יומן אישי פרק החתן
מאתמול, התמונה ההיא לא יורדת לי מהעיניים: איך רותם, הארוס של בתי, מחייך את החיוך הגדול שלו ואז פתאום פתאום מתהפך ומצליף בלאה, הכלבה הקטנה שלי, רק על זה שדרכה בטעות עם כפה המלוכלכת על נעלי הספורט הלבנות שלו. הייתי שם, ורציתי להתערב, אבל רותם כבר הצליף בפולה, הכלבה הגדולה יותר, עם רצועה מעור, ישר על הפנים. זה הרגע שבו הבנתי מה בעלי החיים שלי ראו לפניי הם פשוט לא סובלים אותו מהסיבה הנכונה.
המחשבות האלה ליוו אותי כל הערב. ישבתי ליד החלון, שקטה. בחוץ, החורף בשיאו, אורות הבתים נדלקים מוקדם, ואני לא מצליח להרגיש אם יום או לילה. הרבה דברים יש לי דירה מרווחת בגבעתיים, משכורת מכובדת כחובש מד”א, חברים טובים אבל החיים האישיים, תמיד שם אני נופל. “השעון מתקתק,” אומרת לי סבתא שושנה כל שיחת טלפון, “החברות שלך כבר נשואות ומגדלות ילדים.” ואני נשאר לבד, כמעט מתרגל לבדידות, רק הכלבים והחתולים מחממים לי את הלב.
הורי הלכו לעולמם מוקדם, אשתי מיכל כבר שנים לא בחיים, ונשארתי יתום לבד, בקרבת סבתא שהתעקשה לחתן אותי ולהשלים את עתידי. את העתיד ראיתי תמיד במדים רציתי להיות רופא, אבל נדחיתי מבית הספר לרפואה. למדתי במקום זה בתיכון לאחיות, וכיום משמרות לילה ולפעמים יומיים מד”א כבר נראות לי טבעיות.
כשגרתי עם אימא, חלמתי על כלב וחתול אבל היא הייתה אלרגית לכל שערה. רק כשהבאתי חתול ג’ינג’י קטן מהרחוב, גילינו שהיא באמת אלרגית, והוא עבר מיד לסבתא. מאז, בכל פעם שהחיים התרוקנו קצת, בעל חיים נוסף התגלגל אלי וטיפחתי חבורה צבעונית: פולה, כלבת הרחוב שקפאה מחוץ לשופרסל; טישו, החתול שאספתי מהפח בבני ברק; ומאוחר יותר הצטרפו לאה, הכלבה הקטנה שהושארה בחורף בחצר על ידי דיירים שראו בה מטרד לדירה המשופצת וניקול, חתולה שנדבקה לי לרגליים מתחת לבית בשבת ומאז לא עזבה.
כולם קיבלו שם עברי, כולם נהיו למבנה המשפחתי שלי. ניקול שלטה במשק הבית ביד רמה; פולה שימשה כבת בית למופת; לאה זכתה למטפחות צמר בחורף כדי לחמם את האוזניים; וטישו, המתוק והרגוע, תמיד היה שם בשביל לחלוק בעדינות רגעי שקט.
לסבתא כמובן תמיד היה מה לומר: “אלון, באמת, מי ירצה להקים משפחה עם חבורה של שלוש חתולות ושני כלבים מסתובבים בבית? בחורים צעירים היום, לא כולם אוהבים חיות. זה הרבה עבודה לא כולם יעמדו בזה.” ותמיד עניתי, “אם יש מישהו שזה מרתיע אותו הוא לא בשבילי, סבתא.”
עם ליאור, הראשון שהיה לי קשר רציני, זה נגמר כי לא סבל חתולים. לא נשברתי. אחר כך הופיע רותם, חתיך, שמח, מצחצן, אלוף שחייה. חשבתי שהנה, הפעם זה זה. לפעמים היה נראה שאכפת לו, אפילו טיול קצר עם פולה ולאה כשהתבקש, אבל תמיד נזהר לא להחזיק אותם בחום, להימנע מללטף. משהו היה חסר. הכלבים והחתולים התרחקו ממנו, ניקול הייתה שורקת כל פעם שהתקרב. אבל לא ראיתי, רק כשזה התפוצץ לי בפנים ממש כשהוא פגע בלאה.
בלי מילה אספתי את הרצועות, חבטתי בו חזרה, צעקתי עליו שיעוף והוא? “יאללה, טוב שנפטרתי מכל הזוועדה. מי צריך בית-חיות כזה?” כך הלך מחיי. שבועות התהלכתי עם הלב שבור, מנסה להבין איך לא שמתי לב למה שבאמת חשוב. שנה שלמה השלמתי עם הרעיון שאהיה לבד. עד שבסוף בכל זאת פגשתי מישהו אחר יוני. אדם שקט, אמיתי אורתופד בבית החולים איכילוב.
הכרנו במשמרת לילה. מבט עיניים אחד, והבנתי שיש פה משהו אחר. יוני לא הציף אותי במחוות גדולות, פשוט היה שם, אמיתי, כנה. פחדתי לאבד אותו, חששתי שאם אדבר על החיות הוא גם יברח. חודשים שיחקתי את המשחק הנתתי את כל החבורה לסבתא, שהסכימה לארח לתקופת ביניים, בתנאי שאבקר יום-יום.
הסתרתי מי אני באמת, עד שסבתא נזפה בי, “אלון, זה לא הוגן להתחיל קשר בשקר.” “אני מפחד,” אמרתי לה, “שוב אשאר לבד.” היא נאנחה, “רק שתבין, לשקר אין רגליים.” נכנסתי למעגל השקר, זה הלחיץ אותי עוד יותר, הייתי מוטרד.
עד שבוקר אחד, אחרי שיחת חתונה מרובה טלפונים הכלבים והחתולים החליטו בעצמם. דלת סבתא נותרה פתוחה בטעות, וטישו, ניקול, לאה, פולה וקצת אחריהם כולם פתחו ביחד במסע דרמטי ברחובות כפר סבא עד הבית שלי. עוברי אורח הופתעו לראות שיירה קטנה, פולה בראש, ניקול סוגרת מעגל, ולאה עם מטפחת צמר אדומה. נכנסו בביטחון לדירה כאילו אף פעם לא עזבו.
יוני פתח את הדלת, הביט בהם ונדהם. אני, נבוך עד עמקי נשמתי, התחלתי לבכות. ידעתי שנגמר זה הסוף. אבל יוני הסתכל עלי, חייך ואמר, “אמרת שאין לך נדוניה? נדמה לי שכאן קיבלתי משהו נדיר.” הוא יצא לרכב, חזר עם שקי אוכל לחיות, חייך שוב, ואמר, “תשאיר פתוח שנייה.” חמש דקות אחר כך חזר עם הכלבה שלו שנשארה אצל אחותו: ליבי, כלבה בגובה של לאה, וחתולה ג׳ינג׳ית שענתה לשם דינה. “נצרף אותן למשפחה?” שאל.
כך, בתוך בלגן של פרוות, גישושים ורשרושי זנבות, הבנתי את הלקח של חיי: הדבר הכי חשוב בזוגיות זה אמת. ללב לא משנה אם הוא בילדות, או עם חיות, או עם אהוב צריך לתת מקום. אם לא הייתי נאמן לעצמי מי יודע אם הייתי פוגש באמת את האחד שלי.
היום, שנים אחרי, כולנו יחד. הבית חי, פרוותי, שמח ואנחנו, יוני ואני, צוחקים יחד על כל זה ומבינים כשבוחרים באהבה אמיתית, לא מוותרים על מי שאתה, ולא על מי שאוהבים.
