הבן שלי בכלל לא גרוש, הוא גר יחד עם בת הזוג שלו, אבל אין לו טיפת דעה בבית. כל פעם שאני רוצה לבוא לבקר, הכלה שלי דורשת שאתחייב מראש על סכום כסף קבוע, ואם לא אני לא רואה את הנכד.
התחתנו לפני שנתיים. כבר מההתחלה הבחורה הזו לא מצאה חן בעיניי. יש לה עיניים קנאיות וידיים שחושבות שכל שטר של שקל הוא רכוש פרטי. רק חתם כלפי חוץ על הכתובה כבר התחילה להרצות לי למה אני חייבת למכור חצי מהדירה בשבילם, שבגלל שבני שלי לא גבר אמיתי כי אין לו דירה על שמו.
התווכחנו לא מעט, כי קודם כל יש לי גם בת, ושנית למה שאמכור דירה (שבסוף, השם ישמור, אפילו לא על שמי לבד) רק כי לכלתי מתחשק? הילדים שלי קיבלו חינוך והתחלה טובה לחיים, ומפה שיתמודדו עם המציאות לבד גם אני ובעלי לא מצאנו דברים מונחים ברחוב.
הבת שלי בכלל לא נשואה, עובדת כמו חמור ולוקחת משכנתא. תקופה גרה איתי והשכירה את הדירה כדי שיהיה לה איך לשלם, אבל עכשיו כבר גרה לבד. הבן לעומתה רחמנא ליצלן. הפך לסמרטוט, לא אכפת לו מכלום, הולך לפי מה שהאישה שלו אומרת. מצד אחד הוא לא רוצה לגור אצלי, מצד שני גם אצלם לא מתחשק לי במיוחד; סתם בשביל א.י.ל. (להבין, ישיבה עם לחיצה) לא אעביר דירה.
לא חימם לי הלב לגור איתם, אבל הייתי מוכנה, רק שיחסכו הון עצמי. לא מתכוונת לא להעביר, לא למכור ולא לתת שום דבר. אחרי מותי חצי לילדים, שיתמודדו בעצמם.
אמרתי את זה ישר לכלתי, בלי להסתיר. לא מתביישת. אמרה לי: תגידי, לא חבל עלייך לגור לבד בדירת 3 חדרים? זה בסדר בעינייך? ביקשתי מהבן שלי שישים סוף לחוצפה, והוא ממלמל איזו תשובה לא ברורה.
אני לא יודעת ממי הוא ירש את זה. אני ואבא שלי אנשים קשוחים, גם אחותי רק הבן שלי יצא פודל! איך הוא בכלל התחתן פלא. אני מניחה שאשתו פשוט נורא רצתה טבעת, אז צירפה אותו לסט.
מאז המריבה על הדירה, נעלמו יחסי עם הכלה. מדי פעם הבן שלי מתקשר, אבל לא בא לבקר נראה שהגברת שלו אסרה עליו. גם כשנולד הנכד, לא טרחו לספר לי עד שבוע אחרי. התקשר, אמר אמא, נולד לך נכד. התרגשתי, קניתי מתנה, עוגה והגעתי אבל אז איכשהו קפצה לשיחה שוב הטענה שאני מכניסה נכד לעולם “כמו הומלס לא בדירה שלו”. כן, שוב המריבה על הדירה צצה.
פיצוי לא יצא מזה. לא רבתי עם הריונית, הסתובבתי והלכתי. מי שמוזרה תישאר מוזרה, מה יש לי להתווכח. לא ביקרתי עד סוף ההריון, גם כי בעצמי הייתי בריאותית כמו שווארמה מעבר לשיא, התרוצצתי בין רופאים. אפילו כשהשתחררה לא קיבלתי טלפון, וכל הידע הגיע אליי בשיהוי מעיק.
אחר כך הבן הזמין להופעה, ואז מיד נחתה הקלה ודרשה כסף, לא מתנות, בבקשה. שלפתי חסכונות בכל זאת, לא כל יום נולד נכד ונסעתי.
הכלה ישר פתחה את המעטפה בפנים חמוצות. כנראה שעשרת אלפים שקל עבורה לא “סכום”. לא אמרה מילה רעה, אבל היה ברור שפחות מזה לא תסלח. ראיתי את הנכד, ילד יפהפה עם אף גדול, ממש כמו אבא שלו. לא נשארתי הרבה, חזרתי הביתה. הזמנות נוספות לא קיבלתי, וגם לא ניסיתי להידחף. לוקח זמן להתרגל לתינוק בסדר. אבל כעבור שלושה חודשים קלטתי שלא יוזמינו שוב, אז התקשרתי בעצמי לבן שלי.
קניתי בגד מתוק לנכד, עוגה שמתאימה לשבת, ונסעתי. הכלה פתחה לי את הדלת, קיבלה את השקית, חייכה חמוץ ושאלה: מה, בפעם הקודמת הייתם אמורים להבין אנחנו לא צריכים מתנות, רק כסף לתינוק.
אז מה, כל פעם שאני באה לראות נכד, מעטפה? שאלתי בציניות.
היא ענתה: מה את חושבת? בגללם אנחנו גרים בשכירות, הבעל שלי עובד לבד. לא עשיתם כלום בשביל הנכד, אז לפחות תשלמי שיהיה לו מה לאכול!
נחנקתי מעצבים. הבן שלי עמד מהצד, שותק, עם הילד בידיים. לא נשארתי לשתוק הסתובבתי ויצאתי, לא אשפיל את עצמי מול כזאת אמירה, לא אשלם על הזכות להיות סבתא!
כמעט שנה לא דיברנו. הם לא התקשרו אני לא התקשרתי. פתאום לפני שבוע הבן זכר שיש לנכד יום הולדת, “תבואי, רק אל תשכחי את המתנה”. הכלה מיד חטפה את השפופרת, ופירטה כמה היא מצפה סכום שמזכיר משכורת חודשית.
לא הלכתי אין לי כזה סכום, גם לא אשחד אותם בכסף. הבנתי שאיבדתי נכד, ואולי גם בן. אם היה לי בן עם אופי לא היה נותן שישחטו אותי בתירוץ של סבתאות. שיתבשלו ברוטב של עצמם. אני? אני לא מתכוונת לשלם דמי כניסה לראות את הנכד שלי.
ועכשיו גם התחלתי לחשוב טוב טוב: מה לעשות עם הדירה, כדי שגם אחרי מותי, לא הבן האפור ולא הכלה החמדנית שלו יניחו עליה יד.
