בתי, אני אגיע היום אלייך, אעזור עם הנכדים.
טליה הצמידה את הטלפון לכתפה והניפה את גופו הבוכה של מיכאל בקצב קצוב.
ציפורה, תודה, אבל אנחנו מסת…
שקט צורם וצליל ניתוק. חמותה כבר לא על הקו.
מהסלון נשמע רעש חזק איתי הפיל את קופסת הקוביות, ותמר מיד צווחה באושר, מפזרת אותן לכל עבר. מיכאל, בידיים של טליה, צרח כאילו לא קיבל אוכל כבר שבוע למרות שלפני עשרים דקות גמר בקבוק.
טליה הביטה בדניאל שישב על הספה, שקוע במסך הסמארטפון, מעמיד פנים שהוא בעניין של משהו חשוב במיוחד.
התקשרת לאמא שלך.
זה לא היה שאלה, זו הייתה קביעה.
דניאל משך בכתפיו, מבטו נעוץ במסך.
כן… אני רואה שקשה לך. אמא תעזור…
טליה רצתה להתעקש שהיא מסתדרת. שהיא לא צריכה עזרה, ושבשלושת החודשים מאז לידתו של מיכאל הצליחה איכשהו להאכיל שלושה ילדים, לשמור על סדר בבית ולפעמים גם לישון. אבל מיכאל צרח שוב והיא נסוגה לחדר השינה, מרקידה אותו ונערכת נפשית להגעתה של ציפורה.
ציפורה הופיעה בדיוק בצהריים עם שני טרולי ענקיים והבעת פנים של מישהי שבאה להציל ספינה טובעת.
אלוהים ישמור, בתי, אין לך טיפת צבע בפנים! ציפורה חלפה על פניה, מבטה סורק את הדירה. ואיזה בלאגן. לא נורא, עכשיו אני פה. נתקן הכל, יהיה בסדר.
לקראת ערב כבר הצטערה טליה שלא נעלה את הדלת מכל הכיוונים.
מה זה? חמותה בחנה בחשדנות את הקרש שעליו חתכה טליה קישואים.
תבשיל ירקות. הילדים אוהבים.
תבשיל ירקות?! ציפורה הטעימה את המילים כאילו מדובר ברעל. לא לא לא. דניאל אוהב חמין כמו שצריך. לפי המתכון שלי. זוזי, אני אכין.
טליה התרחקה מהכיריים, היד לופתת את סכין הירקות.
בבוקר שאחרי, חמותה העירה אותה בשבע, למרות שמיכאל נרדם רק בחמש.
טליה! איך את מלבישה את הילדים? זה קרקס!
איתי ותמר עמדו בפיג’מות הצהובות והאדומות האהובות עליהם אותן קנתה במיוחד כדי שתוכל לזהות אותם מרחוק בגן השעשועים.
זה בגדים מצוינים.
את קוראת לזה בגדים מצוינים? ציפורה כבר שלפה מהתיק מכנסיים אפורים וסוודרים בגוני בז’. הם כמו תוכים! ובכלל, קריר בחוץ, עוד יתקררו. הבאתי להם בגדים חמים.
הם מסתדרים טוב ב…
טליה. חמותה הזדקפה, שלבה ידיים וחלחלה קלה נראתה בעיניה. באתי לעזור, ואת רק מתחצפת. אני גידלתי את דניאל, אני יודעת. ואת את לא מעריכה. לא מכבדת.
ציפורה תקעה מבט, הניחה יד על הלב והתיישבה כאילו נפגעה עד עמקי נשמתה.
דניאל הציץ מהחדר, מבטו חולף בין אשתו לאמו.
שוב התחלת? לחש לטליה. אמא מתכוונת לטובה. מי ייתן וכולם יקבלו כזו עזרה.
טליה שתקה. הלבישה את התאומים באפור ובבז’, חייכה לחמותה, ושוב משהו בתוכה נסדק.
עד סוף השבוע הדירה הפכה לממלכתה של ציפורה. הריהוט בחדר הילדים הוזז העריסות ניצבו אחרת כי “זו הצורה הנכונה”. סדר היום שונה הילדים הלכו לישון והתעוררו לפי השעון של חמותה. טליה האכילה את מיכאל תחת עיניה הבוחנות של ציפורה, שסיפקה ביקורות על זווית הבקבוק.
דניאל נעלם למרפסת כל חצי שעה. מביט למטה עושה עצמו כאילו כלום לא קורה.
טליה לא ישנה. שוכבת בלילה, מביטה בתקרה, השרירים מסרבים להרפות. רעש קל מהמסדרון אולי חמותה באה לבדוק שכל נכד נושם, שמיכות מכוסות בקו ישר…
בבקרים התעוררה גמורה, אצבעותיה רועדות. קפה לא עזר.
בערב חמישי פתחה טליה את ארון האוכל לתינוקות ונעצרה. המדפים ריקים.
ציפורה, יצאה למטבח, שם חמותה פרסה כרוב לקראת עוד חמין. איפה התמ”ל של מיכאל?
זרקתי את זה. ציפורה אפילו לא הסתובבה. הכימיקלים האלו, קראתי על זה. קניתי משהו טוב.
ציפורה הנהנה לכיוון השולחן.
על השולחן עמד פחית זולה בדיוק אותה שקניתה פעם, זו שגרמה לפני חודש למיכאל להתכסות בפריחה אדומה.
יש לו אלרגיה לזה.
שטויות. הניפה ידה. אלרגיה יש בגלל שאכל מה שנתת לו. הפעם יהיה בסדר.
טליה הביטה בפחית, בחמותה הקצוצה כרוב. חשבה על דניאל, שיודעת שהיא שוב ברח למרפסת. בפנים משהו נטרק בשקט הפעם סופית.
…כעבור ארבעים דקות כבר ישבה טליה במונית, לוחצת את מיכאל אליה. איתי ותמר, בבלגן שנשאר מהקומבינזונים הצבעוניים הישנים שחפרה מתחת לארגז של ציפורה, הביטו מהחלון. תיק קטן עם הדברים החשובים היה מאחור.
אצל אמא שלה התפרקה בטירוף בכניסה.
אמא, אני לא יכולה יותר… אני פשוט לא יכולה ככה…
אמא חיבקה אותה, הוליכה למטבח, הושיבה ליד השולחן. מזגה תה והרגיעה בליטופים בזמן שטליה בכתה לתוך הספל.
זה יעבור, יהיה בסדר. תישארו אצלי.
הטלפון לא הפסיק לרטוט ממסרים מאחתעשרה בלילה ועד שלוש לפנות בוקר.
טליה, מה את עושה?! הזדעם דניאל בטלפון. אמא משתגעת! היא רק רצתה לעזור! היא עזרה לנו, את!
אני רק רציתי לחיות בשקט! לחשה טליה, כדי לא להעיר את הילדים. היא זרקה את התמ”ל! למיכאל יש אלרגיה למה שהיא קנתה בעצמה!
איזה אלרגיה?! את תמיד מגזימה! אמא שלי יודעת הכי טוב! היא מבוגרת!
אז שהיא תעבור לגור איתך!
את מטורפת וכפויה טובה, חיסל. בלי אמא שלי לא היית מחזיקה יום. תחזרי מיד.
לא אשוב כל עוד היא שם.
ברקע השתררה דממה. דניאל נחר:
כמו שאת רוצה, וניתק.
למחרת בבוקר נסעה טליה לרבנות והגישה בקשה לגט.
אחרי שלושה ימים חזרה הביתה לאסוף את החפצים. לבד הילדים נשארו עם אמא שלה. ציפורה חיכתה לה בכניסה.
טליה, מה את עושה לנו? להרחיק ילדים מאבא שלהם? את סבתא מהנכדים? זה אכזרי! לא אנושי! השקעתי בכם את כל כולי! מי ייתן וכולם יעזרו למשפחות כמו שעזרתי לכם!
טליה נעצרה, מביטה בחמותה האישה ששברה לה את החיים תוך הצגת “רצון לעזור”. שזרקה את המזון הנכון, קנתה את הלאנכון, הזיזה רהיטים, החליפה בגדים, אסרה על הכיריים, ושברה אותה.
תסתדרו, לא יקרה לכם כלום, שמעה את קולה הקר והזר.
ציפורה נסוגה, אוחזת בחזה. דניאל הסתער מהחדר, תפס לטליה את שורש כף היד.
מה את עושה? איך את מדברת ככה לאמא שלי?
טליה ניתקה את ידה, הביטה בבעלה הגבר המבוגר, שמתקשה להיפרד מאמא שלו.
אל תיגע בי.
עברה על פניו, אספה את מה שנשאר מהדברים בחדר השינה, דחסה למזוודה ויצאה בלי להסתכל לאחור.
…הגט הושלם תוך חודשיים. דניאל המשיך לנסות לטלפן עוד כמה שבועות עד שהתייאש. ציפורה שלחה הודעה ארוכה: טליה הרסה את המשפחה והשמידה את עולמו של דניאל. היא מחקה לפני שהספיקה לקרוא עד הסוף.
… אצל אמא שלה היה דחוק, אבל שליו. בלילות קמה לטפל במיכאל, מרדימה אותו במטבח, מביטה החוצה. בימים טיולים עם התאומים בחצר, מאכילה אותם בתבשיל ירקות, מלבישה אותם צבעוני.
כשהתאומים נכנסו לגן אחרי חצי שנה, מצאה עבודה מהבית ערכה מסמכים בלילה. הכסף הספיק, לא לפאר אבל לכל מה שצריך.
בערבים הייתה שוקעת בספה, מיכאל ישן בעריסה, התאומים נדבקים אליה ומבקשים סיפור. טליה מספרת על שלושת החזירונים, משנה קולות, תמר גועשת בצחוק ואיתי מהנהן ברצינות בכל עמוד.
ברגעים כאלה טליה נשענה לאחור, מביטה בילדיה והבינה עשתה בדיוק כפי שצריך. עוד שנים קשות לפניה, גידול שלושה ילדים לבד, לא קל, לפעמים בודד ולפעמים מפחיד. אבל הכי נכון.
