תזכורת מהימים ההימים, כשעוד הייתה שלג וקור חורפי בירושלים, והרחובות נצמדים בכבישים מבריקים מהקרח. דנה כהן, רופאת לידה במרכז הרפואי של העיר, הייתה עסוקה בהתלבש לביקור אצל רופא השיניים. בזמן שעדפה את המראה באלגנטיות, קול של עמיתתה איילת רוזן חצץ בחדר:
דנה, הבטחת היום להגיע חצי שעה לפני המשמרת, תוכל להגיע בזמן?
כמובן, אל תדאגי, אני יוצאת כבר.
היא יצאה בריצה מהדירה, ועם פתיחת הדלת ניתנה לה קריאת הצפייה של הקרח שמציף את המדרכה. זה לא הולך להיות מהיר, לחשבה לעצמה, והחליקה בעדינות על השטח החלקלק בדרכה לתחנת האוטובוס. באמצע הדרך, מצא עצמו המנקה, מיכאל לוי, שמו ארוך אך נוהג לכל מי שעובר לידו להתנצל:
אין לנו חול, לא הגיע לנו היום והאחרים חייכו ואמרו:
אין בעיה, מיכאל, נעבור את זה יחד!
בצאתה מהחצר, הרצפה הייתה תערובת של בוץ ושלג קטן שנמס במהלך הלילה, והולכי הרגל הלבנים של הבוקר השאירו עקבות כהות שהדגישו את הקפיאה. דנה הלכה בביטחון, מתלבטת אם לשחרר את האישה בחדר חמש או להמתין כמה ימים נוספים לפני השחרור.
פתאום, אירוע שלא ציפה לו, קרה ברגע אחד: היא החליקה ונפלה, ונאלצה להתמקם על ידיה במרקם הלכלוך. היא הסתכלה במגעת לבקעה על החולין סביב, ואז פתאום נמשכה בעדינות מהכתפיים והורמה חזרה.
תודה, לחשה היא, והסתכלה לאחור. ניצב לפניה גבר גבוה בחורף, מחייך ברוך:
אין בעד מה, אבל תצטרך לשטוף את הידיים כבר בבית.
אין זמן לבית, אני ממהרת, השיבה.
אז בהצלחה בעבודה, הוסיף, ופנה לתחום הרחוב הקרוב.
במקביל, כשהיא שידרה את המעיל המלוכלך לסיירת המטפלים וביקשה לתלות אותו, האחות המנהלת חידשה:
הכל כמו במתכונת הרגילה, הרופא המשמר עדיין כאן, עוקב אחרי המטופלת החדשה, בחורה צעירה מפחדת ללדת, אך כבר החליטה לשמור על הילד. הוריה מרמת הגולן, והיא באה לביקור אצל דודתיה כאן, ולאחר הלידה תחזור לכפר.
באיזו קומה היא? שאלה דנה.
בקומה שבע, ענתה האחות.
דנה נשמה באוויר, והיום הראשון בעבודה התחיל. כאשר נכנסה לקומה שבע, פגשה את הרופא המשמר וקיבלה את כל הפרטים, ואז הלכה לחדר שבו חייכה בחורה שנרפאה, פונה לקיר. היא נגעה בכתפה, והפנתה את ראשה אל דנה, ושאלה:
אתה רופא?
כן, קוראים לי דנה כהן. ואת? שאלה, מתכוונת לשם הילדה, ואמרה: את אילה, נכון? אני יודעת ואשמח לשוחח איתך.
החלטתי, אמרה אילה בחיפזון אני רוצה לוותר על הילד.
זה החלטה שלך? של המשפחה?
החלטה משותפת.
האם אביו יודע?
עדיין לא, אבל הוא כנראה לא רוצה ילד.
הוא אביך, על פי החוק עלייך ליידע אותו, הילד אינו צעצוע, יש לך הורים, למה את מאיימת על אהבתו?
אני עדיין צעירה, ואני צריכה ללמוד.
אז היה עליך לחשוב על זה קודם, כל אדם נושא באחריות למעשיו. האם זה נכון לשחרר אחריות כזאת? הילד זקוק לאמא בימים הראשונים היא הביטה באילה, הרגישה שכאילו עומדת לפרוץ הפרעה, ואז אמרה:
תארי לעצמך רכבת נוחה, פתאום נזרקת החוצה לקור פתאומי, ערום. איך זה מרגיש? את בוגרת, תמצאי דרך. הילד שלך חרסין, הוא עלול למות מיד.
אז תעזרי לו! קראה אילה.
יש לך אותו.
איני רוצה.
יש לך זמן לחשוב וליצור קשר עם האבא. אל תפחדי את הלידה, הכול יהיה בסדר.
דנה לחצה על ידה בחום, חייכה. בעיני אילה נראו כאב, בלבול ותקווה שהבעיות שלה יתפזרו כזיכרונות ילדות.
במשך היום דנה חשבה על אילה ועל עצמה. היא הייתה בת שלושים וארבע, ולא הצליחה להקים משפחה. באוניברסיטה הייתה לה חברה, הם תכננו נישואין, אך תקרית מזעזעת הביאה למותה של בחירתה: נהרג בתאונת רכב, נהג שיכור התנגח בו. זה קרה בשלוש השנים האחרונות לפני סיום הלימודים, והיא נשארה בטראומה, לא חשבה עוד על נישואין, נחשבה שהשתיקה לכבודה של המת עלולה להוות בגידה, והייתה שקועה בעבודה. השנים חלפו, חבריה נישאו, והיא לא מצאה עדיין מועמד מתאים.
אילת, אל תשבי בבית בימי שבת, אולי בטיול תפסי מישהו, הציע לה אימה שלה.
אימא, איך את מדמיינת? אולי הוא רק רודף, השיבה דנה בחיוך חצי-מתרסק.
לעיתים, בעוד כשהיא משחררת חולים, היא עמדה ליד החלון של מרפאתה וצפתה בבני זוג שגילשו אל ההיכרות, והדמעות נפלות מעיניה. היא רצתה גם היא, כמו האחרים, לשאת בחיבוק ילד משלה. היום, כשחלה הלילה, חורף קר עם שלג רטוב, דנה נזכרת שעליה לנקות את המעיל והיא הולכת לחדר הצוות שבו יש ארון לבגדים ופינת אוכל.
היום עבר בנעימות, בלי מקרים קשים. דנה החליטה לחזור לביקור באילה בחדר שבע, גילתה שהיא בת שמונה עשרה, גרה במושב ליד, והגיעה ללדת כאן מכיוון שכל הכפר יודע על כל דבר. היא יכלה לשקול, אך האב עדיין צריך לחתום על האישור.
דנה נזכרת שהפעם היא לא ברחה מהנושא של ויתור על הילד, כיוון שהיא ראתה את המקרה בעיניים. היא חשבה על אילה כל היום, וביציאה, חזרה לבקר אותה שוב. אתמול הובילה אותה הדודה, אישה מבוגרת, שביקשה לשים אותה במוסד לפני שהיא נשלחת לבחינה במרכז הרפואי בשרון. דנה קיבלה את המפגש בחום, מכיוון שעבדה בעבר במחלקת ניתוחים, ולא יכלה לסרב.
אילה חיכתה בטלפון, מנסה להתקשר לאביה, אך הוא לא ענה.
אולי אכתוב לו שלא יודע מי האב? שאלה.
קודם תנבלי, אז תראי מה ידבר, איך התחושה? אין הכאבות? שאל דנה.
אין, השיבה אילה.
אם יכאב, תגיד לאחות, היא תזמין רופא, אמרה דנה, והאילה חייכה מעט.
דנה יצאה, מתלבטת על דרכה, ולפתע נפל גם היא, הפעם על הברך ובקושי קמה. אישה שעברה מאחור לא הצליחה לשאת אותה, ואז פתאום הרגישה שוב ידיים תופסות אותה מהכתפיים, חיוך רחב של המוציל הבוקר שמח את לבה:
תודה.
אני אורן, ואת איך קוראת? שאל, מצפה לשמוע את שמה.
בהיותה מבולבלת, דנה סיפרה, והאורן המשיך במילים נועזות.
אולי נלך לביתי? הציע.
לא, רק מרפאה, בריתי לאט, השיבה.
אז אני אלווה אותך.
הוא היה מהנדס מכונות במפעל בתל אביב, בעל אח קטן ואחות שהוא מגדל. הוא סיפר על חזרת האח שעבר משבר עם בחורה שלא רוצה לשתף, והוא מנסה לעזור כמיטב יכולתו.
הוא סייע לה לעלות לקומה השנייה, ושיתף את לידיה בריבאנט, שכעת הייתה בטיפוח ביתו. היא הזמינה אותו לתה, אך הוא נזף שהילדים שלו מצפים לו.
האם זה נכון? הוא רצה לשמור על חיי המשפחה, והמשיכו בחיי היום-יום.
מאחר שידעי יום הולדתו של אורן קרבה, הוא קיבל שיחה ממנה:
אני אסיר תודה על העזרה שהענקת לבתי.
היא חייכה במתח, וגרמתי למצב להיראות מצחיק.
בבית, האם האישה של דנה נזכרה בפעם אחת שבאה לעזור, ובאה לומר:
איזה גבר טוב מצאתי, אבל הוא נשוי.
דנה ניסה להבהיר שלא, הוא בחור רווק עם אח ואחות.
אם אני אהיה כאן לבד? שאלה האם, כשקיבלה פקודה לחטוף את נעלי האח הצעירה. מלבד אחותי מישה, אין לי מי אחר.
דנה נשקה לאימה ואמרה:
המשיכה בחיים, איך אוכל לחיות בלעדייך? עכשיו אני הולכת לישון, עייפה, מחר עליי להתעורר מוקדם, לדאוג לילדה אחת.
היא קמה בשעה שש בבוקר, וחייגה לעבודה:
מה שלומך אילה ממחלקה שבע?
תחילת הכאבות, תוכל לאכול ארוחת בוקר?
היום כל בוקר חשבה על אורן, ותדמיינה אותו עם אילה וילדו בחיבוק. ״האם אהבתי בגיל השלישי?״ היא חשבה, ובחינה את פניו במראה, חייכה לעצמה והחליטה לנסות לפגוש אותו שוב ברחוב.
האורן לא הופיע, והיא נכנסה לביקורת במרכז הלידה, שם ראתה שני גברים, אחד מהם היה אורן. היא ניגשה אליו:
בוקר טוב, איך אפשר לעזור?
איך הגעת לכאן?
אני עובדת כאן, משהו קרה לאחותך?
בת שלי בת שתיים עשרה. אני מקווה שלא תעשה אותה כמו הילד הקודם; היא צריכה קודם לסיים לימודים.
למה זה אומר, סליחה? פנתה לתשומת לבו של אחיו של אורן, וענתה:
הילד שלנו נולד, הוא חכם, וכעת הוא מתחבא מהנערה המפתיעה שחשבה שהיא לא רוצה לו. את קיבלת שיחה של עשרים פעמים ביום, אתה מבין? צריך להתחתן.
אילה מתכננת ויתור על הילד, ניסה להגן על עצמו אחיה, ולודו.
דנה כהן, רוצי למרכז הלידה, הקול של הדלת הפתיחה נשמע מבפנים.
הקול של אילה ראה פחד, פחד למות, או שראה את ולדיו המאושר, ולפעמים כעס נפל עליה מהקול של וובה.
איפה דנה כהן? למה היא לא באה? קראה אילה, שחה בחיוך והגיבה:
אל תדאגי, הכול יהיה טוב.
הכל הסתיים מהר, כמעט בפתאומיות.
הילד, הראתה האחות הקטנה לאילה והביאה אותו למחלקה.
אילה נחה בחדרה.
נקרא לו אורן? שאל וולדר, אחיו של אורן.
למה?
כהכרת תודה על החינוך שקיבלה, וכולו בסדר עם אילה.
אורן, מביט בדנה בחיוך, הוסיף:
קודם אשאל את אילה, היא הלכה ללדת.
שבוע לאחר מכן, האחים והאחות קיבלו את הילד הקטן, והעבירו אותו לביתו של אורן, שם לידיה ברכה שולחן לארוחת חג. היא גרמה לעצמה להתמקם בביתם כדי לתמוך באילה בזמן שהדודה שלה נשלחה למרפאה גדולה. אורן לעיתים קרובות, בעיניים מכוסות, אמר למשפחתו שהוא ישן אצל חבר, אך כולם ראו את האור שבפניו על פני דנה, שהייתה שמחה ומלאת אהבה כלפיו.
הילד הקטן נחשף להוריו של אילה, ולבסוף ערכו לו חנוכה. קהילת הריבון של בית האפקטים הייתה גברת גרשון, והיא הייתה משמחת למען בתה: היא מצאה משפחה שלמה, חמה ובטוחה, ועכשיו רק מחכה לנינים, כי לכל דבר זמן משלו.
