הלב פועם מחדש
אני כותב את השורות האלה בערב קריר של סתיו, כשנפש האדם בודקת שוב את הפצעים הישנים, משלימה עימם, ובוחרת לזכור רק את מה שעשה אותי לאב שבשל, לאדם שמבין יותר ויותר מה באמת חשוב בחיים.
הילה שלי נולדה מבלי שאדע באמת מי אביה. זה לא שאני תמים הייתי בחור צעיר, די תמים, פחות או יותר בודד, כמו לא מעט צעירים בתל אביב. חוויתי אהבות חפוזות, ונפילה אחרי נפילה. היו לי לא מעט דייטים שלא מובילים לשום מקום, ופעם אחת, עם אחת תמרה מצאתי בי מספיק להאמין שזה יקרה. היא הייתה יפהפיה אמיתית, עיניים ירוקות נדירות, לב טוב, והעולם הרגיש פתוח בפניה.
לא פעם הלכנו יד ביד ברחוב דיזנגוף, מול המושבניקיות המבוגרות שיושבות על הספסלים בצל ושמות עין על כל עובר ושב, מפטפטות מי עם מי, ולמי יש סיכוי עם מי. הוא ההוא שהייתי אז לא ממש עבד בשום דבר. העדיף להסתובב בין בתי קפה וחוף הים, ליהנות מהחיים בלי יותר מדי אחריות. אני דאגתי לו לאוכל, מקום לישון ואפילו הייתי מוכנה להציע לו חיי נוחות, רק שיישאר.
יום אחד הוא קם ועזב. אמר שנמאס לו, שזה משעמם, שאני לא מספיקה לו, ואם אני באמת אוהבת אותו אולי אקח אותו לחופשה באילת על חשבוני. שבוע בכיתי. אחר כך קרעתי את התמונות המשותפות ושרפתי אותן במרפסת. חודש הייתי שבור. ואז פגשתי את איתמר.
היה זה בוקר אביב יפה, הייתי בלחץ, מאחר לעבודה במשרד ברמת גן. עמדתי בטרמפיאדה, ופתאום עצר לידי מונית. הנהג פתח את הדלת והשמיע לי חיוך רחב ושאלה: “רוצה טרמפ?” נכנסתי בלי לחשוב.
הנהג, גבר בגיל ארבעים, מגולח, מסודר, ריחות של בושם עדין ועורקים בידיים מלאה את הרכב באוירה משפחתית. הוא הציג את עצמו “איתמר”. פתאום הרגשתי, דרך הנימוסים והסדר ברכב, שעומדת מאחוריו יד אמא אוהבת, ולא אישה. לאסוף אותי זה לא היה מקובל, אבל הרגשתי בנוח. מסרתי בהתלהבות את המספר שלי.
התחלנו להיפגש. איתמר היה שונה שקט, רציני, אוהב. בין הפרחים שקנה לי מיידי שבוע, המתנות הקטנות, הנשיקות. בטיול בחורשת הכרמל באמצע החורף, ליקטנו רקפת פה ורקפת שם, הוא הצטרף בצחוק והניח את הזרים שלו במושב האחורי, ואותי, לצידו. הרגשתי שיש פה איש טוב, אבל על הבוקבוקים, לקחתי נשימה. “אולי יש לו מישהי? אולי נשוי?” העדפתי להתכחש. טעיתי.
כך יצא שיום אחד הופיעה לפתע בבית אשתי של איתמר, שתי ילדות חמודות בזרועותיה: “בבקשה, גברתי, קחי את הבנות הן מתות על אבא.” לא ידעתי מילה. אמרתי לה בעדינות שאני לא ידעתי כלום, ואין לי כוונה להרוס אהבה של אף אחת. באותו ערב נפרדתי מאיתמר.
ומי הגיע אחר כך? ראיד, עולה חדש מגיאורגיה. סחף אותי כמו סערה לחודשיים נטולי עכבות ידיים טובות, לב ענק, שמחת חיים בלתי נתפסת. היה ממציא תוכניות לטיולים, הופעות, מסעדות קטנות נסתרות. וכשהרגשתי שהוא הופך להיות עמוד האש בשבילי פתאום נעלם. חזר חזרה לגיאורגיה, לאמא חולה, לקור, לתרבות הישנה שלו.
נותרתי לבד. נשברתי. שנים של אכזבות, לב שבור. החלטתי אני אחיה לבד. אני לא זקוק לאף אחת או אחד שיחזיר לי סבל לכאן. ואז פתאום, בבדידות הזו גיליתי שאני עומד להיות אבא. שאלות עלו מיהו האב? מה יהיה עתיד הילדה? איך אתמודד?
הילה נולדה. נתתי לה שם עברי הילה. כל משמעות חיי התמזגה באהבה החדשה הזו. הילדה קיבלה תלתלים כהים, עיניים שחורות וקריצה שמזכירה כל כך את ראיד. הדבר הזה מילא אותי אור. לא שהיה קל. היו ימים שרציתי לצרוח, כנגד העולם, כנגד החברים הנשואים. אבל כל כולי היה שקוע בגידול הילדה. לא נותר זמן לבכות.
בשנה הראשונה בבית הספר של הילה, היא ישבה ליד ילד בשם ינון. מהר מאוד הפכו לאויבים בנשמה, קללות, צעקות, מכות, והילה שלי חזרה עם שריטות הביתה. מורה התקשרה ובקשה שאלך לדבר עם הורי ינון.
ניגשתי לכתובת, דפקתי בדלת, פתח גבר צעיר, מגבת על כתפו, ידיים נקיות מריח של מטבח. “היכנס, אני בדיוק מכין לילד אוכל, קפה?” נכנסתי והבנתי דירה גברית, בגדים זרוקים, ריח טבק, ומגע יד נשית שלא נגעה כאן מזמן.
ישבנו, שתינו קפה ריח חזק, משכר ואותנטי. הרגשתי פתאום שאני רוצה להישאר שם. סיפרתי מי אני, ואביו של ינון, גבי שמו, חייך: “ברור, הילד מאוהב בבת שלך.” ניסיתי להסביר שזו לא סיבה לילדה שלי לחזור עם פצעים. הוא התנצל והבטיח לטפל. עזבתי באותו ערב, אבל באותו מקום בלב הרגשתי תקווה מחודשת.
אותו לילה לא הצלחתי להרדם, הכנתי שוב בראשי את הדירה שלו, ניקיתי, פתחתי חלון לדמיון. אפילו דמיינתי איך אאמץ ברכות את ראש הילד הבעייתי. בבוקר ביקשתי מהילה לגלות סבלנות לילד.
הזמן עבר. בפגישה לכיתה של הורים, הזדמן לי לראות שגבי הוא לבד. שאלתי בעדינות וקיבלתי תשובה אמא של ינון נעלמה; הוא נשאר איתו. מפה לשם, הציע ללוות אותי והילה עד הבית אחרי הערב. היה דצמבר אפלולי, הסכמתי, ואין לנו באמת מה להפסיד.
התחלנו להתקרב, הפעם לא במהירות אלא בצעדים מדודים של אנשים שכבר כוו. גבי התגלה כגבר רגיש, יציב, כן, שלא בורח מאחריות. סיפר לי שאישתו עזבה אותו ועברה לגור עם החבר הכי טוב שלו. ינון נשאר איתו, והוא לומד פתאום עד כמה מאתגר לגדל ילד בלי אמא.
עם הזמן, אני והילה עזבנו את הדירה שלנו ועברנו לגור עם גבי וינון. בחרנו בזה בפתיחות, כך שגם הילדים אמרו “כן” בהסכמה כבדה אך אמיצה. החיים החדשים, ההתמודדויות, הטוב והרע הכל יחד, אבל הפעם מתוך משפחה חמה, עם בית אמיתי. קנינו דירה יפה בירושלים, ומעכשיו התחלקנו בגידול כולם אני, גבי, הילה וינון. לאט לאט נבנתה אהבה עמוקה, חברות אמיצה בין הילדים.
עברו שנים. הילה וינון בגרו, ולמרבה הפלא האחד נהיה אהבתו של השנייה. הם התחתנו. אני וגבי בירכנו אותם בלב שלם. הם טסו לירח דבש בפריז, ואני החלטתי סוף סוף לקחת את גבי לראש הנקרה רק שנינו, אל הים האהוב.
גבי לא רצה. “אליה, קנה לך משהו יפה במקום.” התחננתי, “בוא ננצל הזדמנות ליהנות יחד, כמו פעם.” ובסוף הסכים.
הייתה זו חופשה מושלמת, קיבלתי מגבי לו אהבתי, סבלנות שהחזירה אותי לצעירותי. נתן לי פרחים, אמר מלים של אהבה נצחית, והפך את השבוע הזה לחגיגה מהאגדה. בשחר, ביום האחרון, ירדנו אל הים. גבי אחז בידי, נשק לי ואמר בשקט: “אליה, אני אוהב אותך כל כך”. ירד לטבילה קצרה במים ושם, בלי שהבחנתי, נעלם. גבי טבע.
המצילים לא מצאו אותו לא היה גל בים, היתה דממה. חזרתי ירושלימה בלעדיו, שבר גדול בלב. איך גבי, אהובי, החזק, ידע לשחות כל כך טוב ואיך בגיל חמישים וחמש מצאתי עצמי אלמן? למה לא אמרתי לו שגם אני אוהב אותו בטירוף? שאלות תלויות באוויר.
נכנסתי לדיכאון. שנאתי את הים. לא היו לי פנים לחזור אליו. אפילו קבר לא היה לי לבכות עליו רק חלל ודממה הבית, נתח שלם שנשאר ריק.
זמן לא באמת מרפא, רק מלמד להסתיר כאב. אבל כל שבת, עם הנכדים שלי יובל ועומר, אני לוקח אותם לגינת העצמאות שבמרכז העיר. קונים להם גלידה, ואני שותה לי את הקפה החזק, עם הארומה שגבי אהב. כשהריח ממלא את הריאות אני מרגיש שהוא לידי. שהכל בסדר.
היום אני מביט לאחור ואומר תודה על גבי, על השנים של הבית החם שחוויתי, על המתנה הגדולה שנשארה, על אהבה שיש לה חיים גם אחרי שהלב בסוף עוצר. זה הלקח העמוק של חיי. הלב אולי נשבר, אבל תמיד נבנה מחדש, שוב, מחדש.
