הכרתי את ה”חברה” שלי בקורס יוקרתי שעשיתי כדי להגיש מועמדות לעבודה נחשקת – היה לי קשה עם חלק מהחומר, והיא מאוד עזרה לי. סיימנו את הקורס ונשארנו בקשר – היא עוד נתמכה כלכלית על ידי ההורים, ואני הייתי נשואה בלי עזרה כלשהי. חיפשתי עבודה, וחבר המליץ עליי, אבל התהליך היה ארוך. נפגשנו לפעמים, אבל היא לעתים קרובות הבריזה בתירוץ של “מאוחר מדי”. המשכנו להתכתב, עד שקראו לנו להגיש מסמכים ולגשת למיונים – אז כבר לא עבדתי וחסכתי כסף לפרוצדורה רפואית, והיא לעומת זאת עדיין קיבלה הכל מההורים. היא התקבלה לעבודה כבר בפעם הראשונה, ואותי לא קיבלו גם אחרי שני נסיונות נוספים. ביקשתי עזרה בלמידה, אבל היא תמיד “הייתה עסוקה”, ואז פתאום נעלמה. מצאתי עבודה רק באמצע פברואר, בתקופה קשה. בסוף פברואר יזמה פגישה, ואם כי התלבטתי – כי כבר כאב לי לא להתקבל – הסכמתי, והייתי צריכה לבקש חופש. היא לא ענתה לי ערב לפני, ולא בשבת, ולא נפגשנו. נגרמו לי בעיות בעבודה ועל זה קיבלתי ממנה הודעה בוואטסאפ רק ביום שני שהייתה לה “בעיה משפחתית”. התעצבנתי והפסקתי לענות שלושה חודשים. אחרי ניתוח התקשרה פתאום – סיפרתי שעברתי ניתוח ואני רגישה, ועדיין דיברתי איתה. היא אמרה, “אם את עייפה תלכי לישון, אתקשר אליך אחר כך” – אבל לא התקשרה. חודשיים אחר כך ביקשה שוב להיפגש, אבל רק באמצע שבוע, כשאני כבר בקורס יקר אחה”צ ולא מסוגלת להחסיר. התלבטתי והפעם סירבתי מראש. אחר כך התחילה שוב להתקשר, הרגשתי שהיא מזלזלת – שואלת שאלות משפחתיות בוטות, ותמיד רומזת על הגירושים של ההורים שלי (אגב, רק ההורים שלה גרושים). קלטתי את זה, צימצמתי מענה באינסטגרם ופייסבוק עד שמחקתי אותה לגמרי. בפעם האחרונה היא התקשרה יום אחרי יום ההולדת שלי ודרשה לדעת למה התרחקתי – טענה שתמיד רצתה לעזור לי. עניתי שבקושי יש לי זמן לעצמי אבל אולי נשאר לי זמן לעוד אנשים. היא סיכמה ב”בסדר, לא אחפש אותך יותר”. זה פגע בי מאוד וגרם לי לא לאמין באנשים – היא רצתה שאהיה בסדר, אבל אף פעם לא יותר טוב ממנה. היא לא באמת דאגה לי, למרות שאני נתתי לה הרבה תשומת לב. לפעמים אני חושבת שאולי הייתה לה משיכה רומנטית אליי – הייתה עוקצת על בן הזוג שלי, או דורשת שאביא אותו או מעירה על תמונות של בנות אחרות. טעיתי, הייתי גלויה וישירה. זה פגע בי – היא לא רצתה שנהיה באמת קרובות; פשוט רצתה להחזיק בי מסביב. חשבתי שיש לנו קשר אמיתי, אבל טעיתי. היום הרבה יותר קשה לי לסמוך על אנשים, והייתי רוצה חברים קרובים – אבל זה באמת לא פשוט.

פעם, לפני שנים רבות, פגשתי את “החברה” שלי בקורס הכנה לעבודה במוסד יוקרתי מאוד בירושלים. האמת, היה לי קשה להבין חלק מהחומר והיא עזרה לי לא מעט. עם הזמן סיימנו את הקורס ונשארנו בקשר. היא עדיין הייתה תלויה כלכלית בהוריה, ואני כבר הייתי נשואה ולא קיבלתי מהם סיוע.

חיפשתי עבודה, ולמזלי חבר המליץ עליי. התהליך נמשך לא מעט זמן. נפגשנו כמה פעמים, אבל היא לא פעם ביטלה בתירוץ שכבר מאוחר מדי. הייתי עסוקה, אבל שמרנו על קשר, עד שקראו לנו להגיש מסמכים ולהיבחן למשרה. בתקופה ההיא כבר לא עבדתי וחסכתי שקל לשקל בשביל טיפולים רפואיים. לה היו הורים שמימנו הכול.

במבחנים היא התקבלה ישר בפעם הראשונה, ואני לא. ניסיתי עוד פעמיים ושוב לא הצלחתי. ביקשתי ממנה עזרה בלימודים, אבל תמיד הייתה עסוקה. בדצמבר וינואר פשוט נעלמה. המשכתי לחפש עבודה, ולא מצאתי עד אמצע פברואר הייתה תקופה קשה מאוד. כשסוף סוף מצאתי עבודה, עבדתי גם באמצע השבוע וגם בשבתות.

בסוף פברואר היא חזרה אליי, ואמרה שרוצה שניפגש במרץ. התלבטתי. כבר לא רציתי לראות אנשים מהמעגל ההוא הכאב מהכישלון עדיין היה חזק אבל הסכמתי כי היא הייתה חשובה לי. הפגישה נקבעה לשבת, והייתי צריכה לבקש הפסקה מהעבודה. כתבתי לה ביום שישי בערב, אבל לא ענתה. גם בשבת לא הגיבה. לא נפגשנו. בסוף קיבלתי על הראש מהמנהל על השינוי בסידור המשמרות, וה”חברה” שלי שלחה הודעה רק ביום שני בוואטסאפ, סיפרה שהיה לה “משבר משפחתי”.

כעסתי וניתקתי קשר לכשלושה חודשים. אחר כך עברתי ניתוח, ובמקרה היא התקשרה. סיפרתי לה שאני אחרי ניתוח ועדינה מאוד, אבל בכל זאת דיברתי איתה. היא אמרה: “אם את רוצה, תני לעצמך לישון ואחר כך אתקשר לבדוק מה שלומך.” היא כמובן לא התקשרה.

עברו עוד חודשיים, והיא הציעה להיפגש, אבל רק באמצע השבוע. באותו זמן כבר למדתי אחר הצהריים, ולא רציתי להפסיד שיעורים שעלו לי ביוקר בגללה. בהתחלה קיבלתי, מהססות, ואחר כך ביטלתי מראש.

לאחר מכן התחילה להתקשר לשאול לשלומי, ואני הרגשתי כאילו היא לועגת לי. שאלה שאלות על המשפחה שלי, שוב ושוב שואלת אם ההורים שלי כבר נפרדו, רמזה שוב ושוב, למרות שזו לא הייתה אשמתי אלא של הוריה שהתגרשו. התחלתי להרגיש את ההערות האלו ולהתרחק, עניתי קצר או אפילו לפעמים לא אמת.

לאט לאט הסרתי אותה מהרשתות החברתיות, ובמרץ בשנה לאחר מכן מחקתי גם את האחרונה. היא עוד ניסתה לשלוח הודעות, אבל התעלמתי. יום אחרי יום ההולדת שלי היא התקשרה כדי לדרוש הסברים. אמרה שתמיד ניסתה לעזור לי ולא מבינה מדוע התרחקתי. עניתי שאין לי זמן לעצמי, אף על פי שיש תמונות שלי עם אנשים אחרים. אמרתי לה: “תהיי עם אנשים אחרים.”

לבסוף אמרה שרק רצתה לעזור ושהיא לא תחפש אותי יותר. זה כאב לי מאוד. הרגשתי שאיבדתי את היכולת להאמין באנשים, שקשה לי לסמוך. היא רצתה שיהיה לי טוב, אבל לא יותר טוב לה ממנה. היא מעולם לא באמת דאגה לי, למרות כל תשומת הלב והמחוות שלי כלפיה.

לפעמים עולה בי המחשבה שאולי הייתה לה משיכה רגשית אליי, כי העיר הערות עוקצניות על בן זוגי, ביקשה להזמין אותו, או הגיבה על תמונות של בנות אחרות. הייתי כנה ופתוחה איתה, כנראה זאת הייתה הטעות הגדולה שלי. הכאב הגדול הוא, שהיא לא באמת אכפת לה היא רק רצתה שאשאר לידה. אני באמת האמנתי שזהו קשר אמת ושיש לנו הרבה במשותף, אבל לא זה היה המצב. קשה לי להאמין שוב. הייתי שמחה למצוא עוד חברות, אבל היום זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי.