הכלה תפסה את חמותה במטבח ו…
רבקה שושנה עמדה באמצע המטבח, מחזיקה בעציצו את הסיגלית. הסיגלית, כמובן, של עינת. עינת קנתה אותה בשוק הכרמל באפריל האחרון, שברה את הראש איזה לבחור מבין שלוש, ובחרה בזו עם העלים הכי ישרים. הניחה על אדן החלון, השקתה כל מוצאי שבת.
ועכשיו רבקה שושנה עומדת באמצע המטבח, כאילו היא שומרת בגופה על המדינה, מחזיקה את העציץ בשתי ידיים, בוחנת אותו כמו דבר חשוד, שכדאי לבדוק לפני שזורקים.
רבקה שושנה, את עושה מה?
עינת יצאה מהחדר עם גופיית טריקו ומכנסי טרנינג. יעלי, הבת, בדיוק נרדמה אחרי הצהריים, ועינת חלמה על חצי שעה של שקט. במקום זה שמעה צעדים, קרקוש כלים ורשרוש שקיות.
מסדרת, ענתה רבקה שושנה, לא מסתובבת. שוב שמת אותה לא נכון. הסיגלית פה חוסמת את כל האור, עינת.
היא בדיוק במקום ששמתי. בחרתי במיוחד את האדן הזה.
חבל. זווית מזרחית. סיגליות לא אוהבות שמש בוקר.
היא גדלה מצוין, תראי. הנה, ניצנים.
כי היא עוד צעירה, תתייבש פה. אני אשים אותה לקרבת המקרר, יש שם מדף.
עינת לקחה את העציץ מידי חמותה. לא בקטע תוקפני, פשוט יד פשוטה, והחזירה לאדן.
רבקה שושנה, אני מבקשת, אל תזיזי לי דברים.
רבקה שושנה הביטה בה. מבט לא כועס, יותר מופתע. של מישהי שמסבירים לה כלל שנראה לה הפוך מכל היגיון.
עינת, אני לא מזיזה דברים. אני רק רוצה לעזור.
אני יודעת. אבל זה המטבח שלי. אני מחליטה מה איפה.
המטבח שלך. גבה התרוממה והיא הסתובבה לכיור. טוב, אם את אומרת.
התחילה לקרצף את הברז בספוג. קרצוף מסור, כמעט אידיאולוגי. עינת הסתכלה על הגב הרחב במקטורן החרדל הזה וחשבה למה את באה ביום רביעי, בלי הודעה, בלי טלפון? מפתח במנעול, דלת נפתחת, והנה את במרכז חפצים לא שלך, מסבירה לי איפה הכל צריך להיות.
אבל עינת לא אמרה כלום בקול.
מתי יעלי מתעוררת? רבקה שושנה לא הסתובבה.
אולי בעוד שעה-שעה וחצי.
אז אני אסדר עוד קצת. תנוחי, עינת.
עינת פתחה פה, סגרה אותו. אמרה בשקט:
רבקה שושנה, הסדר אצלי כבר קיים.
כן, כן, רואים. שנייה של שתיקה. היה קצת סימני מים פה על הברז.
עינת מזגה לעצמה מים מהבריטה, שתתה בעמידה מול האדן והביטה בסיגלית. אחד הניצנים כמעט-כמעט פורח. סגול עם שוליים לבנים. יעלי מצביעה עליו כל יום ואומרת: “פוורח”. עינת מתקנת: “פרח”. יעלי צוחקת, שוב “פוורח”.
הניחה את הכוס וחזרה לחדר. לא טרקה דלת סגירה כזו זו אמירה, והיא לא רצתה להשאיר מקום לסכסוך. רק רצתה שהחמות תבין לבד הגיעה לא בזמן, למקום של אנשים אחרים שיש להם חיים. אבל רבקה שושנה אולי לא מבינה. ואולי מבינה, אבל לא מייחסת לשום דבר חשיבות.
כעבור עשרים דקות, ריח. מוכר, של מרק עוף אמיתי.
עינת חזרה למטבח.
על הכירה הקרמית שלה עמדה הסיר. משהו התבשל בו.
מה זה? שאלה עינת.
עשיתי מרק. עוף עם פתיתים. דניאל יבוא רעב מהעבודה, וחצי מקרר אצלך ריק.
יש שם אורז וקציצות.
הקציצות מאתמול. זרקתי.
עינת נעצרה.
זרקת את הקציצות שלי?
היו שם מאתמול, עינת. עוד תאכלו-תמותו.
רבקה שושנה. הקציצות היו בסדר גמור. התכוונתי לחמם אותם לארוחת ערב. אוכל שהכנתי.
נו, עזבי, קציצות עולות שקל. בישלתי לך מרק, תטעמי.
עינת הסתכלה על הסיר. המרק התחיל להיות מוכן, הפתיתים התנפחו בציר זהב. הריח היה טוב, דווקא זה הכי הכעיס שהריח היה טוב, שהמרק רקח ידיים זריזות במטבח שלה, בסיר שלה, מחומרים שמן הסתם רבקה שושנה הביאה איתה, ועכשיו עינת אמורה להחליט מה לעשות עם כל זה.
תודה, אמרה עינת. אבל אני מבקשת להבא אל תזרקי אוכל שלי.
לא עשיתי את זה ברוע. רק לעזור.
אני יודעת. אבל פשוט אל תעשי את זה. טוב?
רבקה שושנה ערבבה את המרק. לא ענתה.
עינת התיישבה. הביטה איך החמות מנקה, מסדרת, שוטפת את כף המרק, מנגבת את הכיריים. הכל בביטחון מלא, כאילו גרה פה. זה אומר שהיא כבר הייתה לבד, כשעינת לא הייתה בבית, או אצל אמא שלה, או ביום שישי כשיצאו עם יעלי פשוט הייתה ונכנסה איפה שרצתה.
רבקה שושנה, שאלה עינת, כל כמה זמן את נכנסת לכאן?
לפעמים. כשצריך.
כשצריך, זאת אומרת?
רבקה שושנה הסתובבה. פניה יישרות, כבר מעט פגועות.
עינת, למה את מתכוונת? אני פה בבית, דניאל בן שלי.
נכון. והדירה גם שלו וגם שלי.
נו, אז מה? אסור לי להיכנס?
אם תודיעי מראש, ואם נגיד שזה בסדר כן.
הפוגה. רבקה שושנה בוהה בה במבט שמזמן למדה עינת לזהות: שילוב של פליאה ועלבון חרישי, שיתגלגל לשיחת טלפון עם דניאל בעוד כמה שעות.
בסדר, נכנעה לבסוף החמות. מה שתגידי.
השאירה את המרק. הלכה אחרי שעה, כשיעלי עוד ישנה. נשקה לנכדה דרך הדלת, לחשה “בשקט, היא ישנה”, ויצאה. לקחה את המפתחות.
בערב דניאל חזר והבחין מהר
אמא עברה כאן?
כן.
ריח טוב.
דניאל.
הוא תלה את הג’קט ועמד במבואה.
מה?
היא באה בלי טלפון, זרקה קציצות שהכנתי, שינתה מקומות של דברים, ונכנסה לדירה בלי לשאול.
עינת, היא רק רצתה לעזור.
אני יודעת. שמעת אותי כבר. אבל תוכל לדבר איתה? שתבין צריך להודיע לפני שמגיעה.
דניאל לקח קשות לחם. לעס בשקט.
אדבר איתה.
תמיד אתה אומר את זה.
אז אדבר עוד פעם.
עינת מזגה לו מרק. שמה לפניו צלחת. הוא טעם.
היא יודעת לבשל, פלט בלי לחשוב.
עינת אכלה שותקת.
כעבור ימים מספר, רבקה שושנה שוב הופיעה. הפעם שישי, שתיים בצהריים. יעלי כבר התחילה להתעורר מהשנ”צ, ועינת הלכה אליה כשלפתע שמעה את המפתח במנעול.
התעוררת, מתוקה! קולה של רבקה שושנה מילא את המסדרון. באה סבתא!
יעלית מיד הפסיקה לבכות. תמיד הפסיקה כשרבקה שושנה באה. עינת לא ידעה אם לשמוח או לדאוג.
נכנסה לחדר הילדים. רבקה שושנה ליד המיטה, מושיטה ידיים, יעלי מתמסרת אליה.
היי, אמרה עינת.
היי, היי. חמותה החזיקה את הנכדה, הסתחררה. התגעגעתי. התקשרת?
לא. עינת סידרה את הסדין. הייתי כאן.
נו, באתי בשקט. לא מפריעה.
הלכו יחד למטבח. עינת מזגה תה. יעלי על ברכי הסבתא, אוכלת לחם עם חמאה שרבקה שושנה שלפה משקית יחד עם עוד דברים שעדיין לא נחשפו.
הבאתי עוגה, הכריזה רבקה שושנה. עוגת ביסקוויטים, יעלי אוהבת מתוק.
היא לא אוכלת עוגה.
למה?
בת שנתיים וחצי. עוד לא הכנסתי לה סוכר כמויות כאלה. הייתה לה רגישות לקרם שוקולד.
לקרם, נכון. פה רק וניל. בלי שוקולד.
רבקה שושנה, בבקשה.
עינת, פרוסה אחת לא תהרוג. טון סבלני, כמעט אימהי, וזה יותר גרוע מלחץ ישיר אני גידלתי את דניאל, הכול טוב.
הילדה שלי והבת שלך לא אותו דבר. ליעלי יש רגישות משלה.
את דואגת יותר מידי.
אולי. אבל זו הילדה שלי, ואני מבקשת, לא תיתני לה עוגה.
יעלי שלחה יד לשקית. רבקה שושנה חבבה מתחת לשולחן.
בסדר, נאנחה. בלי עוגה.
תודה.
שתו תה. יעלי שיחקה על הרצפה עם סיר וכף-עץ שרבקה שושנה שלפה מהארון בלי לשאול. עינת שתקה. הכף הייתה נקייה.
איך בעבודה של דניאל? חקרה החמות.
עייף.
תמיד היה כזה. מקדיש למשהו את הנשמה, יוצא מרוקן. ערבבה תה. חייב חופשה. לא נוסעים השנה?
עוד לא יודעים.
אקח את יעלי אליי לסוף שבוע. אמיתי, שקט במושב. ירוק.
אחשוב על זה.
על מה לחשוב? נחליט יולי.
רבקה שושנה, אמרתי אחשוב.
הסתכלה בה. עינת החזיקה ספל בשתי ידיים, לא הורידה את המבט. המבט של רבקה שושנה התקבע, ואז פנתה חזרה ליעלי.
יעלי, בואי לסבתא.
יעלי רצה, הלכה בקטנה, רבקה שושנה הביאה אותה לחיבוק.
מתוקה שלי.
עינת שטפה ספלים והביטה החוצה. הסיגלית עדיין במקום. ניצן שני עוד רגע ייפתח.
את העוגה רבקה שושנה הוציאה כשהטלפון צלצל. כעינת חזרה, יעלי מחזיקה ביסקוויט, וחמותה מחייכת בגאווה.
רבקה שושנה.
חתיכה קטנה, עינת. היא ביקשה.
היא תמיד מבקשת. היא ילדה.
אז בדיוק. ילדה. אל תפחדי ככה.
עינת נטלה מהיד הקטנה את הביסקוויט, לא בזעם בעדינות. יעלי הביטה מופתעת. עינת נתנה לה תפוח משולחן. יעלי לקחה וחזרה לסיר.
ביקשתי לא לתת עוגה, בשקט.
היא ביקשה, הסברתי.
בפעם הבאה תגידי לה לא. את יכולה.
רבקה שושנה הרימה תיק.
אלך.
בסדר.
את כועסת.
לא. רק מבקשת לכבד את הכללים בבית שלנו.
הכללים שלכם. סגרה תיק. הבנתי.
יצאה. יעלי נופפה: “ביי ביי”. רבקה ענתה מהמסדרון “ביי, שמש של סבתא”. הדלת נטרקה.
עינת אספה את העוגה, הניחה ליד הדלת לא לשכוח להחזיר.
בערב דניאל שוב:
היא פשוט אוהבת את יעלי.
אני יודעת.
אז מה הבעיה?
עינת שתקה ארוכות. ואז אמרה:
אתה מבין שהיא באה מתי שבא לה, עושה מה שהיא רוצה, לא שואלת אותי כלום? זה הבית שלנו. לא אמורה להילחם על הזכות לגדל את יעלי כמו שאני רוצה.
דניאל ישב על הספה, שקע לטלפון. הניח.
היא עזרה לנו עם הדירה, עינת.
הנה זה.
עינת שלבה ידיים.
אני יודעת.
בלעדיה היינו שוכרים חמש שנים.
אני יודעת.
אולי עדיף…
מה? לשתוק? לאפשר לה להיכנס מתי שבא לה ולהפוך הכל, כי היא הביאה כסף?
שתק.
זה לא עובד ככה. עזרה זו עזרה. לא כרטיס כניסה חופשי.
הרים שוב את הטלפון.
אדבר איתה.
כבר אמרת פעמיים.
אדבר עוד פעם, עינת. מה את רוצה ממני?
שתוקי שיבין לבד. בלי מילים, בלי הסברים. שיקלוט. הוא לא קולט, או לא רוצה כי להבין אומר לריב עם אמא, וזה יותר מפחיד ממני עכשיו.
כלום, אמרה. לילה טוב.
קמה לבדוק את יעלי.
הילדה ישנה, פסוקים זרועות אל הצדדים, לחייה אל הכרית. עינת הפכה אותה בזהירות. יעלי מלמלה משהו, לא התעוררה. עינת עמד בחושך, מקשיבה לנשימה.
עבר שבוע. ועוד אחד.
רבקה שושנה התקשרה בשבת בבוקר:
עינת, חשבתי לבוא מחר לבקר. בסדר לכם?
מחר אנחנו עסוקים.
עסוקים? דניאל אמר בבית תהיו.
נהיה, אבל יש לנו תוכניות. אולי פעם אחרת?
שקט.
יעלי קניתי לה בובה. רציתי להביא.
תני לדניאל.
פאוזה הפעם ארוכה.
טוב, קולה נמס. לא נעלבה, פשוט השתנתה. יאללה.
בערב דניאל:
אמא נעלבה.
יודעת.
אומרת שלא נתת לה לבוא.
לא נתתי לה בלי טלפון. זה לא אותו דבר.
בשבילה הכל אותו דבר.
עינת קיפלה כביסה במיטה.
דניאל, באיזה צד אתה?
לא לוקח צד. רק רוצה ש…
לא. זה לא עניין של “נבין אחת את השנייה”. השאלה מי מקבל החלטות בבית. היא או אנחנו?
הוא ישב בקצה המיטה, הביט בה.
אנחנו.
אז תדבר איתה באמת. בלי להתחמק. שתחזיר מפתח.
הרים ראש.
מפתח?
כן.
עינת, זה…
מה?
הלך לחלון, שב.
זה יפגע בה מאוד.
והביקורים שלה לא פוגעים בי?
זה לא אותו דבר.
למה לא?
שתיקה.
כי היא אמא, מלמל.
וגם אני, וגם האישה כאן. עינת הניחה את הסדין בארון. לא אמרתי שאסור לה לבוא. אמרתי בכל צלצול, ואחרי שביקשנו. זה הוגן.
לא ענה. הלך למטבח. שמעה אותו מדליק קומקום.
יעלית קטנה עם ברווזונים, כפתור רופף. עינת שמה לתיקון.
שבועיים לאחר מכן, רבקה שושנה התקשרה לדניאל יום הולדת לנכד, לא תגיע בשישי, אולי בשבת. דניאל אמר בטח. עינת לא שמעה על התכניות.
בשבת בבוקר, רבקה שושנה עומדת בדלת עם שקיות כבדות.
שלום. דניאל אמר שאת פה.
אז באתי.
בסדר. כנסי.
בישלה תפוחי אדמה ברשת, בצל, צנצנת חמוצים, נתח בשר חזיר, תפוחים, קמח.
רציתי לאפות בורקס, סיפרה, דניאל אוהב עם כרוב.
רבקה שושנה, אפשר לבקש…
עינת, יש לך מערוך? לא הבאתי משלי.
יש, אבל…
נהדר. אני כבר לשה את הבצק, יעלי עדיין נחה.
ידעה כבר איפה הכל. עינת יצאה מהמטבח. מצאה את דניאל בחדר שינה, עם הטלפון.
אמרת לה שתבוא?
כן. היא רצתה…
לא שאלת אותי.
עינת, זאת אמא שלי.
זה הבית שלנו. היית יכול לשאול.
היית אומרת לא.
כל המהות במשפט. היית אומרת לא, אז לא שאלתי.
עמדה שותקת. מאחורי הדלת כלי מתנפצים, ריח בצל טיגון, אחריו ריח שרוף ואז שוב בצל.
להבא תמיד שואלים, אמרה.
דניאל השיב משהו, היא כבר הייתה בדרך ליעלי.
בורקסים עשתה. חומים, קריספיים, בדיוק כמו שהבטיחה. יעלי אכלה ושאלה עוד. חמותה זוהרת. עינת אוכלת בשקט, נזכרת בקציצות, בעוגה, בסיגלית שעל חלון.
כשרבקה שושנה הלכה, ביקשה
פה, הצביעה על פינה במסדרון כדאי מדף לנעליים. לא נוח על הרצפה.
נחשוב, דניאל.
ראיתי בשוק, עץ, מצוין. אוכל לקנות.
לא צריך, עינת. אם נרצה נדאג.
רבקה שושנה הביטה בה, בדניאל, נעלה ויצאה.
הדלת נטרקה.
למה ככה? שאל דניאל.
איך?
רצתה לעזור.
רצתה לקבוע לנו מדף בלי רשות. זה שונה.
הלך למטבח. היא שמעה אותו לוקח את הבורקס האחרון.
באמצע אפריל עוד היה קריר. עינת יצאה עם יעלי בבוקר, חזרה הביתה, הרדימה את יעלי, עשתה כביסות. אם היה מזל קראה ספר אחרי הצהריים. חיים קטנים אבל שלה.
יום אחד, כשהייתה עם ספר ביד ליד החלון, שוב מפתח בדלת.
הניחה את הספר.
רבקה שושנה נכנסה, קולטת את עינת:
או, את פה. טוב. אני זריזה, רק אביא וילונות חדשים. אלו דהויים כבר.
הולכת במסדרון, פורשת בד ביילון. וילונות: בז’ עם דוגמה קטנה, עבים.
תעצרי, אמרה עינת.
מביטה בה.
מה?
תעצרי. בבקשה, אני לא רוצה וילונות. שלי מוצאים חן בעיני.
עינת, שלך פשוטים. אלה מהממים, במבצע היו.
רבקה שושנה. עינת קמה. אמרתי שצריך לצלצל לפני שמגיעים, לא?
אמרת.
שוב נכנסת בלי הודעה.
חשבתי שאת בבית.
לא משנה. היה עלייך להתקשר. ואני לא מחליפה וילונות. שלי. נא לקחת את שלך חזרה.
רבקה שושנה החזירה לקיפול, החזירה לתיק.
בסדר, אמרה. את בעלת הבית.
הטון היה כזה שמילה בעלת הבית משמעה עקשנית, כפויה טובה, משהו שלישי.
כן, הנהנה עינת. בעלת הבית.
רבקה שושנה הלכה הפעם בלי תה, בלי כלום.
בערב דניאל:
אמא התקשרה. פגועה.
יודעת.
אומרת שנזפת בה.
לא נזפתי. רק דרשתי מה שכבר הסכמנו.
רק רצתה לעזור.
דניאל. עינת הביטה בו. תגיד, באמת נראה לך שמי שעוזר מותר לו לעשות הכול?
שתק.
כי אם כן יש לנו בעיה קשה. ואם לא תומך בי. אני אישתך.
החזיק לה יד. שותק.
אדבר איתה, אמר.
כבר חמש פעמים אמרת.
עינת.
חמש, דניאל.
הוריד יד. קם. יצא.
היא סידרה כלים, רחצה, ניגבה. את הסיגלית שמה מידי פעם קצת יותר לשמש. הניצן השני פרח. השלישי בדרך.
סוף אפריל. דניאל חוגג שלושים.
עינת מתכננת יום הולדת בהתרגשות אמיתית. מתכון לעוגת דבש, קנתה כל המוצרים. אפתה בלילה, הרכיבה עוגה כשיעלי ישנה, שמה במקרר.
הוזמנו זוג חברים מדיוקס עם בנות הבית, אחותו של דניאל עם הבעל. ברור רבקה שושנה.
עינת ערכה שולחן: סלט אסייתי, דג בתנור, חמוצים ביתיים, לחם טרי הכול מושקע.
רבקה שושנה ראשונה להגיע, הפעם מתקשרת מראש רק רוצה לעזור. עינת עונה: הכול ערוך, רק בואי. מיד למטבח.
מה זה השולחן! בוחנת. דג?
כן. סלמון.
דניאל אוהב בורי.
היום סלמון.
טוב. מזיזה מזלג סתם ככה חצי סנטימטר. עוגה אפית בעצמך?
כן. דבש.
דניאל אוהב יותר נפוליאון.
לא אמר לי.
אני יודעת כבר, עזבי.
עינת חותכת לחם, בסבלנות.
הייתי עושה נפוליאון, ממשיכה רבקה שושנה. מספיקה.
הכנתי כבר. טעים.
נראה.
אורחים התאספו, יעלי רצה בין הרגליים, כולם מלטפים, דוחפים עוגיות. עינת, חצי עין משגיחה שלא תיפול.
דניאל מאושר, צוחק, מדבר, עם כוס יין. עינת מביטה הנה, בחור טוב, רק מבולבל בין שתינו, לא מבין שזאת בחירה אישית.
רבקה שושנה יושבת מול עינת.
בהגשת העוגה, עינת מביאה אותה כבר חתוכה, רבקה שושנה מדברת לאשת החבר של דניאל:
עוגת דבש. עינת הכינה.
וואו, ריח נהדר, משבחת ההיא.
עוגת דבש, מה לעשות, קצת כבדה, לא כל אחד אוהב.
מישהו מושיט יד לחתיכה. עינת עומדת לידה.
דניאל בעצם אוהב נפוליאון, מוסיפה רבקה שושנה לאוויר, אבל בסדר, אין ברירה.
שתיקה קצרה-קצרה. מישהו טועם טעים, ושיחה מתגלגלת.
אבל עינת שמעה הכול.
אוספת כלים למטבח, עומדת שם דקה, נושמת. חוזרת.
בערב, כשיעלי כבר מתחילה להתעייף, עינת לוקחת אותה למיטה. רבקה שושנה קמה אחריה.
אני אשכיב.
אני אשכיב, רבקה שושנה.
את עייפה, תני לי.
אני אשכיב, רבקה שושנה.
רבקה שושנה עוצרת. בחוץ קולות, שמחה, אבל במבואה רק השיחה.
תמיד את ככה, לוחשת. אני רק רוצה לעזור, ואת דוחה אותי. מעליב.
עינת הסתובבה. יעלי עייפה, הראש נשמט.
רבקה שושנה, לחשה זו שלי, זכותי. לא מעליב.
השכיבה את יעלי.
חזרה לסלון.
האורחים מתארגנים ליציאה. נטשה מחבקת את אחיה, החברים במבואה.
רבקה שושנה במטבח, אורזת משהו בקופסה. עינת רואה סלט.
מה את עושה?
לוקחת שאריות. חבל שיתקלקל.
לא יתקלקל. נאכל מחר.
עינת, חצי סלט נשאר.
אני אקח בעצמי, רבקה שושנה.
כבר שמתי…
תני לי את הקופסה.
עינת בקול שקט. רבקה שושנה נעצרת, מביטה בה אחרת, בוחנת.
מה קרה לך? נזהרת.
כלום. תני לי את הקופסה.
רבקה שושנה מניחה, עוצרים.
עינת, אני לא אויבת שלך.
יודעת.
אני אוהבת את דניאל, את יעלי.
יודעת. אבל לי יש משפחה. לדניאל יש אישה וילדה. ואנחנו צריכים מרחב.
מרחב, מה זה אומר?
זה אומר: את נכנסת בלי טלפון, משחררת דברים שלי, מביאה דברים שלא ביקשתי, מאכילה יעלי מה שאסרתי, ובפני אחרים אומרת שהעוגה שלי לא מתאימה. אפילו אם נכון מה פתאום לומר ככה? דניאל לא אמר לי אף פעם. אבל זה העיקרון.
רבקה שושנה שותקת.
אני לא אויבת, המשיכה עינת. אני אם נכדתך, אישת בנך. רוצה שיהיו יחסים נורמליים, לשם כך חוקים. לכולם.
את זורקת אותי? שואלת חרישית.
רק מבקשת לכבד את הבית.
מכבדת.
לא. בבקשה, תיפרדי מהאורחים ולכי. מחר נדבר.
רבקה שושנה אוספת תיק. מביטה שוב.
בסדר.
נכנסה לסלון, חיבקה את דניאל, נישקה בלחי, צחקה קצרות. פרידה מהאורחים. הציצה על יעלי בחושך, רק סגרה דלת.
דניאל נועל את האחרון, חוזר למטבח.
התעייפתי, ממלמל.
תשב, אמרה עינת. שיחה מגיעה לנו.
התיישב. מסתכל.
עכשיו?
עכשיו.
מזגה תה. שתיים. התיישבה מולו.
דניאל, אני רוצה שתיקח מאמא שלך את המפתח.
הניח ספל.
מה?
המפתח לדירה. שיהיה אצלנו.
שתיקה. בוהה בספל.
עינת, זה…
יודע מה תגיד. תיעלב, תיפגע, אתה צריך לה כי עזרה בדירה. מדברת באיטיות. אני רוצה להחזיר לה את החלק, לקחת הלוואה קטנה. לסגור איתה. אז כבר לא יהיה לה זכות מוסרית להיכנס מתי שבא.
זה… נעמד, מסתובב. אנחנו מסיימים את המשכנתא. בשביל מה הלוואה?
כדי שלא תשוב להשליך “היא עזרה”, ולהצדיק את הפלישה למרחב שלנו.
לא אומַר כך.
תמיד אומר. כל פעם.
עמד ליד החלון, מביט לשכנים.
אמא מורכבת, אמר. כל השנים לבד, הכל דרך עצמה.
אני מבינה.
לא ברוע.
יודעת. לא מבקשת ממך לאהוב אמא שלך. רק לשנות יחסים. אתה לא ילד. יש לך בית. צריכה לדעת שיש גבול.
עניין המפתח יפגע בה.
אולי. אבל או חוקים שלנו, או המפתח לא אצלה. זאת לא אכזריות. זה אמת של סדר.
הסתובב.
זרקת היום.
שלחתי הביתה. זה לא אותו דבר.
נפגעה.
גם אני נפגעתי. הרבה. כשרוקנה את המקרר, האכילה עוגה, אמרה שלי לא טוב. עינת קמה. נמאס לי להסביר. אני רוצה שתדבר איתה. באמת.
שותק ארוך. לבסוף:
תגיד שהיא תחשוב שאנחנו כפויי טובה.
אולי.
שזרקתי אותה בגללך.
אולי.
יהיה לי קשה.
יודעת.
עמדו במטבח. שקט. הילדה ישנה מעבר לקיר.
באמת רוצה הלוואה? שואל.
רוצה בית משלנו. לא בכסף של מישהו אחר.
זה כבר הבית שלנו.
לא כל עוד יש לה מפתח.
ניגש. לגם.
תני לי כמה ימים, ביקש.
בסדר.
אדבר איתה.
בסדר.
על מפתח, על הכל.
בסדר, דניאל.
הניח כוס, הביט בה.
העוגה שלך הייתה טעימה, חייך.
לא ענתה. סידרה לשטיפה.
שלושה ימים שקט. רבקה שושנה לא מתקשרת. דניאל בעבודה, חוזר, קצת עם יעלי, שקט.
ביום הרביעי:
התקשרתי לה, אמר.
עינת מביטה.
נו?
היה קשה. גירד את העורף. בכתה.
אני מכירה.
אמרה שלא אוהבים אותה.
תמיד אומרת.
כן. שותק. הסברתי על מפתח. על טלפון קודם. על יעלי.
קיבלה?
לא מיד. אמרה שאני תחת ההשפעה שלך, שאת דוחקת אותה.
ואתה?
הסברתי שהחלטנו יחד.
עינת נושמת.
תודה.
רוצה עוד לחשוב על המפתח. ביקשה דחייה. רוצה להתרגל.
זה לא תשובה.
עינת, שבוע. אם לא אלך לקחת בעצמי. טוב?
חשבה.
טוב. שבוע.
הנהן. לקח עיתון.
גם על ההלוואה חשבתי, מלמטה. אולי את צודקת. נבדוק.
נבדוק.
יש לי מישהו בבנק.
בסדר.
השקט הרגיל, של ערב. יעלי בונה עם קוביות.
עינת מציצה בונה מגדל ברצינות תהומית.
מגדל, עינת.
מגדל, יעלי, עוד קוביה.
המגדל נוטה, אבל עומד.
כעבור שבוע, רבקה שושנה מתקשרת, מבקשת לבוא בשבת, שואלת אם נוח. עינת: נוח. באה בשבת, שלוש, כמו שסוכם.
מביאה עם שקית ספר ליעלי. נותנת בעיניים עצומות.
הנה, אומרת על חיות. יעלי אוהבת חיות.
תודה, עינת.
סבתא! יעלי רצה מהחדר.
רבקה שושנה אוספת אותה, מחבקת. מביטה על עינת במבט אחר, לא ברור. לא כעס, משהו אחר.
שותות תה, מדברות על מזג אוויר, על המושב של רבקה שושנה, על הקיץ שבדרך. יעלי פותחת את הספר, מראה לבובה: שועל, ארנב, דוב.
דובי! יעלי.
דובי, רבקה שושנה.
בתום התה, חמותה פותחת את התיק, מוציאה צרור מפתחות, מסירה מפתח, שמה על השולחן.
הנה, כמו שסוכם.
דניאל לוקח, שומר.
תודה, אמא.
אין על מה. מסיימת תה. תגידו מתי רוצים, אבוא. כמו שדיברנו.
טוב, אמא.
אין לי בעיה לבוא מתואמת. מדברת במתינות. אני מבינה, משפחה. יש לכם חיים.
שמחים כשאת באה, דניאל.
מביטה בו. אחר כך בעינת.
יודעת, היא לוחשת.
אולי אמת. אולי לא. עינת לא מתעסקת בזה.
רבקה שושנה הולכת בחמש וחצי. יעלי מנפנפת מהחלון. חמותה מנפנפת מלמטה.
דניאל סוגר חלון.
נו, הוא.
נו, היא.
יעלי בחדר עם הספר. שניהם ליד החלון.
היא לא התקשרה הרבה זמן, דניאל. קשה לה.
אני יודעת.
את לא מצטערת?
עינת חושבת באמת.
לא, אומרת. לא מצטערת.
גם אני לא.
עומדים יחד, מביטים החוצה. למטה, רבקה שושנה במקטורן חרדל, נושאת תיק, נעלמת מעבר לפינה.
צריך להזיז את הארון, פתאום דניאל.
איזה?
בכניסה. היא הזיזה אז. אמרת שיותר נוח הפוך.
אתה זוכר?
כן.
עינת מסתכלת.
עכשיו?
למה לא.
הולכים יחד למסדרון. הארון דחוק. פעם עמד בהטיה, היה קל לפתוח.
דניאל מצד אחד, עינת מהשני.
שלוש, ארבע, דניאל.
דוחפים. הארון חוזר. הדלת נפתחת בקלות.
ככה, דניאל.
ככה.
יעלי מגיעה עם הספר.
אמא, תראי, שועל.
שועל, עינת. ערמומי.
ערמומי, יעלי, חוזרת לחדר.
עינת נכנסת למטבח, מוזגת מים, מניחה כוס, מביטה לאדן החלון.
הסיגלית במקומה. שלושה ניצנים מלאים פורחים, סגולים עם שוליים לבנים, עלים כהים וישרים. עוד ניצן בדרך. לא התייבשה.
