תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שעובר עליי, ואולי זה יעזור לי קצת לפרוק. את יודעת, הכרתי את ה”ידידה” הזו כשעשינו קורס יחד בירושלים, קורס שהייתי חייבת לעשות בשביל לנסות להתקבל לעבודה נחשבת. בואי נגיד את האמת לא כל החומר היה לי קל והייתי חייבת שמישהי תסביר לי, והיא עזרה לי ממש. עם הזמן סיימנו את הקורס, והמשכנו לדבר. אצלה, ההורים עדיין היו מממנים לה הכול, ואצלי אני כבר הייתי נשואה, בלי הגב כלכלי של ההורים.
אז, חיפשתי עבודה, ומזל שחבר עשה לי קישור. התהליך נמשך מלא זמן. נפגשנו כמה פעמים, אבל תמיד יצא שהיא מבטלת או דוחה, עם התירוץ ש”השעה כבר מאוחרת”. אני הייתי עסוקה, אבל במקביל המשכנו להתכתב, עד שבסוף שנינו הוזמנו להגיש טפסים ולעבור מבחנים לעבודה. באותם ימים כבר לא עבדתי, וחסכתי שקל לשקל בשביל איזה טיפול רפואי יקר. היא, כמובן, קיבלה מההורים שלה כל מה שצריכה.
במבחנים עצמם, התקבלה כבר בפעם הראשונה. אני? אפילו לא התקרבתי, וגם כשניסיתי פעמיים נוספות לא התקבלתי, הרגשתי שזה ממש כשלון. ביקשתי ממנה שתעזור לי ללמוד, והיא כל הזמן התחמקה “אני עסוקה”, “לא מספיקה”. אחרי זה פתאום נעלמה גם בדצמבר וגם בינואר. אני המשכתי לחפש משהו ולא מצאתי עבודה עד אמצע פברואר תקופה ממש קשוחה, מבינה? כשסוף-סוף התחלתי לעבוד, זה היה גם באמצע שבוע וגם בסופי שבוע.
ואז, בסוף פברואר, היא פתאום צצה לי בהודעה וכותבת שהיא רוצה לקבוע להיפגש במרץ. האמת? כבר לא התחשק לי לראות אנשים מהלופ הזה כל האכזבה של לא להתקבל עדיין כאבה. אבל הסכמתי, כי חשבתי שהיא בכל זאת חברה חשובה לי. קבענו על שבת הייתי צריכה ממש לבקש אישור מהעבודה, כדי לצאת לחופשי. שלחתי לה הודעה בערב שישי לא ענתה. גם בשבת נעלמה. לא נפגשנו, ובסוף מצאתי את עצמי מסתבכת בעבודה על השינוי, והיא? שלחה לי רק ביום שני הודעה בוואטסאפ, שהיה לה משהו משפחתי.
כל כך כעסתי ניתקתי קשר לשלושה חודשים, לא עניתי לה אפילו פעם אחת. אחרי זה, כשהייתי אחרי ניתוח, במקרה יצא שהיא התקשרה אליי. אמרתי לה שעברתי ניתוח ואני לא במיטבי, אבל בכל זאת דיברנו קצר. היא בקול הכי רגוע: “אם בא לך, תלכי לישון, נדבר בהמשך”. כמובן, היא לא יצרה קשר שוב.
עברו עוד חודשיים, והיא פתאום רוצה שניפגש אבל רק באמצע שבוע. אני כבר בדיוק הייתי בשגרה של לימודים בצהריים, ולא רציתי להפסיד שיעורים יקרים בגלל זה. בהתחלה הסכמתי קצת בספק, אבל בסוף ביטלתי.
ואז התחילה לשאול אותי על המשפחה שלי, כל פעם עם רמיזה “ההורים שלך כבר נפרדו?” כאילו, למה לעשות השוואות כאלה? מה זה קשור? כאב לי, כי אלו עניינים אישיים מאוד, וידעתי שבסיפור הזה מי שיוצר בעיות זו היא ולא אני. לאט לאט, עניתי לה קצר, לפעמים אפילו הייתי סתם ממציאה תשובות, עד שיצא שהוצאתי אותה מכל החברים בפייסבוק ובאינסטגרם, ואחרי איזה שנה, גם מחקתי אותה לגמרי. כל ההודעות שהיא שלחה לי, פשוט התעלמתי.
יום אחרי יום ההולדת שלי, פתאום טלפון ממנה, ממש באקסטרה דאגה, כאילו דורשת ממני הסבר למה התרחקתי? ש”כל הזמן ניסתה לעזור לי”, ושהיא לא מבינה מה עשיתי לה. עניתי לה, שכבר אין לי זמן לעצמי בקושי, ולמרות זה איכשהו כן מעלה מדי פעם תמונה עם אנשים אחרים. אמרתי לה, שתהיה עם מי שטוב לה, ושאני מאחלת לה רק טוב.
בסוף היא כתבה לי, שרק רצתה שיהיה לי טוב, שהיא פורשת ממני. וזה פגע בי לא אשקר, ממש פגע. קשה לי להאמין לאנשים בקלות מאז. כל הזמן הרגשתי שהיא רוצה לראות אותי מצליחה, אבל לא ממריאה יותר ממנה. זה בדיעבד ברור לה אף פעם לא היה באמת אכפת, למרות שאני תמיד הייתי שם עם מילה טובה או ג’סטה.
“יודעת”, חשבתי לעצמי, “יכול להיות שהייתי לה סוג של קראש רומנטי?” כל הזמן העירה על בן הזוג שלי, דיברה על זה שנזמין אותו או מעירה על בנות אחרות. ואני? הייתי הכי פתוחה ואמיתית איתה, אולי זו הייתה הטעות שלי. זה פשוט כואב כי לי באמת היה אכפת. עכשיו אני פחות נותנת אמון, ורוצה חברים חדשים, אבל זה קשה ברמות.
