הלב פועם מחדש
תמר ילדה את נועה שלה, ומי הוא האב? אין לדעת. אפשר לומר, “נפלה” לפני החתונה.
כן, מחזר חרוץ התעניין בה. אמנם בלי הצעות נישואין, אבל יפה תואר ומנומס. תמר אחזה בידו בגאווה, הולכת לצידו מול מבטי הסבתות שישבו על הספסל מתחת לבניין כגרעיני חמניות שעקבו אחרי כל עובר אורח בשכונת התקווה.
הבחור לא עבד בשום מקום. העדיף לרחף מעל החיים כמו פרפר. תמר השקיעה בו בישלה, השקתה, והניחה לו לישון ליד. נדמה שהייתה מנסה להיות מרבד חמים תחת רגליו.
יום אחד, הכריז בפני תמר שהוא משתעמם איתה. לא מעריכה אותו מספיק. ולמה היא לא לוקחת אותו לפחות פעם אחת לאילת, אם באמת אוהבת?
שבוע שלם בכתה. אחר כך קרעה ושרפה את התמונות של אותו “לא די אוהב”. חודש התהלכה בודדה, עד שהכירה את ויקטור.
בוקר אחד, תמר מיהרה לעבודה. בתחנת האוטובוס ריחפה עליה דאגה. פתאום עצר מונית, הנהג פתח את הדלת ובעיניים טובות הציע לה הסעה. בלי להסס נכנסה למונית.
בדרך התחילו לדבר. תמר מיד התרשמה גבר בגיל העמידה, מטופח, מגולח, מסודר, חולצה מגוהצת. משהו בנוכחותו הזכיר לה יד אמהית חמה בטח של אמא, לא של אשה.
ויקטור, כך הציג את עצמו, היה ההפך הגמור מהקודם; לכן, בסיום הנסיעה, השאירה לו את מספר הטלפון. זה היה הנסיעה הראשונה והיחידה בחייה שבה לא שילמה אגורה אחת.
הם החלו להיפגש. ויקטור הרעיף עליה פרחים ומתנות, אהבה עדינה.
באביב אחד טיילו יחד ביער יהודיה. שמיים כחולים בלב ובהירות נדירה באוויר. תמר ליקטה כלניות; ויקטור הצטרף, וה”שלל” נערם למושב האחורי ברכב. ידה נגעה בפרחים ובליבה חשבה: “לאשתו”. האם הוא נשוי? פחדה לשאול, העדיפה להישאר באשליה מתוקה.
המציאות טפחה בפניה כשאשתו של ויקטור הופיעה אצלה בבית, עם שני ילדיה:
הנה, יקירה, תגדלי אותם. הם כל כך אוהבים את אבא!
תמר הופתעה וענתה ברעד:
סלחי לי, לא ידעתי שהוא נשוי. לא אפרק משפחה, ולא אבנה קן בצל אחר.
באותו ערב נפרדה מויקטור.
הבא אחריו היה דוד עולה מגאורגיה. רומן סוער ומהיר. הכירו במסיבת יום הולדת של חברה. דוד כבש אותה בקסם דרומי, בנדיבות ובשמחת החיים שלו. איתו לא היה רגע של שעמום, תמיד עם תכניות. תמר הרגישה שהיא מסוגלת לרוץ אחריו עד סוף העולם.
שנה הרים אותה על כפיים, ואז חזר לגאורגיה; לא הצליח למצוא את מקומו כאן. כנראה התגעגע לאמא חולה או אולי פשוט לא היה בר מזל.
תחושת הנטישה היכתה בתמר. החליטה מספיק כאב! “אחיה לבד, לפחות בלי דמעות.”
דווקא אז גילתה שיש חיים חדשים בתוכה. המומה נשארה, בראש מלא שאלות: מי האב? מה אעשה? איך שורדים?
נולדה בת, תמר קראה לה רבקה. רבקה הייתה אור חייה דומה לדוד: תלתלים כהים, עיניים שחורות וחיוך מפתה. דבר זה הפתיע אותה שגם השרה אור בליבה כי כנראה את דוד אהבה באמת.
היו רגעים שבכתה מרוב ייאוש, גם קנאה בחברות נשואות חלפה בה. אבל גידול רבקה דרש את כל כולה. אין זמן לבכות.
הגיעה שנת הלימודים; רבקה נכנסה לבית ספר. שותפה לספסל: דניאל. מהבלתי צפוי השניים שנאו אחד את השני מהרגע הראשון. דניאל קרא לה “טפשה מסולסלת”. היה עימות עד שהמורה נאלצה להפריד בניהם, אבל מריבות פרצו שוב בהפסקות.
תמר הגיעה לברר מדוע רבקה חוזרת הביתה עם שריטות. המורה, במבוכה, נתנה לה את כתובת הוריו של דניאל.
תמר ניגשה לבקר. דלת הדירה נפתחה, גבר צעיר בפנים עייפות ומבט איכפתי ניגב את ידיו במגבת.
את באת אלי? יופי, הכנסי. עכשיו אגיש לך קפה, רק מאכיל את השובב שלי, והלך למטבח.
בדירה היה כאוס מוחלט: בגדים זרוקים, ריח טבק חריף, אגזוז מאובק.
“תראו מה זה…” חשבה.
כעבור רגע חזר עם מגש, ועליו שתי כוסות קפה שחור טרי ריח עז נחרט בתודעתה.
במה זכיתי לביקורה של גברת נאה כל כך? שאל.
אני אמא של רבקה, פתחה תמר.
אה, עכשיו הכל מובן. דניאלי מאוהב בבת שלך, חייך.
ואם כך, למה רבקה שלי חוזרת שרוטה? תקפה במהירות.
לא הבנתי, תמה באמת.
תעשה טובה, דבר עם הילד תודה על הקפה התכוונה ללכת.
ברור שאבדוק, אל תדאגי, ענה.
“השובב” ישב בשקט במטבח. תמר חזרה הביתה.
אותו לילה התהפכה במיטתה. משהו באותו גבר, כה משפחתי, ריגש אותה. מי היה מאמין אף גבר לא הציע לה אף פעם קפה! רק יין, שמפניה, אבל קפה אמיתי, קלאסי, כזה לא היה. פתאום רצתה לדעת עוד על המשפחה. בראש שלה סידרה וניקתה את הדירה, העמידה פרחים בחלון, ובליבה ליטפה את דניאלי הקטן.
בבוקר ביקשה מרבקה להיות נחמדה לדניאל.
חלפו שבועות…
בפגישת הורים פגשה שוב את אביו של דניאל. עכשיו כבר ידעה אין אמא בתמונה. האבא ניגש, הציע ללוות אותן הביתה. דצמבר, חושך מוקדם.
בשמחה, ענתה תמר.
אני אייל, הציג את עצמו.
תמר, נעים מאוד, השיבה וליבה דפק בחוזקה.
ככל הנראה, גם אייל חיבב אותה. הציע אפילו לחגוג יחד את השנה החדשה. תמר חשבה אין לה מה להפסיד, הרי כבר הפסיקה לחלום על נסיכים…
אייל סיפר אשתו לשעבר עזבה מיד אחרי הגירושין ונישאה לחברו הטוב, הוא לקח את דניאל אליו.
הוא לא ידע כמה הוא זקוק לחום נשי, כמה חסרה לאב ולילד הבית של אישה. לבסוף העז להודות לאהבתו לתמר. לא הפסיק לחשוב עליה מהמפגש ההוא.
ביקש את ידה, ראה בה בת זוג למופת ואמא טובה לדניאל.
תמר עברה לגור עם רבקה ואייל, אך קודם שניהם ביררו מה דעת הילדים.
רבקה ודניאל, במבוכה, הנהנו.
החיים החלו למלא את הבית. אייל אושר עד השמים, קנו דירה מרווחת, תמר טיפלה בבית ובילדים.
רבקה ודניאל גדלו באהבה. תמר חיבקה את שניהם כאם, אייל אהב כל רגע עם שתי בנותיו.
הזמן עבר; הילדים בגרו. דניאל ורבקה נישאו.
תמר ואייל ברכו על האיחוד. דניאל ורבקה טסו לירח דבש לפריז, ותמר הציעה לאייל לנסוע איתה לחוף ים סוף.
תמרי, עדיף שתקני משהו חדש בכסף הזה, אמר בדרכו.
אייל, בוא רק הפעם נהיה עם עצמנו. ננשום חופש! התעקשה, ואייל נענה.
היו להם שבעה ימים באילת שבוע של אושר מלא, ללא ענן. אייל העניק לה פרחים, אסף מחמאות והתוודה על אהבה ששמה הגיעה מהשמיים.
ביום האחרון הלכו יחד להיפרד מהים. היה בוקר מוקדם, החוף שומם. אייל נשק לה ברוך, הלב של תמר פרפר בגרון.
תמרי, אני אוהב אותך, מאוד…
אני אלך להתרחץ לפני הנסיעה.
זה הרגע האחרון שבו ראתה אותו.
הוא טבע.
המצילים לא מצאו את גופתו. הים היה שקט.
תמר שבה לתל אביב לבד. ימים רבים הלכה כצל, אובדן פתאומי ואכזרי טלטל את עולמה.
למה דווקא לו זה קרה? הרי ידע לשחות. למה בגיל חמישים וחמש הפכה לאלמנה? למה לא אמרה לו בחוף שהיא אוהבת אותו, גם היא, עד כלות הנפש? לא קלטה שהוא נפרד ממנה. עוד “למה” ו”למה” הרקיעו אל השמיים.
תמר נסגרה בעצמה, שנאה את הים, איבדה כל צבע. לא הייתה לה אפילו קבר לבוא ולהניח פרח קבר לא היה.
הנשמה נקרעה לאלף חלקים. רצתה להפסיק לנשום. שבע פעמים עדיף לבעור, מאשר להתאלמן פעם אחת. יש הטוענים הזמן מרפא. שקר! הוא רק מקהה את הכאב, קובר אותו תחת שכבות אבק. די לחטט, שוב צורב האובדן בבשר. הזיכרון לא משחרר ומעורר את הכאב מחדש, בכל פעם.
תמר החזיקה בידיה שני נכדים מאיה ויונתן. שלושה קיצים לחייהם. משפחתה טיילה בסתיו בפארק הירקון.
הפך להרגל: לצאת לטיול ולקנח בישיבה בבית קפה קטן. תמר הייתה קונה גלידה למאיה וליונתן, ולשיר עצמה הזמינה קפה שחור אותו הקפה, שהריח ממנו גרם לה להרגיש שאייל לידה, שהוא איתה, רואה אותה.
שנים אחר כך, לאחר שהכאב התעמעם והשלמה ירדה על ליבה, הודתה תמר לגורל על אייל. הודתה על עשרים וחמש שנות אושר נשי מתוק.
החיים נגמרים, אך לא האהבה.
