הכנו ביחד עם כל המשפחה את הבאבקה

את חנה אספו כולם יחד בבית.
בלי להסתיר דבר, אמרו לה בפנים איך היא נמאса להם. אמרו שעכשיו, סוף סוף, האביב הגיע, והיא תצא לכפר עד סוף הסתיו. הנכדים היו קרים כלפיה, הכלה לא סבלה אותה. והבן שלה, תמיד בנסיעות עבודה. אפילו כשהיה מגיע, היחס שלו לא היה טוב יותר משלהם.
היא הייתה עול בשבילם. חנה הבינה הכול ועם שארית כוחותיה עמדה בסבל הזה, מחכה כל שנה לבוא האביב כאילו הוא הבטחה. משהו טוב. אמיתי.
השנה האביב בא מוקדם. חנה ישבה לעיתים קרובות ליד הכניסה לבניין, התבוננה לשמים הבהירים של תל אביב, מתחממת מהשמש. היא נראתה כציפור שפופה, רזה, לבושה בגדי בד ישנים ומנעלים בלויים שעליהם נעלת נעלי גומי.
אף על פי שבני ביתה לא אהבו אותה, השכנים הכירו בה. תמיד ברכו לשלום, שאלו לשלומה, עזרו לה לעלות לדירה שבקומה החמישית. אפילו ילדים מהשכונה עזרו לה לשאת את תיק הקניות כשפגשו אותה בדרך מהמרכז המסחרי.
חנה, על אף גילה המופלג, תמיד עשתה הכול בבית בישול, כביסה, ניקיון אלה היו החובות שלה. הכלה כמעט שלא נגעה בכך.
“את הרי בבית כל היום, אז תעשי הכול,” הייתה הכלה זורקת בזלזול כשחזרה מהעבודה וזרקה נעלי עקב בחדר הכניסה.
הנכדים לא שוחחו איתה, וכשבאו אליהם חברים, היא לא יצאה מחדרה. פעם אמר אחד מהם, שהיא מבאש אותם במראה שלה.
חנה אף פעם לא התווכחה. בדרך כלל שתקה. בערבים, כשכולם כבר ישנו, היא הייתה בוכה בשקט בחדרה על גורלה.
לוַקְזַאל היא נשלחה במונית. שלא תצטרך לנסוע באוטובוסים. חפציה היו מועטים: תיק ישן וצרור בגדי בד.
נשענת על מקל, היא פסעה בשקט על הרציף. התיישבה ליד הספסל. כעבור זמן, הגיע הרכבת והיא עלתה לקרון. חנה התבוננה מהחלון בעיניים טהורות וחמות. כשהרכבת יצאה מן התחנה, הוציאה מהתיק צילום ישן ומעוך. הבן, הנכדים והכלה חייכו מהתמונה. בזמן האחרון, רק שם היא ראתה את החיוכים שלהם. היא נשקה לתמונה והכניסה אותה בזהירות לתיק.
כשהגיעה לתחנה בכפר גליל, הלכה לאט לכיוון הבית. מישהו מהשכנים לקח אותה כמעט עד הבית שלה. היא פתחה את שער החצר והלכה בשביל הרטוב והבוצי אל הבקתה. כאן הכול הרגיש לה ביתי. כאן היא הייתה חשובה. אפילו לקירות, לגדר הישנה, למרפסת העקומה כאן חיכו לה.
הכפר היה הכול עבורה. כאן נולדה, כאן נולדו ילדיה, כאן מת בעלה. חצי חיים עברה כאן. איבדה את בנה הבכור, זה שדבר כזה כבר לא יחזור.
חנה פתחה את התריסים, הדליקה את התנור. ישבה על הספסל ליד החלון וחשבה. הילדים ישבו כאן פעם, אכלו ליד השולחן, ישנו במיטות האלה. רצו על הרצפה הזאת, הביטו דרך החלון. קולות הילדים צללו באוזניה, אז היא הייתה אמא. הכי חשובה, הכי קרובה.
השמש אז זרחה באותו חלון, היו הרבה אביבים דאגה, שמחה בבית הזה. היא חייכה לשלום האביב של הכפר
***
בבוקר, לא התעוררה עוד. נשארה לנצח על אדמתה. על השולחן היו הרבה תמונות ישנות. ואחת חדשה, אך מקומטת, אותה שהנכדים והבן והכלה חייכו ממנה ואמש נשקה לה חנה.
כל זמן שאנחנו חיים, אנחנו יכולים להספיק הרבה.
לבקש סליחה, להודות, להראות אהבה. כל עוד אנחנו כאן, אסור לנו לדחות את הדברים האלה למחר. כי כשאדם עוזב, הוא לא חוזר, ובלב נשארים אבנים כאלה שקשה לשאת.
צריך לחיות באמונה, ביושר. לעשות טוב מהלב. לאהוב ולחכות, להעריך את רגשות האחר, לזכור את מי שנתן לך חיים והרגלים ללכת.