הכול חייב להיות שווה בשווה
יעל, אנחנו צריכים לדבר על ההוצאות. יותר נכון, על כמה שאת פזרנית.
יעל קפאה עם ספל הקפה שלה באמצע הדרך אל הפה. שבע בבוקר, היא עוד לא הספיקה להתעורר באמת, ודוד כבר עמד בכניסה למטבח, עם מבט של שופט שמוכן להקריא גזר דין.
על אילו הוצאות? ולמה פזרנית? שאלה וגמעה מהקפה שלה, למרות שטעמו התפוגג מיד.
את מוציאה על עצמך יותר מדי. כל שבוע איזה שקית, חבילה שמלה פה, קרם לחות שם בשלוש מאות שקל.
יעל הניחה בזהירות את הספל על השולחן. איזו פתיחה לבוקר; בלי “בוקר טוב אהובה”, ישר לעניינים.
קרם במאתיים שקלים, אם זה חשוב לך. וגם לא כל שבוע, אלא פעם בחודשיים.
יעל, יש לנו תקציב משותף.
הטון שלו היה כמו מורה מתוסכל מול תלמידה שלא מצליחה להבין לוח כפל. יעל עשתה מאמץ לספור עד חמש ולהירגע. לא עזר.
דוד, אולי נזכיר כמה אתה מוציא על האוטו שלך בחודש?
הוא קימט את המצח, לא ציפה להתקפה מהירה כל כך.
זה משהו אחר.
בטח שזה אחר. דלק, שטיפות, תוספים, ביטוח, טיפולים כל חצי שנה. לא נסעתי ברכב שלך אפילו פעם אחת, דרך אגב. אף פעם לא נהגתי בו.
אני נוסע אתו לעבודה זה כלי עבודה.
יעל פרצה בצחוק, לחוצה ולא שמחה.
כלי עבודה? ברצינות? ובגדים וקוסמטיקה שלי בשביל מה הם? לתענוג? אני עובדת במשרד, פוגשת לקוחות. אי אפשר לבוא עם חולצה ישנה ועור יבש.
אפשר להיות יותר חסכונית, לא?
בטח שאפשר, יעל הנהנה. אתחיל ללכת למפגשים באותו ז’קט שלוש שנים. ואתה תמכור את היונדאי שלך ותקנה איזה רכב קטן פשוט, יאללה, סוזוקי. גם יביא אותך לעבודה, נכון?
דוד פתח את הפה, סגר, ושפשף את הגשר של האף.
את מגזימה.
לא, אתה זה שמגזים. אצלך כל הוצאה היא “השקעה”, אצלי זו “פַּזְרָנוּת”. חשבון מאוד נוח.
הוא עמד עוד רגע בדממה, ואז נופף בידו ויצא מהמטבח. יעל שמעה את דלת הדירה נטרקת.
הקפה התקרר לחלוטין. היא שפכה אותו לכיור והשעינה את מצחה על האריחים הקרים.
פתיחה מוצלחת ליום…
בעבודה, עדי כמעט נחנקה מהסלט כששמעה.
רגע, הוא באמת אמר ככה? על הבוקר?
יעל ניקרה בקציצה שבצלחת הקפיטריה. לא היה לה תיאבון, וגם חמש שעות אחרי לא הגיע.
כן, אמיתי. אפילו לא סיימתי את הקפה.
קלאסי. עדי נמתחה לאחור, גם האקס שלי ניסה את זה, אמר שנחלק הכול שווה בשווה. מודרני וכאילו צודק.
ומה עשית?
חישבתי מהר אמרתי לו: אתה אוכל פי שתיים ממני. אני יוגורט בבוקר, אתה חביתה מארבע ביצים. אני בצהריים סלט, אתה שתי מנות עיקריות. אז תשלם על האוכל שלך לפי גודל הבטן…
יעל חייכה. עדי תמיד ידעה להתווכח בחדות.
קלט את זה?
בוודאי. שלושה ימים הלך עם מחשבון ואסף קבלות. אחרי זה ירד מהעניין. חודש אחרי, נפרדנו.
את חושבת שבגלל זה?
זה היה סימפטום, עדי משכה בכתפיה, כשגבר מתחיל לחשב את השקלים שלך, הוא כבר לא באמת איתך הוא עם רעיון בראש, שאת מפריעה לו.
יעל שתקה. היו במילים של עדי משהו צורב ואמיתי.
בערב, היא חזרה הביתה לאט מהרגיל. ירדה בתחנה אחת קודם, הלכה ברגל לאט. האוויר הריח מאספלט רטוב ומשהו מר אולי עלים, אולי עשן. לא היה לה חשק לחשוב מה מחכה לה בבית.
הדירה קיבלה אותה בדממה. דוד עדיין לא חזר. יעל החליפה בגדים, הוציאה מה מקרר עוף וירקות, התחילה לבשל. הידיים עבדו אוטומטית לחתוך, להמליח, להניח במחבת. הראש ריק, וזה אפילו הרגיע.
דוד חזר לקראת שמונה. הציץ למטבח, עמד על הסף.
לא קנית היום שום דבר מיותר?
יעל אפילו לא הסתובבה. המשיכה לערבב ירקות.
לא. לא קניתי כלום.
הוא הנהן ונכנס להחליף בגדים. יעל כיבתה את הגז, ערכה שולחן. שתי צלחות, סלט, עוף עם ירקות. הכול כרגיל, רק קצת פחות מהרגיל במקרר לא נשאר הרבה, ולחנות היא לא נכנסה בכוונה.
התיישבו לאכול. דוד הסתכל על הצלחת שלו, ואז על יעל.
למה האוכל בכזה חוסר?
יעל הניחה בעדינות את המזלג על קצה הצלחת. הביטה בו בעיניים ארוכות ושקטות.
הרי רצית הכול חצי-חצי. אז בבקשה, חצי-חצי.
דוד מצמץ. פעם, פעמיים. המזלג שלו היה תלוי באמצע הדרך.
מה זאת אומרת?
פשוטו כמשמעו. הכנתי ארוחת ערב וחילקתי לשניים. זו המנה שלך. יעל הראתה לצלחת שלו. אגב, יש לי מזה גם למחר בבוקר. לא בטוחה שלך יישאר משהו לאכול מחר. הרי המצרכים שלנו מתחלקים שווה בשווה עכשיו. לא הוגן לבזבז רק עליך.
דוד הניח את המזלג. הלחיים שלו הסמיקו.
יעל, זה לא ממש… נראה נכון.
לא נכון? יעל הרימה גבה ונשענה אחורה. מה לא נכון? אתה ביקשת לחלק הוצאות. אני מחלקת.
התכוונתי למשהו אחר!
למה בדיוק? לרדת רק מההוצאות שלי, אבל שלך נשארות?
דוד שתק. יעל ראתה איך הוא מחפש תשובה ולא מוצא.
דרך אגב, לקחה לגימה מהמים שלה, כמה הוצאת היום על דלק?
איזה קשר יש לדלק עכשיו?
יש קשר. כמה?
הוא היסס, חשב משהו בראש.
מאה שקל, אולי מאה עשרים.
שיהיה מאה. יעל קמה מהשולחן. רגע.
היא יצאה למסדרון. דוד שמע איך הארון נפתח, משהו מרשרש. יעל חזרה עם הארנק שלו ביד.
מה את עושה? הוא התיישר.
לוקחת את החצי שלי.
היא פתחה את הארנק, שלפה מאה שקלים, קיפלה והכניסה לכיס של מכנסי הבית. דוד הביט בה המום.
יעל, את רצינית?
מאוד. הניחה את הארנק בחזרה על השולחן. אתה הוצאת מאה שקל על דלק אני זכאית לאותם מאה. חצי-חצי. כמו שרצית.
זה מגוחך!
זו הייתה הרעיון שלך, דוד. אני רק מיישמת. יעל חייכה והתיישבה בחזרה. ככה אולי אשיג לעצמי גם סוודר חדש.
דוד שתק. לסתותיו קפצו בחוסר נחת, אבל לא אמר מילה נוספת. יעל חזרה בשקט לאכול את העוף.
הארוחה עברה בדממת מוות.
השבוע נמשך לאט. כל ערב, יעל בישלה וטכנית חילקה לשניים בדיוק. דוד בחן את צלחתו, את שלה, וחזר והחמיר. כל בוקר שאלה כמה הוא מתכוון להוציא על דלק. כל ערב לקחה את חלקה. עד יום רביעי עבר לאוטובוס לרכבת הקלה.
בחמישי כבר נראה מותש, עיניו נראו שקועות.
עד סוף השבוע, יעל כבר חסכה לעצמה כמעט שלושת אלפים שקל במעטפה נפרדת. דוד התחיל לקנות לעצמו כריכים בעבודה האוכל בבית לא הספיק לו. יעל ידעה הכול; כבר ביום שני בדקה כמה כסף יש אצלו. חצי-חצי זה חצי-חצי.
בשבת בבוקר, דוד ישב במטבח עם כוס תה. כשיעל נכנסה, הרים אליה עיניים כבויות.
יעלי… גמגם, גירד את הצוואר, טעיתי. אני מצטער.
יעל מוזגת לעצמה קפה, מתיישבת ממול. מחכה, מחממת את הידיים על הספל.
כל זה שטות, דוד נאנח, קראתי כל מיני דברים, נדלקתי על החישוב הזה. בואי נשכח מזה, בסדר?
בשמחה, חייכה, רק שתדע, עדיין לא חישבתי את העבודה שלי בבית.
איזה עבודה?
בישול, ניקיון, כביסה, גיהוץ. אם הייתי מחשבת לפי מחירים של עובדת היית חייב לי אלפיים שקל נוספים. מינימום.
דוד כמעט נחנק מהתה. השתעל, תפס מפית.
אבל אני לא אחשב, יעל לגמה קפה ובחנה אותו מבעד לספל, כל עוד אתה לא תהפוך את החיים שלנו לדוחות חשבונאות. סיכמנו?
סיכמנו, הנהן במהירות, מילה. לא מחשבים יותר.
מצוין.
יעל חייכה ולקחה עוגייה. דוד הביט בה כאדם ששרד מבול. ויעל חשבה, שלפעמים צריך לקחת רעיון מגוחך עד הסוף כדי להראות לבן זוג את האבסורד שבו. רק אז אפשר להציל את הזוגיות ואולי גם לנצח בוויכוח. פשוט חשבון פשוט.
