הלוואי! המחזר חשב שהוא יעבור לגור בדירה שלי על חשבוני
הייתי צריכה הרבה כוח רצון ונחישות כדי להגיע למה שהגעתי. בכוחות עצמי, ולפני גיל 25, הצלחתי לקנות דירה בתל אביב, בלי עזרה מאמא, מאבא או מקרובי משפחה אני לבד עשיתי את כל זה.
כשהכרתי את אלדד, התאהבתי בו, ובטיפשותי שיתפתי אותו שיש לי דירה משלי. למרות זאת, הבהרתי בשיחה הראשונה שיש לי קווים אדומים אני בחיים לא אעבור לגור איתו בדירה שלו. קבענו שהוא ימצא לנו דירה שכורה, ואת הדירה שלי אשכיר כדי שנוכל ביחד לחסוך כסף אפילו דיברנו שככה נוכל בקרוב להחזיק אוטו משלנו.
אלדד הסכים, אפילו נשמע נרגש, והבטיח שברגע שיחסוך מספיק מהעבודה שלו, נמצא דירה נפרדת ונעבור לגור ביחד. חצי שנה חלפה. יום אחד, דופק אלדד בדלת שלי עם מזוודה ומבט כבוי בעיניים. הוא מספר שפיטרו אותו מהעבודה, שהוא מרושש לחלוטין.
התחנן שאארח אותו לכמה שבועות, עד שיתאושש. זה מה שטוב במדינה שלנו תמיד אפשר לחזור להורים. אבל אותי את זה לא שכנע. הבנתי היטב כל הסיפור שלו היה תירוץ אחד גדול, פשוט רצה לגור אצלי ולהתקיים על חשבוני. הודעתי לו בנחישות שזה לא יקרה, וסיימתי את הקשר בינינו בזה הרגע.







