הלו יהודה זה לא יהודה, זו יערה
יערה? מי את?
גברת, מי את? אני החברה של יהודה. רצית משהו? בעלך לא בבית, הוא נשאר בעבודה מאוחר
הראש שלי הסתחרר, הבחנתי בטיפות אדומות על הרצפה. הבטן כאבה לי מאוד, ממש התכוונתי מכאבים הרגשתי שהקטנה עומדת להיוולד ברגעים אלו.
בעלי, יהודה, נוסע כבר חמש שנים מדי פעם לעבודות בחו”ל. פעם נהג משאית בגרמניה, פעם שיפוצניק בהולנד. הכל בגלל פרנסה. יש לנו שני בנים, ורצינו שיהיה להם עתיד טוב. ידענו שבישראל קשה להגיע לזה.
היו לו שם לפעמים רגעים טובים. פעם בחודש שלח לנו מהארץ חבילות עם מוצרים שימורים ביתיים, דגנים, שמן, ממתקים. וגם העביר לי לחשבון בנק שקלים, שאשים אותם בתוכנית חיסכון. הצלחנו לצבור סכום לא רע מספיק כדי לקנות לבן הבכור דירה קטנה.
נראה היה שהכול מסתדר. אבל לפני כמה חודשים קלטתי שמשהו בגוף שלי משתנה. חשבתי שזה אולי גיל המעבר, אבל לא. עליתי במשקל, הייתי עייפה כל הזמן, אכלתי הרבה והייתי עצבנית. בדקתי באינטרנט לפי הסימנים, הייתי בהריון. מה פתאום הריון בגיל 45?! לא האמנתי, אבל עשיתי בדיקת הריון. הופיעו שני פסים אדומים ברורים.
לא סיפרתי על כך לבנים, לכלות, לאף אחד מהמשפחה. בשביל מה? שיצחקו עליי ויתלוצצו שהשתגעתי? החלטתי להסתיר את ההריון. בדיוק הגיע החורף, לבשתי מעילים רחבים, אף אחד לא שם לב לבטן.
אבל לא רציתי להביא את הילדה הזאת לעולם. אולי יגידו שאין לי אלוהים, אבל אני כבר לא צעירה. יש לי בנים ונכדים שאני רוצה להשקיע בהם, לא להתחיל שוב עם חיתולים ולילות בלי שינה. חוץ מזה, אין לנו מספיק כסף לעוד ילדה בבית. יהודה יצטרך שוב לנסוע, ואני לא יכולה בלעדיו.
היה כבר מאוחר מדי, מסוכן לעשות הפלה בשלב הזה. לא ידעתי אם זה לא יסכן אותי. ניסיתי להרגיע את עצמי אולי דווקא יהודה ישמח? החלטתי לספר לו דרך סקייפ. רק שמעתי אותו, לא הדלקתי מצלמה.
יהודה, הלו
זה לא יהודה. זו יערה.
יערה? מי את?
גברת, מי את? אני החברה של יהודה. בעלך בעבודה, לא בבית.
סגרתי מהר את השיחה, התחלתי לבכות. בדיוק ככה בחיים בעל יכול לבגוד בכל מקום, עם כל אחת. רציתי מיד להגיש בקשה לגירושין, להעיף את כל הדברים שלו מהבית, לא לראות אותו יותר.
אבל עדיין קיוויתי שבסופו של דבר הוא יחזור למשפחה כשהוא יידע על הילדה. ידעתי שבפברואר הוא אמור לבוא, כי לבנים יש יום הולדת והוא קיבל חופשה. אפילו חלמתי שאנחנו הולכים בפארק שלושתנו, ויהודה מחזיק ביד של הבת שלנו ואני את השנייה.
וב-14 בפברואר, בט”ו באהבה, יהודה הגיע. הכנתי ארוחת ערב רומנטית, הדלקתי נרות ושמתי מוזיקה רגועה.
יהודה, יש לי הפתעה. אני בהריון. אמרו שתהיה בת.
איזה חוצפה! צעק פתאום.
הפנים שלו האדימו מכעס, הוא הפיל את הצלחות, דפק על השולחן:
אז בזמן שאני קורע את עצמי בעבודה, את מסתובבת עם גברים אחרים? עכשיו את גם רוצה להעמיס עליי את הילדה הזאת?
יהודה, אני אסביר
לכי מפה, אני לא רוצה לראות אותך! הוא דחף אותי, והבטן שלי נתקלה בקצה החד של השולחן ונפלתי.
יהודה יצא, לקח תיק והטרק את הדלת בכוח. הראש הסתחרר לי, שמתי לב לעוד טיפות אדומות. הכאבים בבטן היו איומים, התקפלתי. בקושי הגעתי לטלפון להזמין אמבולנס. הרגשתי שהלידה מגיעה.
כשהרופאים הגיעו, כבר החזקתי בזרועותיי את הבת שלנו. הייתה רגועה, ישנה ולא בכתה.
אמא, את באה איתנו?
לא. תקחו את הילדה, אני לא רוצה אותה.
מה זאת אומרת?
זהו, תקחו. הילדה הזו הרסה לי את המשפחה! אולי מישהו יאהב אותה, אבל לא אני. קחו אותה, אני לא רוצה לראות אותה!
נתתי בלי בעיה את התינוקת לרופא. בדקו אותי בבית, הכול היה רגוע. אחרי שהאמבולנס הלך, סדרתי את הבית, הלכתי להתקלח ולישון.
הילדים שלי לא יודעים שנתתי את הילדה. כל יום אני הולכת לבית הכנסת להתפלל שרק תגדל בריאה, שתמצא משפחה. יודעת שאני לא אצליח להתמודד שוב עם כל זה. רק רוצה דבר אחד שיהודה יחזור הביתה. אבל הוא שוב טס לגרמניה, מדבר רק עם הבנים.
תגידו עליי מה שתגידו, אולי אני לא נורמלית. אבל בין הבעל לילדה אני בוחרת בבעל. אלוהים שופט אותי.
