בני מצא את עצמו עם בחורה מחוספסת שעושה בו כרצונה, כמו מריונטה מגומי צבעוני. בזמן האחרון היא התחילה להצית בו שנאה כנגדי ולוחשת לו שאני לא דואגת לאושרם, שכל מה שמעניין אותי הוא אני עצמי. היא בונה תיאוריות משונות רק כי לא הסכמתי לעשיית החלפה בין הדירות שלנו.
בעלי עזב את העולם הזה לפני כמה שנים, ובני הוא הילד היחיד שלי, פרי אהבתי וטיפוחי. גידלתי אותו בחום ובמסירות, השקתי בחינוך טוב. עד החתונה הוא גר איתי בדירה שלנו. כבר מהאוניברסיטה החל לעבוד, וכשהשלים את לימודיו קיבל משרה טובה.
הבן שלי, לעיניי, הוא גאווה גדולה צעיר ישר, מצליח. אני ובעלי לא יכולנו לקנות לו דירה משל עצמו, כי אנחנו תמיד חיינו בפשטות. את הדירה הראשונה קנינו רק בגיל ארבעים, עד אז נדדנו בדירות שכורות, ואין לנו אמצעים לדירה שנייה עבור הבן. הוא יודע גם אנחנו השגנו את הדירה בעמלנו, לא שכיבדנו מציאות קלות.
כשהודיע לי תומר שהתחיל לצאת עם בחורה, שמחתי מאוד. עשיתי הכל כדי לשמר יחסים טובים עם כלתה לעתיד: מעולם לא נזפתי בה, לא ביקרתי אותה. לא עניין אותי מי תהיה כלתי, כל זמן שבני ימצא אושר לצידה. בהתחלה רות הייתה נראית חביבה, מנומסת, אפילו צנועה. אבל מיד אחרי החתונה, פניה השתנו לבלי הכר.
אחרי החתונה תומר ורות נסעו לירח דבש. כשהם שבו, רות התפטרה. היא סיפרה שהבוס שלה כל הזמן עוקץ אותה, ושהיא מחפשת עבודה מוצלחת יותר. אבל זה לא נגמר שם היא כבר שנתיים יושבת בביתם, לא חושבת בכלל לחפש עבודה.
הם מתגוררים בדירת חדר אחד בקצה רמת גן. ומכיוון שרות לא עובדת, תומר לא מצליח לקנות דירה חדשה. רות מוציאה את כל כספו על טיפולי יופי, בגדים ודברים שטותיים מהשוק.
אני אפילו לא מצליחה להבין איך אפשר לא למצוא עבודה במשך שנתיים. לדעתי היא משקרת לגבי ראיונות העבודה. נראה לי שהיא נהנית לחיות על חשבון הבעל, בעצם לרחוץ בנעימים.
פעם שאלתי אם מתכוונים להביא ילד. “איך אפשר בכלל לדבר על ילדים בדירה הקטנה הזו?” ענתה רות. “אולי תתחילו לחסוך קצת לתשלום ראשוני על דירה?” הצעתי. “אין ממה לחסוך, אנחנו בקושי סוגרים את החודש!” ענתה רות בגיחוך.
התאפקתי לא לומר, שאם רק הייתה יוצאת לעבוד, כבר מזמן היה להם כסף לתשלום. אם באמת היו מנסים לחסוך, כמובן שהייתי עוזרת, הרי כבר שמרתי להם סכום יפה. אבל כעת אני לא מעוניינת להעביר להם את הכסף, כי אני יודעת שרות תבזבז אותו על דברים חסרי ערך.
לאחרונה רות התחילה לדבר על ילד, מתלוננת שהזמן אוזל ושצריך לחשוב על יורש, אבל איך לגדל ילד בתנאים כאלה? גם תומר התחיל להסכים איתה.
“אמא, את יודעת מה? רות ואני חושבים, אולי תסכימי להחליף איתנו דירות. לא נרשום חוזים משפטיים, פשוט נעשה החלפה וזהו. ככה לא נצטרך לדאוג למשכנתא, והשטח יתאים לך,” אמר לי.
דבריו פגעו בי. אין מצב שהוא העלה רעיון כזה לבד. אמרתי לו שייקח בחשבון שאני אהיה רחוקה מהבית, ושעצים זקנים לא משתילים מחדש.
“נשארו לך רק כמה שנים של עבודה, ואז נעניק לך נכדים,” חייכה רות.
דחיתי את “ההצעה הנוחה” שלהם, כי לא הסכמתי לעזוב את הבית שלי.
מאז תומר חזר מספר פעמים לעניין, וכל פעם דבריו נעשים פוגעים יותר. הוא אף פעם לא חיפש רווח מהזולת, ועכשיו אשתו דוחפת אותו לכיוון הזה.
“בוא, נלך. אמרתי לך לאמא שלך לא אכפת אם יהיו לנו ילדים. היא לא תעשה שום דבר למען המשפחה!” אמרה רות כשבאו לבקר בפעם האחרונה.
מאותו יום תומר חדל להתקשר, לא מגיב לשיחות שלי, לא חוזר אליי. אני פשוט לא מבינה למה הוא מתנהג כך הוא לא טיפש, אבל כשאשתו לידו, שכלו מתערפל כמו חלום ססגוני ומוזר, שבו דמויות משתקפות על פני מים ושום דבר לא ברור.
