תגידי, תקשיבי מה עובר עליי אשכרה הנכדה שלי עשתה לי סצנה בגלל הדירה, וככה התחילה להסית את הבן שלי נגדי.
הבן שלי נפל על בחורה כזו, ממש לא חכמה, שתמיד מושכת אותו לאן שהיא רק רוצה. בזמן האחרון הייתה לה איזו קפיצה עליי שהיא מחממת אותו נגדי, מספרת לו שאני לא דואגת להם רק לעצמי. כל זה, כי סירבתי להחליף איתם דירות.
את יודעת, בעלי נפטר כבר לפני כמה שנים, והבן שלי זה הילד היחיד שלי. גידלתי אותו באהבה, השקענו בו הכי הרבה שאפשר נתתי לו חינוך טוב, והוא באמת ילד מדהים. לפני שהתחתן, הוא גר איתי גם עבד מהלימודים ועד שסיים תואר, ואחרי זה מצא עבודה מסודרת על ההתחלה והתחיל להסתדר יפה. הוא באמת הגאווה שלי, השם שלו זה עוז טל, ילד חרוץ וחכם, ממש יש לו ראש על הכתפיים.
לי ולבעלי ז”ל לא ממש היה מאיפה לקנות לו דירה, כי חיינו תמיד בצניעות. את הדירה שלי קנינו רק אחרי גיל 40, לפני זה פשוט גרנו בשכירות, אז לא נשארה לנו אופציה לקנות לעוז דירה. אבל אם אני ובעלי הצלחנו לקנות לבד בסוף, הוא בטוח יוכל להסתדר גם, נכון?
כשעוז סיפר לי שיש לו חברה חדשה התלהבתי! באמת. רציתי מאוד שיהיה לי קשר טוב איתה, לא באתי עליה בחיים לא בהערות או ביקורת. היה לי חשוב רק שיהיה לו טוב, לא משנה לי מי תהיה הכלה שלי. בהתחלה ממש אהבתי את שירה, היא הייתה כזאת עדינה ומנומסת, אבל אחרי החתונה, פתאום הוציאה ציפורניים.
עוז ושירה יצאו לירח דבש, וכשהם חזרו, שירה הודיעה שהיא מתפטרת כי הבוס שם חיפש אותה ומגיעה לה עבודה טובה יותר. מאז שנתיים שהיא בבית, לא עובדת דקה כל היום בספא/מספרות/קניות. חיים על חשבון עוז, והוא סוחב הכל לבד.
הם גרים בדירת חדר קטנה שלה בפאתי פתח תקווה. עוז עובד קשה, לא יכול להרשות לעצמו עכשיו דירה חדשה כי שירה מוציאה את כל הכסף על בגדים וסלונים. אני לא מבינה איך אי אפשר למצוא עבודה שנתיים כנראה לא באמת מחפשת; נוח לה להתרווח ולחיות טוב ממה שהוא מביא.
פעם שאלתי אותם אם מתכננים ילדים.
“על איזה ילדים אפשר לדבר כשגרים בדירת קופסה כזו?” שירה עונה.
“לפחות תנסו לחסוך בשביל משכנתא,” הצעתי.
“אין לנו שקל לחסוך, בקושי סוגרים חודש,” היא עונה.
בלעתי את הלשון, כי אם רק הייתה עובד, כבר מזמן היו חוסכים למשהו. תכל’ס, אם הייתי רואה אותם חוסכים באמת, ברצון, ברור שהייתי מוסיפה להם מה שחסכתי, יש לי כבר סכום ששמתי בצד. אבל לתת להם כסף עכשיו שירה תבזבז הכל על שטויות.
לאחרונה, שירה התחילה לנדנד לעוז על ילדים, פתאום נהיו לה שעון ביולוגי ודאגות על עובר הזמן. הוא גם התחיל לדבר בשפה שלה.
“אמא, שומעת, חשבנו אולי תסכימי להחליף דירות איתנו. לא צריך לעשות שום דבר משפטי, רק מחליפים וזהו. לך יהיה מקום מספיק, ואנחנו סופסוף נוכל להקים משפחה בלי דאגות של משכנתא.”
תקשיבי, זה כאב לי שאמר את זה. היה ברור ששירה דחפה לזה, הוא לא היה חושב ככה לבד בחיים. אמרתי לו שאני לא רוצה להתרחק אני כבר לא צעירה, ו”עצים לא שותלים מחדש בגיל כזה”.
“מה זה משנה, עוד כמה שנים תפסיקי לעבוד ותקבלי נכדים!” שירה אמרה עם חיוך כזה מעצבן.
סירבתי ברור להצעה הזו, לא מוכנה לעזוב את הבית שלי. זה הבית שיצרתי לי ולא היה לי קל להשיג אותו.
מאז, עוז ניסה עוד כמה פעמים לפתוח איתי את הנושא כל פעם יותר פוגע, כל פעם התחושה שהוא לא אותו עוז שגידלתי. בחיים הוא לא שאף לרכב על מישהו, ועכשיו אשכרה אשתו גורמת לו לדרוש ממני לפנות להם דירה.
“יאללה, בוא נלך,” אמרה שירה בכעס, “אמרתי לך שאמא שלך לא אכפת לה אם יהיו לנו ילדים. אפילו אצבע לא תזיז בשבילנו!”
מאז אותו ביקור, עוז לא יצר קשר, לא עונה לטלפון, לא חוזר אליי. אני פשוט לא מזהה את הילד שלי, לא מבינה איך הפך ל… לא חכם, נגיד כך, כשהכח של שירה עליו.
