אמא, אני מיד. לא יותר משעשרים דקות יאיר עמד בפתח חדר האשפוז, מנסה לחייך, אבל השפתיים רעדו.
רק לא הרבה נטע שכבה על צד, מצומדת לשמיכה, הרופא אמר שיהיה טיפת דם עד הערב.
הוא הניד ראשו, שיבר את המעיל על כתפו ויצא. ברחוב היה רטוב וקר. באוקטובר בצפת אף פעם לא משקיף על העוברבדרכי גשם, רוח, שלוליות, כאילו משקפות את כל משמעות הסתיו הישראלית: שמיים נמוכים, אנשים שקטים, והכול מחכה לסיום.
יינאיר הלך לעבר תחנת האוטובוס והרגיש שהוא מפספס לא רק את האוטו, אלא את החיים עצמם וכל מה שזז סביבו. שלושה שבועות לפני כן הרופאים הודיעו שהמצב של אמא הוא “שלב אחרון”. אז הוא לא בכה, רק ישב על ספסל במעבדה של בית החפץ משם שהובילו רגליו ושמר עד שהשחר ירד.
אז, אתה מתכנן לעזוב? שאל שכן בחדר, זקן עם צוואר רזה ועיניים של ציפייה נצחית.
מחכה לבני, חייכה נטע, הוא הבטיח לבוא הערב.
הוא בא בתדירות? שאל.
כל יום. רק שאני תוהה אולי לא צריך להחזיק בו? יש לו חיים משלו.
הזקן קידק ונשא בקול רך:
לא את מחזיקה, הוא הוא עצמו שלא משחרר. עד שלא ישחרר לא תסיימי.
נטע הפנתה מבטה לחלון. בגב המסגרת ירד גשם. מוזר, כי פעם היא אהבה גשם. בצעירותה הוא נראה רומנטי: לשבת במטבח עם תה חם ולשמוע את הטיפות מקלקלות על המרתף. עכשיו הוא רק מוסיף למראה המטושטש.
יינאיר נכנס לפארק הישן, שבו הוא ועם אמא חלו במזחלת בילדות. שם, ליד האורן השלושעשר משער הכניסה, היא אמרה לו פעם:
תדע, בני, לא משנה מה תעבוד. החשוב שיהיה מישהו אחריייך שמחייך. אפילו אדם אחד.
הוא לא תפס את המשמעות אז, היום מבין אותה עד תום.
הטלפון ריחק: אמא: אל תמהר, הכול טוב. הוא חייך באוטומטיות לאחרונה היא שלחה הרבה הודעות של אל תמהר, כנראה כדי שלא יפריע.
בחלל החדר נחל שקט. הזקן נרדם, האחות יצאה. נטע נשעה אל התקרה ופתאום שמעה… מוזיקה. מרחוק, כאילו מהמסדרון, נשמע שיר ישן של “הקבוצה” גשם סתיו. היא חייכה. ח׳א, באמת? גם כאן… לחשבה והסגרה עיניים.
ופתאום מישהו ישב לידה. שקט, כמו רוח.
אל תדאגי, אמר הקול, הכול כבר.
היא לא פקחה עיניים, רק נשמה ולחשה:
רק שייצא ממנו דמעה.
יינאיר חזר אחרי ארבעים דקות. הרופאים כבר יצאו מהחדר, האחות עמדה בפתח, עיניים אדומות. הוא קלט את המצב בלי מילים.
אפשר? שאל בקול דל.
כן, הנהנה האחות, רק למקום קצר.
הוא ישב לצידה. אמא נשקה בחשש, כאילו חייכה בעדינות. על השולחן הקטן עמד הטלפון, המסך מהבהב הודעה שלא נשלחה:
יַאיר, אל תצפה בניס miracle. תהיה אתה עצמו.
הוא בוהה במסך עד שכאב. ואז שם לב: על החלון, שם שהטיפות נשפכו בקווים דקים, נוצר לב קטן כאילו מישהו מצייר באצבע מהפנים. הוא חייך בפעם הראשונה מזה ימים.
עבר שנה. יאיר עומד בכניסה למחלקת אונקולוגיה לילדים, עם תרמיל קפה ובסל פירות.
אתה מתנדב? שאלה שומרת.
כן, חייך, רק רוצה שמישהו יחייך.
ופתאום, במרחק, רץ ילד קירח וקורא: סבא, תראה, אני מרפא!
יינאיר הבין ניסים עדיין קיימים. רק שלפעמים הם באים דרכנו.
