הלב שב אל פעימותיו
פעם, בימים שכבר חלפו ואינם, נולדה לנעמה בתה רונית ולאיש לא היה ברור מיהו האב. כך, “החליקה” נעמה במדרון שלפני הנישואין.
נכון, היו לה מחזרים לרוב, ובמיוחד אחד צעיר ויפה תואר שידע לגלות נימוסים מושלמים. למרות שהיה לרגע מעורב, הוא מעולם לא הציע לה נישואין.
נעמה לקחה אותו בזרוע עגולה והוליכה אותו, בגאווה, ליד נשים מבוגרות “חמניות”, כפי שכינו אותן שישבו תמיד בפתחי הבניינים ופנו את פניהן (כחמניות אחר השמש) לכל עובר אורח.
אך המחזר הזה, למרות קסמו, לא עבד בשום מקום. הוא העדיף לרפרף בחיים כמקיף פרחים. נעמה טיפלה בו, האכילה אותו, פרשה עבורו שטיח צבעוני בדרכו.
עד שיום אחד אמר לה בנימה אדישה שהוא משתעמם בחברתה, שהיא אינה מבינה את מחירו כגבר. ואם היא באמת אוהבת אותו תוכל גם לסחוב אותו לחופשה באילת, אולי בפעם הבאה…
נעמה בכתה שבוע שלם, אחר כך גזרה ושרפה את תמונתו של “מושא אהבתה” לשעבר. חודש הסתגרה בביתה ואז, פגשה את דוד.
אותו בוקר, מיהרה נעמה למקום עבודתה בתל אביב. עצביה רסקו אותה בתחנת האוטובוס. והנה, מונית עצרה לידה.
הנהג פתח עבורה את הדלת והציע לה לעלות. כמעט מבלי לחשוב, נעמה קפצה פנימה.
בדרך, פתח הנהג בשיחה קלילה. נעמה מיד קלטה את אופיו גבר באמצע שנותיו, מגולח, מסודר, גיהוץ בחולצה, ניחוח בושם טוב.
נדמה היה לה שמאחוריו ניצבות ידיים אמהיות דואגות. “בטח אמא שלו מטפלת בו,” חשבה.
דוד כך הציג את עצמו היה מנוגד בתכלית למחזר הראשון. הפעם, ללא היסוס, השאירה נעמה את מספרה רצתה להמשיך להכיר. זו הייתה הפעם הראשונה שהתארחה במונית מבלי לשלם אגורה.
לא עבר זמן, ונעמה יצאה עם דוד לעיתים קרובות. הוא פיזר עליה פרחים ומתנות, אהב אותה בחום, עטף אותה ברוך.
פעם אחת, כשפרח האביב, טיילו יחד ביערות הכרמל. נעמה ליקטה כלנית אחת ועוד אחת, דוד הצטרף בהתלהבות. כששבו לרכב, שמה לב שבצד האחורי נח צרור גדול של כלניות. “בטח לאשתו,” חלפה בה המחשבה ולא העזה לשאול. היא בחרה לשים עיניה בשקר המתוק.
וחלפו שבועות, עד שיום בהיר הופיעה על סף דלתה אישה עם שני ילדים קטנים. היא אמרה:
בבקשה, תגדלי אותם! הם אוהבים מאוד את אבא.
נעמה הסמיקה והגיבה בשקט:
סליחה, לא ידעתי שדוד נשוי. לא מתכוונת להרוס משפחה. לא אטיל ביצים בקן זר.
אותו ערב נפרדה ממנו.
אהבתה הבאה הייתה לגבר בשם גבריאל, עיראקי, שפרץ אל חייה כרוח סופה. הכירה אותו במסיבת יום הולדת של חברה. גבריאל פיתה את נעמה במלוא רוחב לבו הנדיבות, האופטימיות, רעיונותיו למאות בילויים. נדמה היה שאין קושי בעולם. נעמה הייתה מוכנה לרוץ אחריו עד סוף הארץ.
אחרי שנה, סיפר לה שהוא חייב לחזור לירושלים אולי אמו החולה קראה לו, ואולי לא הסתגל ללחות תל אביב. נעמה נשארה בודדה, ואמרה לעצמה: “עדיף לחיות לבד, לפחות בלי בכי.”
וכשהשלימה כבר עם בדידותה, גילתה שנושאת ברחמה חיים חדשים.
היא נדהמה. מי יגדל את הילד? איך להתמודד? עוד לא הצליחה לעכל.
נולדה לה בת רונית קראה לה. רונית הפכה למשמעות חייה של נעמה. הילדה דמתה מאוד לגבריאל; אותן תלתלים כהים, עיניים שחורות וחיוך שובב. העובדה הזו הפתיעה אותה, ואולי קצת שמחה אותה כי בכל זאת, אהבה אותו בכל ליבה.
פעמים רבות חשה שנחנקת מהשגרה ומהקנאה בנשות השכונה הנשואות והמסודרות, אבל גידול רונית תפס כל רגע מחייה ולא הותיר לה פנאי לבכי.
כאשר התחילה רונית כיתה א’, הושיבה אותה המורה ליד ילד בשם דניאל. רונית לא סבלה אותו מההתחלה. והוא מיד קרא לה “טיפשה עם תלתלים”.
היריבות לא פסקה, והמורה נאלצה להפריד ביניהם.
נעמה הגיעה לבית הספר לבדוק מדוע רונית חוזרת כל יום עם שריטות. המורה, נבוכה, נתנה לה את כתובת הוריו של דניאל.
נעמה לא חשבה פעמיים ופנתה לכתובת שהמורה מסרה לה. את הדלת פתח גבר צעיר, מגבת סביב צווארו:
כן? בואי, שבעי. רק אגיש משהו קטנטן, תני לי רק לתת לבן שלי לאכול…
נעמה התיישבה בסלון קטן ומבולגן. היה ברור שעין של אישה לא עברה כאן זמן רב בגדים בכל פינה, ריח סיגריות כבד, אבק.
הגבר חזר עם מגש וקפה חזק ריחני.
(הריח הזה נשמר לנעמה בזיכרון, ריח של בית ושל געגועים)
במה זכיתי לביקורך? שאל בחיוך.
אני אמא של רונית, התחילה נעמה.
אה, עכשיו הכל ברור. דניאל שלי מאוהב ברונית שלך, הוא צחק.
בגלל זה הילדה שלי חוזרת עם שריטות? תקפה נעמה.
אממ… סליחה? הופתע.
אבקש שתברר זאת עם הבן. תודה על הקפה, קמה ללכת.
אני אטפל בזה, אל תדאגי, הרגיע.
נעמה חזרה הביתה וכל הלילה שקעה במחשבות על הגבר שראתה. משהו בו נגע בליבה משהו ביתי, פשוט ואישי. והקפה הזה אף גבר לא הציע לה קפה עד כה; יין, ויסקי, שמפניה כן, אבל לא ספל חם של קפה ריחני. דמיינה בדמיונה את הבית הזה הפוך, מסודר, פתאום עם פרחים וילדים שמתרוצצים, ורצתה ללטף את ראשו של דניאל.
בבוקר ביקשה מרונית להיות מנומסת לדניאל.
חודשים חלפו.
בפגישת ההורים הבאה, שוב נפגשה נעמה עם אבי דניאל. התברר לה, שאין אם במשפחה ואחרת, הרי הייתה מגיעה לפגישה.
אחרי מפגש ההורים, הציע האיש ששמו נחשף כעמית ללוות את נעמה ורונית הביתה. היה זה דצמבר, חשוך, ונעמה הסכימה בלי הסוס.
נעים להכיר, עמית, אמר במבוכה.
נעים מאוד, נעמה, חייך בחום.
נדמה היה שעמית התאהב בה. אף הציע לבלות יחד את חג החנוכה.
נעמה חשבה שאין לה מה להפסיד. שבע שנות בדידות גרמו לה לענות בחיוב.
עמית גילה לה שאשתו עזבה אותו לטובת חברו הטוב ביותר ולקחה עמה את הלב, אך את הבן שמר. הוא לא התכוון, אך נזקק למשפחתיות, לאישה אוהבת, ואם לדניאל.
פתח בפניה את ליבו, סיפר שלא הפסיק לחשוב עליה מאז פגישתם הראשונה.
נעמה עברה לגור אצלו, אך לא לפני ששאלו את דעת הילדים. רונית ודניאל השיבו בראש מורכן, לא לגמרי משתכנעים אך חייהם השתנו.
עמית הפך את העולם מאהבה; קנו דירה מרווחת בראשון לציון. נעמה ניהלה את הבית, טיפלה בילדים באהבה, חיבקה את דניאל כילד שלה. עמית העריץ את רונית, כלל אותן בחיבוקיו.
עברו שנים; רונית ודניאל גדלו והתאהבו, ובסוף החליטו להינשא.
נעמה ועמית העניקו את ברכתם. רונית ודניאל חגגו את ירח הדבש בפריז, נעמה שכנעה את עמית לקחת חופשה ולנסוע עמה לאילת.
עמית, כבר שנים שלא נחנו יחד אולי הפעם ננשום חופש?
כמעט התעקש שלא “קחי את הכסף ותעשי לך משהו”, אך התרצה והצטרף.
זו הייתה תקופה מאושרת, שבוע באילת של חום, ים, פרחים וברכות. עמית חרג ממנהגו והרעיף שבחים, מחמאות, פרחים, אהבה בלי סוף.
ביום שעזבו, צעדו לנשום רגע של שלום אחרון עם החוף.
עמית נשק לה ואמר בלחש:
נעמה, אני אוהב אותך מאוד…
ועם זה הלך להשתכשך בים ומשם לא חזר עוד.
עמית טבע.
גם כשלא היה גלים, גם שהים היה שקט ביותר מצא מותו בים, ולא נמצא.
נעמה חזרה הביתה לבד, ולא הצליחה להתאושש. לכל החיים נותרה בתוך השאלה: למה דווקא הוא? הרי ידע לשחות. למה בגיל חמישים וחמש נותרה אלמנה? למה לא הספיקה לענות לו שהיא אוהבת אותו בכל ליבה?
הים הפך לאויב שלה, העולם איבד צבעיו. אפילו מצבה לא הייתה לה עמית נטמן בים, ולא יכלה לפקוד קבר.
נשמתה נקרעה, כאילו נשרפה פעם אחר פעם. הזמן, למרות האמרה, לא ריפא. רק השכיח לפעמים, אבל לא באמת ריפה.
כל נגיעה בזיכרון השיבה את הכאב, הזיכרון מרחף כסערה.
נעמה אחזה בידיהם הקטנות של נכדיה; תמר ויונתן. כך הפך לה מנהג בכל סתיו לצאת אתם לפארק, לשבת בבית קפה קטן, לקנות להם גלידה ולהזמין לעצמה כוס קפה אותו קפה ריחני מהעבר הרחוק.
בריח הזה הייתה מניחה לעיניה להיעצם, מרגישה שעמית שם, רואה אותה ואת שני נכדיה ונושם עמה.
לאחר שנים של כאב, בודדה אבל שלמה, הודתה נעמה לגורל שנתן לה אהבה גדולה כל כך עשרים וחמש שנות אושר אמיתי.
החיים דועכים, האהבה לעולם לא נגמרת.
