה.
ואז, מאחורי הדלת, יצאה אחות צעירה, עייפה, בכפכפי קרוקס מרופטות. ניגשה אלי.
הבטתי בה, והכל התמוטט בתוכי.
זהו. הסוף. עכשיו תגיד.
היא התכופפה מעט, ובקולה רך אך ברור, כאילו היא מקריאה פסק דין רק כזה מלא אור:
היא תשרוד. המשבר עבר
העולם הסתובב.
השפתיים רעדו, נהיו זרות, הגוף נהיה נוזלי. ניסיתי לומר משהו לפחות תודה, לפחות אלוהים, לפחות נשימה סדירה אבל רק זוויות הפה זזו, הידיים רעדו, והדמעות התגלגלו חמות וחיות על הלחי.
מאז אותו לילה, הבנתי מה באמת חשוב.
הפסקתי לפחד לאבד עבודה, הפסקתי לפחד להיראות טיפש, מגוחך או מבולבל.
רק זיכרון הלילה ההוא החזיק אותי. זיכרון איך העולם יכול להיגמר בשנייה. איך אנשים יקרים, אלה שמוכנים לקרוע בשבילם הרים, יכולים להתפוגג ברגע בלתי מובן.
כל היתר איבד משמעות.
העולם של קודם ושל אחרי הופרדו בקו דקיק של פחד.
כל שאר הפחדים התמסמסו, כמו רעש רקע מיותר לפני השקט העמוק של הלב.
היום אני יודע: הכי חשוב לאהוב חזק. כל שנייה. תמיד.
