הכרתי אותו בתיכון בתל אביב. היינו בני 15 בלבד, ואחרי כמה חודשים הפכנו לזוג. בשנה הלפני אחרונה ללימודים הצטרפה כיתה חדשה, בחורה בשם תמר. בסוף השנה, מתוך חוסר תשומת לב שלו, הוא שכח את הטלפון שלו אצלי וקראתי את ההתכתבויות שלו איתה. פתאום דברים החלו להתחבר לי כל פעם שקרה לה משהו, היא רצה אליו שינחם אותה, ואני חשבתי שזה סתם חברות.
הייתי ממש צעירה, ומפחד לאבד את הבן אדם היחיד שהאמנתי שאוהב אותי, שתקתי על הרבה דברים. כך הגענו לאמצע כיתה י”ב, ודווקא כשכבר החלטתי להיפרד ממנו, גיליתי שאני בהריון. בכיתי המון. ידעתי שצפויים לי ימים קשים שהלימודים יתעכבו, שהמשפחה שלי תהיה מאוד קשוחה איתי. וככה באמת היה.
סיימנו תיכון, ונולדה לנו בתנו שירה. הוא מיד התחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, ובגלל זה היה מגיע לבקר אותי ואת שירה פעם בשבועיים, ואני הרגשתי בודדה, חסרת עתיד מחוץ לאימהות.
חשבתי שאחרי הלימודים הסיפור עם תמר ייגמר, אבל היום, עשר שנים אחרי, היא עדיין בצד, מקור לבעיות. היא מחפשת אותו כל הזמן, ומה שעוד יותר גרוע הוא תמיד עונה לה ומתייחס אליה. כל פעם שיש אירוע טקס סיום, חגיגות הוא לא לוקח אותי בטענה שאין לנו בייביסיטר, אבל זה בעצם תירוץ כדי להרגיש חופשי לפגוש אותה. אני יודעת שלעולם לא הייתה בגידה פיזית לא מחוסר רצון, אלא כי היא אהבה למשוך לו תשומת לב, וכשהתקרב התעלמה ממנו.
נשברתי ממריבות על שיחות שהוא מסתיר, מעימותים, מהבטחות שזה לא יקרה שוב. ב-2021 החלטתי לסיים את היחסים. התחלתי טיפול, עבדתי מהבית, וביליתי המון זמן עם שירה משהו שאף פעם לא היה לי לפני. כשעזבתי אותו, הרגשתי שזהו. אמרתי לו שסגרתי מעגל. אבל הוא נהיה עיקש, חיזר אחריי שוב. אחרי חצי שנה לא פשוטה בשבילו, החלטתי לתת לו עוד צאנס והפעם, כדי לבדוק אם הוא רציני, הצעתי שנעבור לגור יחד. הוא הסכים. חסכנו כסף, קנינו כל מה שצריך, ועברנו לדירה ברמת גן.
בהתחלה הייתי מאושרת. סוף סוף שלושתנו יחד, במצב רציני יותר. אבל בפברואר 2025, לילה אחד, הייתה לי תחושה רעה. לא ידעתי למה הכול היה נראה בסדר אבל לא הצלחתי להירדם. הרגשתי דחף פתאומי לבדוק את הטלפון שלו. זה כנראה הדבר הכי כואב שקרה לי. לגמרי במקרה מצאתי שיחה מוגבלת. לא חיפשתי אותה בכלל, אבל בלחיצה אחת נפתח הצאט הרגיש הזה. פתאום הבטן התרוקנה. ראיתי שהם מתכתבים כבר חודשים, ובעיקר שהוא מבקש להיפגש איתה.
גיליתי דברים אחד אחרי השני: שמעט לפני שעברנו לגור יחד, במפגש מחזור, הוא רקד איתה כל הלילה, ליווה אותה הביתה, וביקש ממנה נשיקה והיא סירבה. שהוא סיפר לחבר הכי טוב שלו שהיא היא משאלה ומשהו בלתי אפשרי, ואני האהבה והמשפחה. אך הגרוע מכל היה מכתב שכתב לה בדצמבר 2024 מכתב שאפילו אליי לא היה כותב.
במכתב הוא פירט לה כמה ימי התיכון היו יפים בזכותה, שמתוך 3,000 לילות, יותר מ-2,000 חשב עליה. שהוא היה רוצה להיות איתה באמת להרגיש את צווארה, לראות את הבגדים שלה על הרצפה ולחוות זוגיות אינטימית. ששום דבר מזה לא קרה כי בחר להיות אב ולצד אם בפעם הראשונה.
קראתי בהלם. רעדתי, היה לי קר, הרגשתי כמו תחליף אישה שהיה “צריך” להיות איתה, לא זו שבאמת רצה. ליד אותו מכתב היו כמעט רבע שעה של הודעות קוליות שלא העזתי להקשיב להן. הרעד העיר אותי, ואמרתי לו שיילך. חצות.
בימים הבאים עבדתי, דאגתי לשירה שכבר בת תשע, והוא הפך לרובוט. הוא התנצל בלי סוף, התחיל טיפול בעצמו. בסוף החלטתי לנסות לסלוח ולעבור את זה יחד. הסברתי ושאלתי הכול, וכאב לי אבל התחילו גם להשתנות דברים לטובה. ובכל זאת, משהו מהשבר נשאר, ואני עדיין מרגישה אותו. הביטחון העצמי שלי התרסק. קשה לי להסתכל על עצמי במראה כי אני לא מזהה את אותה אשה.
עכשיו אנחנו יוצאים לדייטים יותר מאי פעם וזה נחמד, אבל משהו בתוכי מת. אני לא בטוחה אם זו זהירות או פחד אני לא רוצה לחכות או לקוות יותר. לא מצליחה להחזיר את הניצוץ שהיה בי, ואני לא חושבת שהוא מרגיש שיש כאן בעיה. אפילו שאנחנו חיים יחד וכמעט שלא רבים, וכשזה קורה פותרים מיד, ביוזמה של שנינו. זה לא מחזיר את מה שהיה.
היום אנחנו זוג יציב, אוהב ותומך, אבל אצלי נשאר חור שלא מתמלא. פעם הרגשתי אש פנימית במשך 11 שנה, ועכשיו, כבר שנה שאין. אני מרגישה אבודה.
הוא עובד קשה, שואף להתקדם, אכפתי כלפי שירה, תומך ברגשות שלה, מקשיב לה, משחק איתה, מזמין אותנו לטיולים, מצחיק אותנו ומקדיש לנו זמן איכות. את ההוצאות אנחנו חולקים, לפעמים גם פינוקים קטנים כשאפשר. אבל החור נשאר.
