הכל לטובה
ענבל רותם – אמא של עינב, ניסתה לעצב את בתה על פי הדגם שלה, ועינב הקשיבה לה תמיד. ענבל האמינה בעצמה, חזקה ומצליחה, ולכן ציפתה מבתה ללכת אחרי עצותיה בקפדנות.
“עינב,” נהגה לומר ענבל בנוקשות, “אם את רוצה להגיע בחיים להישגים כמוני, את חייבת ללכת בדרך שאני סוללת עבורך, בלי סטיות. אני מקווה שאת מבינה ומפנימה את זה?”
“כן, אמא,” ענתה הבת.
עינב אהבה את אמא שלה, הקשיבה לה, ולא רצתה לאכזב אותה. אמא שלה חלמה על בת מושלמת, אבל עם השנים עינב התקשתה לעמוד בציפיותיה.
ילדים הם ילדים, וגם עינב בילדותה לכלכה, קרעה, נפלה ושברה דברים. אבל בלימודים היתה תלמידה מצטיינת. הרי ידעה – כל ציון נמוך בבית, טרגדיה לאמא שלה.
“עינב, בושה וחרפה. איך קיבלת ’60’? אין לך כבוד אלינו? תתקני את זה מיד, בבקשה!”
“טוב, אמא,” ענתה בשקט, אך ניסתה להסביר, “אמא, זו רק פעם אחת… קרה בטעות…”
“לא מעניין. את צריכה להיות הכי טובה וחכמה מכולם.”
עינב התאמצה, תקנה את הציון מיד. סיימה תיכון עם תעודת הצטיינות לא היה אפשר אחרת. ענבל רותם היתה גאה כשהבת התקבלה בקלות לאוניברסיטה.
“כל הכבוד, בת שלי, אני גאה בך,” אמרה אמא, “וכך תמשיכי, ברור?”
לענבל היה עסק בבנייה לא תחום נשי במיוחד, אבל היא ניהלה אותו ביד קשה. בעלי עסקים גברים הרבה פעמים התפלאו על הנוקשות שבהנהגתה. היא לא העלתה על דעתה שבתה לא תצטרף אליה אחרי הלימודים.
עינב רצתה לנשום, להשתחרר מתחת לכנף של אמא, אפילו לשקול לימודים בעיר אחרת אבל זה לא בא בחשבון.
“את צריכה להיות תחת הפיקוח שלי,” אמרה אמא בחדות, “יש פה אוניברסיטה, תלמדי כאן.”
עינב לא יכלה להתווכח. בשנה השלישית התאהבה באמת ולתמיד. קודם יצאה לפעמים עם בנים, נסתה להסתיר מאמא; לא היה בזה כלום רציני.
דוד, בחור גבוה עם עיניים ירוקות, לב רחב, כבש את לבה. הוא למד קורס מקביל. עינב הצטיינה בלימודים, לו היה קשה יותר, במיוחד בעבודות הסמינריוניות. יום אחד פנה אליה במסדרון:
“עינב, תוכלי לעזור לי בעבודה? הסתבכתי לגמרי…”
“אשמח,” אמרה בהתלהבות.
מאז עינב עזרה לו, כתבה לו עבודות, והוא גמל לה באהבה ובלתת לה לאהוב אותו. יצאו לטיולים, סרטים, בתי קפה.
ענבל הרגישה שמשהו קורה, ושאלה ישירות:
“בת, את מאוהבת?”
“איך את יודעת?” הופתעה עינב.
“כתוב לך על המצח… תכירי לי אותו, אני רוצה לדעת במי מדובר.”
עינב הביאה את דוד הביתה, ההורים קיבלו אותו יפה, אפילו ענבל לא קטטה בו. אחרי שהוא הלך אמרה:
“אהבה… עינב, הוא רק מנצל אותך. אין בו עומק, מה את מוצאת בו?”
“לא נכון, אמא,” ענתה עינב בפעם הראשונה. “הוא שאפתן ומלא ידע, אוהב היסטוריה. לא כולם צריכים להיות אינטלקטואלים…”
“בת שלי, הוא לא בשבילך,” ענתה ענבל בתוקף.
עינב החליטה לעמוד על שלה:
“את יכולה לומר מה שתרצי על דוד אני אוהבת אותו ואהיה איתו.”
ענבל הביטה בה בפליאה ונופפה ביד בביטול.
“יום אחד תביני, דוד שלך די רגיל.”
עינב עמדה על דעתה, ובסיום הלימודים נישאה לדוד. שמחה לראות שאמא טעית לגביו.
החיים הוכיחו שלא תמיד התלמידים המושלמים מצליחים כמו אלו שפעם קיבלו ’60’. כך היה גם עם דוד. הוא מצא עבודה נחשבת, בזמן שעינב עבדה עם אמא שלה.
לדוד היתה דירה שקיבל מההורים בשנה השנייה ללימודים, אז אחרי החתונה היתה עינב מאושרת להשתחרר ממרות אמה אך השמחה היתה מוקדמת. אמא דאגה לה עבודה אצלה בעסק.
יום אחד חזר דוד מהעבודה ואמר:
“עינבי, קידמו אותי לראש מדור. זה עכשיו בתקופת ניסיון, אבל אני אתן את הלב והנשמה.”
וכך היה, שלושה חודשים אחר כך קיבל קביעות. לדוד הפריעה העובדה שעינב עם התואר שלה עובדת אצל אמא.
“עינב, כל עוד את עם אמא שלך לא תגיעי רחוק. היא לא נותנת לך לנשום,” אמר. “תחיי כמו ילד טוב ירושלים? היא לוחצת עלייך. וזה לא בסדר!”
עינב נעלבה, אך ידעה שהוא צודק. עם הזמן דוד הפסיק להעיר לה, אך התרחק רגשית ועינב קיבלה זאת. לפחות הוא שותק ונמצא שם.
שנה עברה, ויום אחד דוד חזר הביתה ואמר בשקט:
“יש לי מישהי אחרת. אני אוהב אותה. אני עוזב.”
פעם ראשונה, עינב התפרצה. צרחה, קיללה, שברה צלחת, השליכה את הטלפון שלו על הקיר, קרעה כמה חולצות, ואחר כך נרגעה.
דוד עמד בשקט וציין:
“את רואה, יש בך אש. חבל שגיליתי זאת עכשיו.” ויצא.
“שנאתי אותך! שנאתי!” אמרה עינב, אספה את החפצים ושכרה דירה.
לא סיפרה כלום לענבל. כעבור חודש, הבחינה אמא במשהו:
“עינב, את כבויה, הולכת אבודה, יש בעיות עם דוד?”
“עזבי, אין בעיות כי אין לי בעל.”
“ידעתי, הוא עזב אותך… מתי?”
“באפריל.”
“והיית בשקט כל הזמן הזה?”
עינב נאנחה; הקשיבה לסדרת תוכחות על דוד ועל עצמה.
“אני הזהרתי אותך. לפחות לא הפכת לעוזרת שלו. מזל שאין ילדים ביניכם. הפנמת? מהיום תקשיבי לי.”
“אמא, הכל לטובה,” אמרה עינב פתאום, קמה וסיימה, “ואני לא עובדת אצלך יותר. נמאס לי.” יצאה מהמשרד, וענבל נותרה פעורת פה.
עינב החליטה להתרחק קצת מאמא, ידעה שתשמע רק נזיפות ואם תישאר לא תנשום.
היא התהלכה בלי מטרה, עלתה על רכבת קלה, ירדה בתחנה שלה ושם מעדה, רגלה נכנסה לשקע.
“לא מספיק לי כל הצרות” חשבה וכאב הציף אותה.
“מה קרה, אפשר לעזור?” התקרב גבר צעיר, שעבר במקרה. עזר לה לקום; ניסתה לדרוך כאב.
“כואב?” שאל בדאגה.
“מאוד,” ענתה בכאב.
“אוקי, תחזיקי לי על הצוואר,” הרים אותה בקלות לרכבו. “אני לוקח אותך למוקד שלא יהיה שבר.”
“אני זוהר,” הציג את עצמו, “ואת?”
“עינב.”
במוקד התברר זה רק נקע. חבשו את הרגל, הנחו אותה מה לעשות, ושלחו הביתה. זוהר חיכה, הסיע אותה הביתה.
“תני לי את הטלפון שלך,” הציע ברכות, “שאם תצטרכי עזרה?”
עינב נתנה. ביום שאחרי צלצל:
“צריכה משהו מהשוק? כנראה הרגל לא בסדר עדיין.”
“תביא מיץ, פירות, וגם לא נשאר לי לחם” ביקשה.
תוך זמן קצר שמע דפיקה בדלת, עינב קפצה קלות לפתח זוהר בא עם שתי שקיות מלאות.
“אוי, למה כל כך הרבה?”
“נחגוג את ההיכרות! אל תדאגי, אעזור, אפילו הכל אעשה בעצמי. ואולי נעבור כבר ל’אתה’?”
עינב צחקה, והסכימה היה לה קל וכיף עם זוהר.
הוא התאמץ מאוד, סידר שולחן עם שיפודים, שתה מיץ; יין לא היה כבר הזהיר שהוא לא שותה. הערב עבר נפלא.
ארבעה חודשים אחר כך עינב וזוהר התחתנו, ובתוך שנה נולדה בתם – עלמה. כששאלו אותה איפה מצאה כזה בעל, היתה צוחקת:
“הוא אסף אותי מהרחוב… לא מאמינים? תשאלו אותו”
תודה שקראת, נשמח לשיתופים וברכות שיהיה בהצלחה!
