הכלה

הכלה

יעל ראתה את ארוסה, פניו מעוותים מכעס, בועט במרקוזה, כלבת התחש הקטנה שדרך בטעות עם כפה המלוכלכת על נעליו הלבנות החדשות. רימון, הכלבה השנייה, ניסתה להגן על מרקוזה, וחטפה ממנו הצלפה חזקה ברצועה הכבדה. באותו הרגע יעל הבינה למה החתולים והכלבים שלה פשוט לא סובלים את עידו.

יעל ישבה ליד החלון, מהורהרת וכבדה. הערב ירד בירושלים, אורות הדירות נדלקו מאחורי החלונות, אך לה זה כבר לא שינה אור וחושך הפכו בעיניה לאותו דבר. בראש של יעל התרוצצו מחשבות.

נראה שיש לה הכול: דירה, עבודה לא רעה, והיא ממש לא חיה פחות טוב מהאנשים סביבה רק בלב, בחיים האישיים, שום דבר לא מסתדר. השעון מתקתק, כל הבנות מהשכבה כבר נשואות עם ילדים, והיא עדיין לבד. אולי נגזר עליי, חשבה יעל, להיות רווקה לתמיד? במה אני פחותה מהן? חשבה, בעוד שלושת החתולים ושני הכלבים שלה מתכרבלים סביבה, מחממים ומנחמים.

הוריה של יעל נפטרו מוקדם, בזה אחר זה, והיא גדלה אצל סבתה, כשבנפשה הבטחה להיות רופאה. סיימה תיכון בגימנסיה רחביה, הגישה מועמדות להדסה, ולא התקבלה. במקום זה, נרשמה ללימודים בסמינר לאחים והיום עבדה ימים שלמים במדא.

סבתה האהובה עברה לדירת קרקע ברמת גן, כדי שיעל תוכל לנסות ולהקים משפחה, אך כלום לא הסתדר.

כשהייתה ילדה חלמה שיעל תהיה לה חיה חתול, אולי כלב, אך לאמה הייתה אלרגיה קשה לפרווה של בעלי חיים. זה התגלה יום אחד, כשיעל הביאה גור חתולים עזוב מהרחוב, כשפניה זורחות משמחה. באותו ערב, אמא שלה חטפה התקף אסטמה. את דובון, הגור, נאלצו למסור מיד לסבתא.

אחרי שההורים נפטרו, הגיע גם החתול שוקו נמצא מתחת לפח אשפה. יעל רצתה כלב, אך סבתה חששה מהאחריות והסרבנות נמשכה שנים.

היום, במקום בן זוג, יש לה חמישה חברים נאמנים שאחרת היה לה מאוד קשה לחיות. את רימון, כלבת המעורבת, מצאה רועדת מקור ליד שוק “מחנה יהודה”. הפקח גירש אותה, ויעל דחפה את השברירית אל תוך תיק הבד שלה ורצה איתה לדירה הקטנה.

התגלתה ככלבה נבונה ותוססת, טסה בכל הבית עד שקיבלה את הכינוי רימון כי היא מתפוצצת מרוב אנרגיה. מיד נעשתה חברה של שוקו.

זה לא נגמר שם מרקוזה, תחש נקבה ביישנית, הופיעה בחורף סוער, כשבעליה מהבניין ממול פשוט השאירו אותה ברחוב עם המעבר לדירה החדשה שלא תגרום נזקים לרהיטים, אמרו. שבוע סבבה ליד הבית, בוכה, רועדת והתחננה שמישהו יכניס אותה. עד שיעל שמעה מהסבתות עם הכלבים מה קרה, ואספה אותה לביתה.

אוזניה של מרקוזה היו מודלקות, קיבלה טיפול חם, ויעל כרכה לה צעיף קטן לטיולים קרירים בגינה. המראה היה קורע לב, כשהייתה פוסעת עם הצעיף כמו סבתא קטנה חמורה סבר.

החתולה קרנית השתרבבה בעצמה בוקר אחד, בדרכה לאמבולנס, נתקלת ביצור רטוב וקפוא, חתולה לבנה-אפרפרה שהתחננה לעזרה. יעל מיהרה להעלות אותה לחדר מדרגות, נתנה לה סנדוויץ עם גבינה ונקניק, ותלתה פתקים: בבקשה, לא לגרש את החתולה! אחזור ואטפל בה. יעל, דירה 8.

בבית נקראה קרנית, חיברה לשמה את השם השני של אמא, והחתולה מיד ענתה לכינוי! עם הזמן הפכה קרנית למנהלת הדירה חתולה גדולה, ייצוגית, עבת אופי, שהכתיבה לכולם כללים מחמירים על ניקיון והתנהגות למופת. בלילות, הייתה מסיירת בכל הדירה, בודקת שהכול מסודר לפי ההנחיות שלה.

בסוף הגיע גם מולי, גור קטן ושקט שמצאה יעל בגינת סאקר, נאבק בין עורבנים. גם בבגרותו נשאר מולי ביישן, לא רב לעולם וכל חתולי הבית אהבו אותו מאוד.

כל החמישה שני כלבים, שלושה חתולים חיו בשלום, נבונים שלא לגרום עוגמת נפש לבעלת הבית.

יעל אהבה אותם בכל ליבה, ידעה שלא הרבה מחזרים מוכנים לקבל ‘גן חיות’ כזה. סבתה, מנופפת בידיה, ניסתה להזהיר אותה:

יעלי, יקירתי, מה תעשי עם כל כך הרבה חיות? שני כלבים ושלושה חתולים! לא כל בחור אוהב בעלי חיים, ואין להם סבלנות לעבודה הכבדה…

אז זה לא האיש שלי, ענתה יעל בשלווה.

ככה זה נגמר שוב ושוב. עם ארז, הבחור הראשון, יצאה חצי שנה רק כדי לגלות שהוא שונא בעלי חיים. אחרי הפרידה, לא השתדלה להתאבל.

אחר כך הופיע עידו בחור נאה, תמיד שמח, שיאן הארץ בשחייה. ידע להרשים, לטפל, אפילו להוציא את הכלבים לטיול לפעמים, וזה הלך לכיוון נישואין. אבל ככל שחלף הזמן, החיות התחילו להתחמק ממנו. רימון נהמה, מרקוזה התחבאה מאחוריה, החתולים התרחקו וקרנית סירבה שייגע בה.

יום אחד, בזמן שיאל בישלה במטבח, שמעה רעש מהמרפסת. שם עמדה עידו, פניו מלאי כעס, ובועט במרקוזה אחרי שדרך בטעות עם כפה המלוכלכת על הנעליים שלו. רימון ניסתה להגן וחטפה מכה ברצועה לעיניה של יעל.

יעל רצה החוצה, לקחה את הרצועות מהארוס, והצליפה בו בחוזקה בידו.

יעלי, את השתגעת? זה כואב!

עכשיו כבר הבינה למה החיות לא אהבו אותו.

כואב לך, עידו? מה עם החיות שלי?! אתה מעז להרים יד? אולי גם עליי?

זה רק כדי לחנך, שלא ידרכו לי על הנעליים! זעם עידו.

קח את הדברים שלך ותצא עכשיו. ואל תחזור!

סבבה, עם כל כלובי החיות שלך. מי רוצה לחיות פה? ענה בגיחוך והסתלק.

יעל התהלכה בדיכאון, מילותיו פגעו בה. בחלוף שנה, כשהשלימה עם בדידותה, הופיעה אהבה אמיתית. יום פרידה מאלכסנדר הרגיש כמו נצח.

הם הכירו במקרה ד”ר אלכסנדר לוי, רופא אורטופד במיון הדסה, היה בתורנות לילה כשהביאו פצוע תנועה. כשפגש את עיניה של יעל, ננעץ בהן כאילו קיבל זרם. היא לא האמינה באהבה ממבט ראשון, אבל הפעם זה היה שונה.

אלכסנדב מצא דרך להשיג את מספרה, והתקשר כבר למחרת. החלו נפגשים.

לאט הרגישה שיעל שהוא מתכוון ברצינות. שמחה ופחדה גם יחד אולי שוב תתאכזב. הפעם החליטה להסתיר ממנו את כל חיותיה. אחרי החתונה כבר תתוודה.

חצי שנה עברה, אלכסנדר הכיר אותה לאחותו אילה ובעלה, נסעו לבקר את הוריו בבית שמש, היא הציגה אותו לסבתה. יעל ביקרה בדירתו הקטנה, אבל אותו לא הזמינה אליה. תירוצים של אורחים חולים נגמרו צריך לעשות משהו: להתוודות על החיות או להמשיך בהסתרה.

בבוקר אחד ארזה את חמשת חבריה, הביאה אותם עם המיטות והצעצועים לסבתה. שם ידעה שיאהבו ויטפלו בהם. סבתא נאנחה:

יעלי, אני מבינה אותך, אבל כך מתחילים חיי נישואין בשקר?

אין לי ברירה, סבתא. איבדתי לו את הראש, לא יכולה בלעדיו וגם בלי החיות אני לא אשרוד.

טוב, לפחות תבואי כל יום, כשאת לא בעבודה. הלוואי שיצא מזה טוב.

יעל הגיעה לסבתא כל ערב לבקר את החברים הזנבתיים. החשדות של אלכסנדר נעלמו, והוא כרע ברך עם טבעת אמטיסט בצורת לב.

רק תדע, אין לי נדוניה גדולה צחקה יעל.

הם הגישו מסמכים לרבנות, ההכנות לשמחה בעיצומן. ערב אחד נכנסו לדירה של יעל סוף סוף עייפים אך מתחייבים להחליט ענייני סידור אורחים ותפריט. אחרי חטיף קצר, השתוקק אלכסנדר להשליך את פח האשפה, וגילה בו שקיות של אוכל לכלבים וחתולים.

למה יש פה אוכל חיות?

זה… כלום, נדבר על זה אחר כך.

יעל העבירה נושא במהירות.

באותו זמן, סבתה שחררה את רימון ומרקוזה לטיול בשלג, ועמדה לצדן בגינת הבית, בדיוק כשדפיקה בדלת בישרה את בואה של הדוורית. במהלך הביקור נשארה השער פתוח קרנית, שוקו ומולי השתחלו לחצר, ושיתוף פעולה נדיר איחד את כל הלהקה. רימון זכרה כל דרך בירושלים, והובילה את כולם ישר לבית של יעל.

האנשים ברחוב נעצרו לצפות במצעדים איך תחש בפלומת צעיף, כלבה מעורבת ושלושה חתולים נודדים יחד לעבר בית מסודר. בריצה, שלג על הפרווה, פתחו את הדלת בפני יעל ואלכסנדר.

יעל, כל החיות האלה… שלך?

יעל, עמוסת בושה, ישבה על הספסל הקטן ופרצה בלי קול בבכי.

כן, כולם שלי. היו אצל סבתא.

רימון ומרקוזה קפצו ביניהם, קרנית נפנפה בזנבה באיומים.

אמרת שאין נדוניה?

אלכסנדר חגר מעיל ויצא. יעל רעדה בכאב ברור, נגמר. חיבקה את החיות, לא צלצלה להסביר.

שעות חלפו. פתאום דפיקה בדלת.

על הסף עמד אלכסנדר עם שקי מזון מהודרים לכלבים וחתולים. חייך, נכנס, יצא שוב, וחזר כעבור רגע, מושך ברצועה תחשית עם מעיל אדום.

זאת הכלבה שלי, ניקה. וזאת מרוסיה. היו אצל אילה. תסכימי לצרף אותן ללהקה?

עברו שנים. יעל ואלכסנדר זוכרים את ההתחלה בצחוק מי יודע, אולי בלי הנדוניה הפרוותית הזאת, הסיפור היה אחר לגמרי.