הכרתי אותו בתיכון בירושלים. שנינו היינו בני 15, ולאחר כמה חודשים הפכנו לזוג. בשנה הלפני-אחרונה ללימודים הצטרפה לכיתה שלנו נערה חדשה בשם נועה. לקראת סוף השנה, בגלל חוסר תשומת לב שלו, הוא השאיר את הטלפון שלו בבית וקראתי את ההתכתבות ביניהם. ברגע הזה הכל התחבר לי: כשהיה לה קשה, היא מיד רצה אליו, ואני חשבתי שזה בסך הכל חברות תמימה.
הייתי מאוד צעיר, ומפחד לאבד את הבנאדם היחיד שחשבתי שאוהב אותי, שמרתי בבטן הרבה דברים. כך הגענו לאמצע השנה האחרונה, וכשסוף סוף קיבלתי החלטה לעזוב אותו, גיליתי שאני עומדת להיות אבא. בכיתי המון. ידעתי שמחכים לי זמנים קשים: שאיאלץ לדחות את הלימודים שלי, שההורים שלי בירושלים יהיו קשים איתי וכך היה.
סיימנו את הלימודים ונולדה לנו בת, שקראנו לה תמר. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה מיד, ולכן היה מגיע אליי ולתמר פעם בשבועיים בלבד. הרגשתי בודד, בלי אופק ממשי חוץ מהאבהות.
קיוויתי שאחרי סיום התיכון הסיפור עם נועה יסתיים, אבל היום עשר שנים אחרי היא עדיין מעיבה עלינו. היא כל הזמן שומרת איתו על קשר, והוא תמיד משיב לה, לעיתים עם תשומת לב גדולה מהרגיל. כאשר היו שמחות, אירועים משפחתיים או טקסי סיום, הוא לא לקח אותי איתו באמתלה שאין למי להשאיר את תמר, אבל זה היה רק תירוץ לבלות איתה. אני יודע שלעולם לא הייתה ביניהם בגידה פיזית לא בגלל שלא רצה, אלא כי היא תמיד ידעה למשוך את תשומת ליבו, וברגע שהוא נשבה, היא התרחקה.
התעייפתי מהמריבות, העימותים, מההבטחות שיעשה שינוי. בשנת 2021 שמתי לזה קץ. התחלתי טיפול, עבדתי מהבית, ובלהתי המון זמן עם תמר. כשעזבתי אותו, הרגשתי שסגרתי את המעגל ולבסוף השתחררתי. אך הוא חזר וניסה לזכות בליבי מחדש. אחרי חצי שנה קשה עבורו, החלטתי לתת לנו עוד צ’אנס, ובכדי לבדוק את המחויבות שלו, הצעתי שנעבור לחיות יחד. הוא הסכים. חסכנו שקלים, ורכשנו את כל מה שצריך.
בתחילה הייתי מאושר סוף סוף שלושתנו יחד, אווירה של בגרות. אבל בפברואר 2025, יום אחד, משהו הרגיש לי לא טוב. הכל היה בסדר לכאורה, אבל לא נרדמתי. פתאום תחושת בטן גרמה לי לבדוק את הטלפון שלו.
אני חושב שזה היה הרגע הכי כואב בחיי. לגמרי במקרה גיליתי שיחה חסומה לא חיפשתי דווקא את נועה, פשוט לחצתי על כפתור והופיעה ההתכתבות ביניהם. פתאום הכל התברר: הם מתכתבים חודשים, בעיקר ביוזמתו, והוא ממש מבקש להיפגש איתה.
גיליתי עוד דברים: שלפני חודשיים שעברנו לגור ביחד, במפגש כיתתי הוא רקד איתה כל הלילה, ליווה אותה הביתה, וביקש ממנה נשיקה שסירבה. שהוא כתב לחבר הכי טוב שלו שהיא היא המשאלה הבלתי מושגת, ואני המשפחה והאהבה. אבל הגרוע מכל, זה המכתב שכתב לה בדצמבר 2024 מכתב שלעולם לא היה כותב לי.
במכתב הוא כתב שנעוריו היו יפים בגללה, שמעל ל־2000 לילות מתוך 3000 הוא חשב עליה, שהוא היה רוצה להיות איתה באמת להרגיש את צווארה, לראות את הבגדים שלה על הרצפה, לעשות איתה אהבה. שמה שמנע ממנו זה רק ההחלטה להיות אב ולהיות איתי האמא של תמר.
קראתי הכל, ונכנסתי להלם. רעדתי, היה לי קר, הרגשתי שאני רק תחליף מישהו שצריך להיות איתו ולא מי שהוא באמת רצה. ליד המכתב היו יותר מ־15 דקות של הודעות קוליות שלא הצלחתי להאזין להן. הרעד העיר אותי. קמתי והעברתי לו את הטלפון. ביקשתי שיעזוב את הבית. הייתה אז חצות לילה.
בימים שאחר כך המשכתי לתפקד: עבדתי, הייתי שם עבור תמר שהייתה כבר בת תשע, והוא שוטט בבית כמו צל. הוא התנצל אינספור פעמים, התחיל טיפול, ואני סלחתי והחלטנו לנסות לעבור את זה יחד. דיברנו בפתיחות, ומרוב כאב, משהו בכל זאת השתפר. ועדיין, יש דברים בפצע שעדיין מדמם. הביטחון העצמי שלי התרסק לגמרי. קשה לי להסתכל על עצמי במראה, ואני מרגיש שאני לא רואה כבר את אותו האיש.
היום אנחנו יוצאים יותר מתמיד, וזה נחמד. אבל בי משהו חסר. אני לא יודע אם זו זהירות או פחד לא רוצה להתאכזב שוב. אני לא מוצא את הניצוץ שהיה בלב שלי פעם, והוא כנראה לא רואה בזה בעיה. למרות שאנחנו יחד, כמעט ולא רבים, ואם קורה מדברים מייד, שנינו. אבל זה לא מחזיר את התחושה ההיא.
היום אנחנו זוג יציב, אוהב, עם הרבה תשומת לב, אבל אני עדיין מרגיש ריקנות. במשך 11 שנים היה בי להבה, ועכשיו כבר שנה שאני מרגיש אבוד.
הוא עובד קשה. יש לו שאיפות ומטרות. הוא קשוב מאוד לתמר, דואג לרגשות שלה, משחק איתה, יוצא איתנו, מצחיק אותנו ומבלה איתנו זמן איכות. אנחנו יחד מתחלקים בהוצאות, לפעמים מתפנקים, ומתמודדים עם שגרה ישראלית רגילה.
