סוף סוף אפשר לנשום פה, כמעט כמו אחרי גשם במדבר נשמע מקולה של דקלה מהמטבח, ניחרת, ממורקת בניצחון. לאה גפן זיהתה את הקול הזה ממרחקים הכלה שלה.
לאה עמדה בדממה בכניסה לדירה, הסלים הכבדים שקטפו לה ולבנה מן המושב עוד בידה, ריח התפוחים והפטרוזיליה נמהל באוויר בצחנת חומרי ניקוי וריחות בשמים זרים שנדחפו פנימה באכזריות. היא הניחה את הסלים ברפיון כשידיה רועדות והסתכלה מסביבה. המפתח הסתובב הפעם חלק, בלי צרימה. אפילו לוח העץ הישן בכניסה שגרם תמיד לחריקת זיכרון מבעלה המנוח אבינועם כבר איננו. במקומו ברק קרות של מתכת תעשייתית, בלי חמלה, אום וחזית בכניסה. גם המראה המלכה שדרכה היתה בודקת עצמה לפני השוק נעלמה, ובמקומה תלוי לוח מלבני, עירום ממסגרת.
היא נכנסה לסלון ולבבה דפק חזק, יד חוסמת את פיה. הסלון ריק. לפחות ריק מהמוכר, מהמזוהה, ממה שמילא חיים כלום. אין תיבת עץ אגוז של סבא רפאל עם כלי הפסח, אין ספריית עשרות שנים של ספרי שירה עברית וניהול עדי נעמי. אפילו הכורסה הישנה שלה זו שחלמה בה על ימים אחרים איננה.
במרכז החדר נפרש ספה אפורה קפוצ׳ית, שעליה אפשר לבנות בקיר ולא לגור. טלוויזיה ענקית על הקיר, שטיח לבן, זר ומנוכר, כאילו הוא מדרום אפריקה או מהמזרח הכי רחוק. קירות דהויים לאה חשה כי הבית התפשט.
או, לאה! פתאום הופיעה דקלה מהמטבח, בגלבייה חדשה, ספל תה ירוק בידה חזרת? חשבנו שתגיעי בערב. הרכבת הקדימה, נכון?
אחריה נשפך אורי, בנה. עיניו מושפלות, גרביו מגררים את הרצפה.
איפה? זה כל מה שהצליחה להוציא איפה הכל?
מה “הכל”? דקלה חייכה בשפתיים משוחות שפתון אה, הרהיטים הישנים? הפתעה! שיפוץ! בזמן שהשקעת בגינה, אנחנו שידרגנו. ממש לופט מינימליזם זה היום.
איפה החפצים שלי? רגליה רעדו. אורי, איפה המזנון מאבא? איפה הספרים? איפה מכונת התפירה?
אל תילחצי, אמא. העברנו הכל…
לאן? למחסן? ליישוב?
לפח, לאה קפצה דקלה לתוך הרגע, לוגמת את המשקה בשביל מה צריך אותה? המזנון התפרק, הספרים? אף אחד לא קורא נייר, סתם אבק. חנקו אותנו חלאס.
העולם החשיך. היא התנשפה, נשענת על הדלת.
לפח? הספריה שאבינועם אסף? ה”סוסון” שלי, שעליו תיקנתי לכם סתם זרקתם?
נו, הקריסטלים האלו אספנות עתיקה, כבר לא באופנה, דקלה נפנפה בביטול. מינימליזם זה היום. כזה של איקאה, הכל פשוט. וגם המכונה? ברזל, כבדה רק הסתובבה לנו כאן.
“רעש חזותי”? חזרה לאה על המילים. שאלתם אותי? זו דירה שלי. דברים שלי.
שוב התבכיינות, גילגלה דקלה עיניים. על זה לקחנו הלוואה, אפילו קנינו טפטים יוקרתיים הכל בשבילך. אבל אצלכם, הדור הקשיש, בעיה עם חפצים ישנים פטאלי.
אורי הביט באדמה.
נו אמא, הספה החדשה אורתופדית! תראי, יהיה לך נוח!
לאה הביטה בבנה. לא היה שם חרטה או הבנה רק שקט מנוכר ורצון לברוח.
מתי זרקתם? שאלה לפתע קפואה.
לפני שלושה ימים, ענתה דקלה. מכולה שהוזמנה. אל תחפשי, הכל עף.
לאה נכנסה לחדרה מה שנשאר ממה שהיה שלה. חדר שינה של פעם נהפך לחלל קר ללא זיהוי. קופסת הכפתורים מהעליה? אין. אלבומי התמונות? גם הם נעלמו.
גם תמונות? שאלה בגרון חנוק. של אבא?
עותקים דיגיטליים נעשה, אם תבקשי, ציינה דקלה והניירות מיחזור! זה ירוק.
לאה ישבה על הספה הזרה, דמעות זולגות איפשהו עמוק, נהפכות לקרח. עשרות שנות נישואין, צחוק, וגעגועים הפכו פתאום ל״רעש חזותי״. לא בכתה. ראש פנוי, כאב חם, צורב.
המאבק בין האישה הצעירה המסודרת לטקסי האנרגיה המודרניים מילא את הדירה, ודקלה שוב צווחה מהמטבח על אורי שקנה חלב מסוג אחר. לי חשוב שתהיה אנרגיית צ׳י פה, סיכמה.
לא אה זזה, לא אכלה. בלילה שכבּה וצפתה בתיקרה. כולה בדירה רשומה על שמה. אורי רשום אבל דקלה ואורי חיים פה זמנית, כדי לחסוך. שלוש שנים. כל החשבונות על חשבונה, עם קיצבת הביטוח שלה.
בבוקר יצאה למטבח, שקטה, סלעית.
בוקר טוב, דקלה שצפה לה. מכינה ארוחת בוקר. גבינות ללא מלח, קמח כוסמין, הבנת? בריאות.
תודה, רק תנסי. אורי יצא לעבודה?
כן. יש לי יום התפתחות אישית וובינר על סידור חללים.
גם אני נוסעת למושבה ליומיים, לאחותי, צריכה להתאושש.
בוודאי! דקלה חייכה הרחבה.
לאה ארזה תיק קטן. בדרכה החוצה הסתכלה לאחור.
יש לך מפתח? שאלה.
כן. לא החלפנו מנעולים, רק שימנו.
יופי. תהני.
היא באמת נסעה אבל לא ליומיים, אלא עד הערב. המתינה שדקלה תתפנה, כמנהגה, ליוגה או ספא, וחזרה בסביבות ארבע. הדירה ריקה. התלבשה בבגדים פשוטים, כרכה מטפחת על הראש, ושלפה מהמחסן (שלא נגעו בו) שקים גדולים של שיפוצים אלה שדקלה טרחה להזמין.
נכנסה לחדר של דקלה ואורי. פעם לא חדרה אליו אבל עכשיו אין כבוד למרחב. את הגבולות, דקלה מחקה. החדר היה מלא גנדרנות קרמים, בשמים, סרומים יקרים יותר משכרה החודשי. לוקחת שק ומשליכה פנימה קרם, בושם, דיור, מותגים לא בוחרת, לא משאירה.
פותחת ארון. בגדים בערימות שמלות, חולצות עם טיקטים, עשר זוגות ג’ינס, תיקים מאיטליה.
אבק ופלסטיק, אומרת. יותר מדי אובססיה. אקולוגיה, זוכרת?
הכל נזרק לשקים נעליים מפלסטיק, מגפיים שלא ננעלו. הכל מחוץ לחדר.
לאה פועלת ביעילות, ללא רגש, קרה כמו רופא. בגדי בנה לא נגעו, אבל את ממלכת דקלה חיסלה.
המשך הקישוטים: בודהות, נרות, פוסטרים באנגלית, לוכדי חלומות. פסולת פוסקת נתקן אוהבות חפצים. אחרי שעתיים החדר ניקה כמעט לחלוטין נישארה מיטה וארון חרק.
הוציאה 15 שקי ענק למסדרון. לא לפח היא לא ברברית, מתקשרת ליעקב מהתחנה שיקח הכל למחסן של אחיה בצפון תל אביב. שישכבו שם, שיחכו.
כשהדירה נשטפה, הריח של הבשמים עוד הדהד וקצת כעס אבל היא ישבה, שתתה תה, שלפה ספר מנייר מבית אחותה ובעיינה חיכתה.
דקלה חזרה ראשונה צוחקת, שקיות מלאות.
חזרת? רק יומיים, לא?
חזרתי. החלטתי לארגן את החלל בדיוק כמו שלימדת.
דקלה פשטה נעליים, פתחה הדלת לחדר צעקה פילחה את הבית.
איפה? איפה הכל?! בגדים, בשמים, תיקים???
לאה לוגמת תה בשלווה.
דקלה, אל תצעקי. החזרתי להכל את הסדר. ניקיתי רעש חזותי. תשאלי, לכמה ארונות באמת צריך עשרים תיקים? מה זה אם לא בעיה? אני רק רציתי אנרגיה חדשה.
מה, זרקת?! זו גניבה! מבינה כמה זה עלה לי?! סרום אחד כמו משכורת של שלושה חודשים שלך! משטרה אני מביאה לכאן!
תזמיני, עונה לאה. שישאלו גם מה אתם זרקתם מה ששמרתי שלושים שנה: מתנות, ספרים, כל הזכרונות מאבא. אתן “חפצים מיותרים”. גם בזה, רק כימיקליה.
הרעש הביא את אורי דקלה רצה אליו, צורחת, מרוחה באיפור נמרח.
אמא, נו באמת, זה כבר מוגזם
זה לא. עשיתי שיפוץ אמיתי בנפש. מינימליזם. נשאר רק חלל מהדהד בשבילכם.
אין לך זכות! צווחה דקלה.
היו לי זכויות על הספריה, התיבה, המכונה. לא שאלת. גם אני לא.
איפה זה? לחש אורי.
לא בפח, דקלה. יותר חכמה. הרחקתי אבל לא אספר לאן. בינתיים.
מה פירוש?
תארזו, קחו מה שיש. מצדי לאן שתרצו. עוד שעה אני מחליפה מנעול. כבר דיברתי עם אלי השכן, מנעולן.
אמא, תני עוד קצת זמן…
זה החיים זמן להתקדם. את תקבלי את חפצייך כשהספרים יחזרו, כשהמכונה תחזור.
אבל אנחנו זרקנו! דקלה ישבה על הרצפה מיואשת.
אז גם שלך ילכו. או תמצאי או תקני חזרה.
בפועל היא שמרה את הכל, אבל מבטה של דקלה גילה אימה ומחנק.
את מפלצת! רתחה לאהבה בוא, אורי, אנחנו עוזבים!
הם טרקו דלתות תוך 40 דקות. דקלה דרכה ברוגז, אורי לא העז להסתכל.
המנעולן עלה, החליף מנעול.
לאה נותרה לבדה. חללה ריק, אבל פתאום הלב שלה קל.
למחרת העלתה מודעה באתר: “מעוניינת במסירת רהיטים וספרים ישנים, מכונת תפירה, גם יד שנייה.” אנשים הציפו אותה שמחו להעניק פריטים שלא צריך.
תוך חודש הדירה אורגנה מחדש. לא אותו מזנון, לא אותה מכונה אבל “סוסון” דומה, ספרים ישנים עם ריח של הדפוס כמו בבית הוריה. הדירה לבשה חיים, פרחים על הקירות, שטיח אמיתי שוב על הרצפה.
את חפצי דקלה החזירה שבועיים אחרי, מסרה בכתובת המחסן.
אורי בא, עייף, רזה.
אמא, סליחה… אנחנו בקושי סוגרים חודשי שכירות.
כך זה חיים, בני. תלמד לבנות לבד.
אפשר לחזור? דקלה נשבעת…
לא, אורי. אני אוהבת, אבל יש דרכים שחייבים להלכת בהן לבד. בית בונים לבד עם הערכים שלך. ואני עם הבית והחפצים שלי.
הוא לקח את השקים ונסע.
לאה התיישבה למכונת התפירה הישנה, חיברה חוט ולחצה על הדוושה. הרעש המוכר מילא את הבית בשקט של שלום. היא תפרה וילונות צבעוניים כאלה שלא עמוסים, רק שמחה.
לפעמים צריך לאבד הכל ואולי להוציא החוצה את מי שלא מעריך אותך כדי שתתחיל לנשום מחדש. וזו הברכה, שהפנג שואי ימצא פנימה.
