5 בטבת תשפ”ד
לפעמים אני מתקשה להאמין לאן המשפחה שלנו התגלגלה בשנים האחרונות. אני זוכרת כשהאח שלי, יונתן, התחתן עם עדינה בהתחלה ניסיתי לקבל אותה בברכה ולשמור על יחסים טובים. אחרי החתונה שניהם עברו לגור בדירה עם אימא ואני, ולמען השקט חילקנו את החדרים מחדש: אני עברתי לחדר הקטן, אימא ישנה עכשיו בסלון, ואת חדר השינה נתנו לאח שלי ולאשתו החדשה.
אבל כמעט מיד עדינה התחילה להתנהג כאילו אנחנו פחותים ממנה. היא תמיד הזכירה שהיא בת של מורה מהאוניברסיטה העברית, וכביכול אנחנו לא באותה רמה. היא סירבה לשטוף כלים או לבשל, ותמיד אמרה שזה לא תפקידה “אני כאן לא מנהלת משק הבית,” ככה אמרה. כשהיא נכנסה להריון, דרשה שקט מוחלט בבית, כאילו כל העולם סובב סביבה. אימא שלי שתקה, היא לא אוהבת עימותים, ואני אפילו חברים לא יכולתי להזמין, כי עדינה תמיד התלוננה.
והדרישות לא נגמרו אוכל מיוחד בשבילה, וכל הבית היה צריך להתנהל בשקט גמור. אימא נאלצה לבשל לה במיוחד, בנוסף לאוכל לנו. ניסיתי לדבר עם אימא שלא תוותר לה כל כך, אבל עדינה רק הלכה ונהייתה חצופה יותר בכל יום.
כמה שבועות לפני הלידה היא ביקשה שבנה יקבל חדר נפרד משמע שאני אעבור לישון עם אימא בסלון, כדי שלתינוק יהיה “חדר ילדים” מרווח. פה כבר התפרצתי; עדינה פתאום פרצה בבכי, צרחה כאילו אנחנו מסכנים את עוברה. יונתן מיד נעמד לצידה וקרא לי ילדותית. לבסוף, אימא דרשה מהאח שלי למצוא פתרון וכך הם עזבו סוף סוף מהבית.
ומאז? לא סיפרו לנו מתי נולד הבן שלהם, לא הוזמנו לברית. עדינה שלחה הודעה שעדיף שניתן מתנה כספית אפילו ציינה סכום בשקלים! אימא אמרה שאין לה אפשרות כזו, ואז נאסר עלינו לראות את הילד. אימא לקחה את זה קשה לזמן מה, אבל אחרי כמה חודשים פתאום החזירו את הילד עדינה השאירה אותו אצלנו כשהיה לה צורך לצאת לקפה עם חברות או למניקור. תמיד החזירה את הילד בליווי טענות: “הלבשתן אותו לא נכון,” “לא נתתן לו לאכול כמו שצריך.” השתדלנו, אבל שום דבר לא היה מספיק טוב.
כשמלאה לתינוק שנה הגיעו שניהם יונתן ועדינה לביקור, מודיעים שצריכים עזרה: אין להם אפשרות לקחת משכנתא, ועדינה רוצה לצאת שוב לעבודה, אז היא מציעה שאני אשאר לשמור על הילד בזמן הלימודים שלי. “את ממילא לומדת חינוך, אז איזו חוויה מעשית בשבילך. קשה לנו רק עם המשכורת של יונתן, אבל אין עם מה לשלם לך, תעברי ללימודי ערב.” סירבתי. ניסיתי להסביר שזה לא הגיוני להקריב את הלימודים שלי למען בעיות שלהם.
מכאן עדינה כעסה והאשימה אותנו שאנחנו חושבים רק על עצמנו, ואמרה שלא תדרוך יותר אצלנו. חצי שנה לא שמענו מהם, עד שיום אחד יונתן הופיע בדירה. הסתבר שעדינה חזרה לעבודה ופגשה שם גבר אחר. היא התגרשה מיונתן, דרשה מזונות, ואיימה עליו שאם לא ישלם לא יראה את בנו. ומה עם אותו גבר? מסתבר שהוא נשוי בעצמו ולא רוצה בה. עדינה עדיין גרה בדירה שממומנת על ידי האח שלי.
בסוף יונתן התנצל בפנינו, אמר שבפעם הבאה יבחר בחורה בקפידה. קשה לי עם כל מה שעברנו, אבל אולי למדנו לקח לפחות אני הרגשתי סוף סוף הקלה, סוג של שחרור מהצל הזה שליווה אותנו כל כך הרבה זמן.
