לאן בכלל נשים את זה, אורי? בדיוק סיימנו את השיפוץ, הכול בהיר, אוויר, חלל, כל הסטייל הסקנדינבי הזה שלך! ופתאום טלאי צבעוני באמצע. רעש בעיניים, באמת.
קולה של הילה כלתי הדהד מהכניסה, והיא עוד נסתה ללחוש. אבל בדירת קבלן בתל אביב, עם האקוסטיקה של קופסת תה, זה לא באמת עוזר. מרים, אמא של אורי, עצרה במטבח, מחזיקה מגבת. מה זה להרתיח מים? בסך הכול רצתה לפנות לצעירים את המרחב כדי שידברו, והנה שמעה מילים שגרמו לה לבלוע רוק.
הילה, בשקט, אולי אמא שומעת, אורי לחש. קחי את המתנה, תחייכי, תגידי תודה. נשים בחדר ארונות או ניקח לצימר. אמא השקיעה, חצי שנה ישבה וחיררה עיניים.
לצימר? שיאכלו את זה העכברים בגליל? אורי, זה פשוט לוכד אבק. אלרגן מהלך. אין לי כוח לבית עם בגדים ישנים תפורים. מה שהיה טרנדי בתקופת בן-גוריון לא מתאים להייטקיסטים ב-2024… יאללה, בוא. שלא תחכה סתם.
מרים פתחה את המים בקומקום רק בשביל הסאונד ולקחה נשימה. העלבון עמד לה בגרון כמו תה חמוץ. לא מדובר פה בכלל בסוודר ישן או חמסה זולה מהשוק. זה היה שמיכת טלאים, שישה חודשים של עבודה, כל ערב ביד, חתיכה-חתיכה. כל חלק עם סיפור, עם נוסטלגיה: פיסת קטיפה מהשמלה לחתונת אחותה, משי מחולצה שלבש אורי בבר-מצווה, כותנה זעירה מהבגד-תינוק הראשון שלו. קנתה בדים מחו”ל באינטרנט, בחרה מילוי יוקרתי, הכל תפרה באהבה עד שהעיניים נשפכו. זה היה אמור להיות סמל לבית שלהם. חום, מסורת, גשר בין דורות.
היא נגבה דמעות במגבת, פניה משוריינות חיוך מזויף, ונכנסה לסלון עם קומקום.
הינה, תה נענע-לימון, הילה, כמו שאת אוהבת אמרה מרים, מניחה את המגש על שולחן פורמייקה לבן ונוצץ, מפנימה חשש לדרוך עליו.
הילה ישבה על הספה, מולה השקית עם השמיכה. היא חייכה, אבל רק מהשפתיים. העיניים היו קרות וחושבות.
תודה רבה, מרים. את תמיד כזו משקיענית. וגם על המתנה, ככה… צבעונית. לגמרי לא צפוי.
זה עבודת טלאים, הסבירה מרים בשקט. כל פיסה מספרת משהו על המשפחה. חשבתי שיהיה לכם קר בערבים, קומת קרקע, ריצפה קפואה…
הלואי! בכל הדירות אצלנו יש חימום תת-רצפתי, אפילו בשירותים! אנחנו מאמינים בטכנולוגיה. אבל תודה על ההשקעה, זה בטח אכל לך הרבה זמן.
המילה “אכל” ננעצה בה. זה לא זמן מבוזבז, חשבה מרים. זה זמן שמושקע באהבה. אבל היא שתקה. אורי ערבב את הסוכר בקפה ולא הביט. נעלם לו הדינוזואר מגיל שלוש, נעלמו השלטים מאמא רק שלום־שלום ושלא יהיה רעש.
הערב נגמר באופן מאולץ. הילה בדקה הודעות בסמארטפון, אורי דיבר על החניה במגדלים. אחרי שעה מרים אספה את עצמה הביתה.
אמא, ניקח אותך במונית! הציע אורי.
יהיה בסדר, בני, רק שני צעדים, מזג אוויר מעולה. אלחך ברגל לאוטובוס ענתה והתחמקה. היא רצתה להיות לבד רגע, לעכל.
כשיצאה, הביטה לאחור. השקית עם השמיכה עוד הייתה שם, מונחת זר בולט על רקע הווייב הבז’, כל כך לא שייכת.
עברו שלושה ימים. מרים לא נתנה לעצמה לשקוע. “הצעירים, יש להם טעם אחר”, לחשה לעצמה במרפסת, מנגבת אבק בדירה ישנה אך חמודה ברחוב דיזנגוף. “העיקר שיש להם טוב. ומהשמיכה, אולי כשיהיו נכדים, ימצאו לה שימוש”.
ברביעי התקשרה דפנה, השכנה מהמושב, וביקשה זרעי עגבניות שמרים הבטיחה באביב. דפנה גרה אף היא במתחם המבוקש בצפון העיר בניין ליד אורי והילה.
מירי, אני בבית, קפצי מתי שבא. צלצלה דפנה במרץ.
מרים ארזה את הזרעים, שתתה קפה עם דפנה, ואז עשתה סיבוב רגלי בין הבניינים של המתחם היוקרתי. לא רצתה להיכנס היום לא באים בלי הודעה, כמו שהילה תמיד אומרת. אבל לדפוק מבט על החלונות של הבן, אולי לשמוע הד של קולות טובים.
הדרך חלפה על פני גדרות אשפה גם הזבל שם מפונפן, קונספט אירופאי: פחי מחזור, דלתות נפתחות אוטומטית. מרים כמעט עברה, ואז עצרה. משהו בנקודת צבע על מכסה הפח תפס לה את העין.
התקרבה, לא מאמינה. מתוך שקית אפורה קרועה בצד, בצבץ קצה בד מוכר: קטיפה סגולה, משי כחול, תפרים זהב. השמיכה.
שכובה על ערמות קרטון של מארזי בורקס, יחד עם קליפות בננות. לא בצימר, לא בארון. בפח, אחרי שלושה ימים.
היא שלחה יד, נגעה בבד קר ולח מהלחות של הבוקר. “רעש ויזואלי”, נזכרה בבוז של הילה.
ככה זה, לחשה. רעש. זבל.
רצתה לקחת את השמיכה הביתה, לכבס, להציל. אבל אז משהו קפא לה בבטן. אם תאסוף אותה, כאילו הסכימה לאהבה שמושלכת לפח. כאילו תמשיך לאסוף את מה שמוותרים עליה.
הוציאה נייד, צילמה. הידיים רעדו, הזום ברח לה. כשתיעדה הרגישה: זה לא אי הבנה בטעם, זו בגידה. היא סובבה והלכה. כל רגל כאילו אצל אסיר.
בביתה, דממה. הקירות צפופים בזיכרונות: אורי בכיתה א’, בזמירונים בטקס בר-מצוה, בחתונה עם הילה. היא, מרים, חיה רק בשבילו. אחרי הגירושין רק הוא נשאר. סירבה להכיר גברים, הכול בשבילו: שיעורים פרטיים, חוגים, פסיכומטרי. גם הדירה הצנועה ברחוב זמנהוף היתה תמיד “בשבילו”. דירה-סטייל שתיים, עם גובה תקרה מימי המנדט, שווה הון. מרים תמיד אמרה לו: “יום אחד, אורי, זו העוגן שלך. כשאני לא פה הכול שלך”.
שלפה את תיק המסמכים. בצוואה ישנה, הכול היה לאורי.
עכשיו הסתכלה על הנייר לא ראתה סעיפים, ראתה את הדירה נמכרת, את הילה מעיפה לפח את האוסף תצלומים, את ספרי הקלאסיקה בעברית. כמו את השמיכה.
לא, אמרה בקול רם. לא אתן למחוק אותי.
למחרת לא הלכה לסגור חשבון עם אורי אלא ישר לנוטריון ברחוב יהודה הלוי.
שלום, מרים, מה שלומך? בירך יצחק, הנוטריון הוותיק. מה מביא אלינו היום?
לשנות צוואה. בגדול. עינתה.
הייתה לה אחיינית בת של אחותה ז”ל רוני. סטודנטית לסיעוד, גרה בחדר באוניברסיטה בעפולה. שקטה, צנועה, לא רצה אחרי קריירה, אבל תמיד מגיעה לנקות למרים בחגים, שולחת וואטסאפ בימי הולדת. אורי יחס אליה בזלזול “בטח עוד חיה על המינימום, כאילו היא בשנות השישים”.
הכל לרוני כהן. כל הנכסים.
יצחק הנוטריון הרים גבה אבל רשם הכול, כמו מקצוען.
והבן? הרי בריא לחלוטין?
הכי בריא. ולמדתי לא זקוק לקורת הגג שלי.
שלושה שבועות אחרי, מרים הרגישה משוחררת פתאום. כאילו זרקה תיק מלא ירושה מהכתפיים. אבל החליטה: תן להם עוד רגע אולי יקרה נס.
חודש עבר. יום הולדת של אורי שלושים. הילה הרימה חגיגה במסעדת בשרים בתל אביב, בערב שבו כל החברים בהייטק. כמובן שגם מרים הוזמנה.
מרים בחרה שמלה אלגנטית, שרשרת פנינים, ומארז מהודר תיק עבודה יוקרתי. בלי שום טלאים הפעם.
במסעדה רעש, המלצרים עם אוזניות, הילה בצלחת דגים ושיירת פוסטים באינסטגרם. אורי מסמיק מהיין.
ואז הגיע הרגע מרים קמה, הביטה לבנה.
אורי, שלושים זה גיל לבגרות אמיתית לקחת אחריות, לדעת להעריך מה שמקבלים בחינם, מאהבה. מאחלת לך חכמה, בן יקר.
תודה, אמא, את הכי! צחק אורי הקהל מריע.
המסיבה המשיכה, כולם קמים להצטלם. ואז, בשולחן המצומצם, הילה אחרי שסתמה כוס שמפניה פתחה:
מרים, חשבנו… את לגמרי לבד בדירה ההיא. תחזוקה יקרה, לעלות במדרגות לא קל עכשיו. אנחנו מתכננים להתרחב, אולי משפחה…
מרים חתכה מהסטייק.
ומה בעצם ההצעה?
תראי, הילה הפנתה מבט לאורי. נמכור את הדירה שלך, נקנה לך דירת שני חדרים חדשה באותו קומפלקס איתנו, בלי מאמץ, נוכל לטפל, לעזור לך. והיתר נשדרג את הבית שלנו, ניקח דירת גן. מה את אומרת?
אמא, באמת. לך הדירה ההיא כבדה יהיו לך מעלית, שמירה, גינה קטנה. יותר שקט. אורי הצטרף.
מרים הניחה את הסכין והמזלג.
תגידו לי, איפה השמיכה שנתתי לכם חודש שעבר?
הילה נבהלה, נעצרת עם השפתיים על שפת הכוס.
השמיכה? אממ… לקחנו אותה לצימר של חברים בצפון. שם היא מחממת בלילות, באמת…
לצימר, אה? מעניין. אני חשבתי שראיתי אותה בפח הכחול ליד הבניין שלכם. שליש מהמתחם, פח של “לא ניתן למיחזור”.
שקט. אורי חיוור, הילה התאדמה. מרים פותחת סמארטפון, שמה תמונה ברור, קטן על המגה-פיקסל השמיכה, בוהקת בין שאריות פיצה וחול.
ראיתי אותה שם. שלושה ימים אחרי שנתתי לכם. חצי שנה השקעה, אורי. חצי שנה של לב. ואתם? זבל.
זו לא אני! קפצה הילה. העוזרת הבית שלנו… אמרתי לה להוציא מהשקיות! בטח היא לא הבינה!
אין לכם עוזרת, קטע אותה מרים. התגאית בעצמך שאת עושה בעצמך בשביל שלא יגעו לך בווילונות. זה לא על השמיכה. זה היחס. אתם רואים בי פונקציה. כל עוד נוח טוב. הדירה שלי בשבילכם נכס. המתנות שלי? ג’אנק.
הרימה את הטלפון מהשולחן.
בעניין הדירה לא תימכר, לא תעבור אליכם, לא תועבר בירושה, אורי.
מה? אימא, השתגעת?! על מזכרת מטופשת?!
לא על המזכרת. על זה שאתה התעלמת כשאשתך זרקה לפח את כל המשפחה שלך. זה בגידה, אורי. בגידה קטנה, יומיומית.
אז למי תשאירי? למדינה? הילה לגלגה. או שתמסרי לעמותה של חתולים ותוכים?
לא. יש לי את רוני. בחורה שצריכה בית באמת ולא לסיבוב השקעה.
אין מצב! מלמל אורי. אני הבן שלך!
אבל לא התנהגת כמו בן. בחרת מינימליזם נקי אני שמחה בשבילכם. אני, בשבילכם, גיבנת ישנה שתפריע לכם במרפסת. בשביל רוני, אני, הדירה, הספרים הם חיים.
אשלם על החלק שלי, אמרה, קמה. ערב טוב. יום הולדת שמח, בן. לפעמים שיעור החיים שווה יותר מדירה.
יצאה בגב זקוף. בגשם, פתאום הרגישה ריח טרי של חופש.
הטלפון קרס מהודעות תוך חמש דקות. אורי, הילה, עוד אורי. מרים שמה על שקט.
חצי שנה סוערת. ביקורים של כעס, אימהות בוואטסאפ, קללות בלילות מהילה, איומים מבית המשפט. מרים נעלה את דלתותיה, רכשה אזעקה, ושלחה לרוני חיבוקים חמים.
רוני, כששמעה על הצוואה, בכתה. דודה מרים, לא! בני אורי יאכלו אותי בלי מלח! “אל דאגה, רוני, אני איתך. פשוט תחיי, תלמדי, תעבדי. אוהבים אותך”.
אחרי שנה הכול נרגע. אורי הבין שלא יעזור סחיטה, התנתק. מרים קיבלה את הבדידות, אבל ראשון בחייה בכנות. עדיף אמיתי מאשר לחכות לאהבה מקצועית בתשלום מרובע.
בערב, כשסידרה ארון, מצאה שאריות בדים הקטיפה, המשי, הפינה של חיתול. ליטפה.
נו, חייכה לעצמה. מתחילים מחדש?
שלפה את מכונת התפירה. לתפור קיר למען רוני שתזכור בית חמים בעפולה. בלי לזרוק.
המכונה פיזמה, מגרשת לבדידות. ידעה שרוני לא תשלח את זה לפח. לא כי זה באופנה. כי יש בזה אהבה. ואהבה, בקומפלקס אקסקלוסיבי או בעפולה לא זורקים.
הצוואה, אגב, שמורה בכספת אצל יצחק. ערבות לכך, ששנותיה האחרונות יבואו בכבוד לא בבושת פנים או בפחד לעוף מהבית.
ולפעמים, להבין שמותר לשים גבול זה שיעור הכי חשוב. החיים, בסוף, הסכימו איתה.
