את השאריות האלה, אני חושבת שכדאי שנשלח לפח. ואם זה כל כך יקר לך, דבורה, תוכלי להעביר את זה למחסן, למרות שאני לא בטוחה שיש מקום לכל הגרוטאות האלה. במטבח מעוצב, דבורה, אין מקום למפלצות ברזל כאלה.
קול המתכת על מתכת גרם לדבורה להחסיר פעימה. היא עמדה בפתח מטבח ביתה, לא מאמינה למה שנראה לעיניה. ליד הפח הפתוח, גב זקוף וגאה, עמדה אילה אשתו של בנה יונתן. בידי הכלה היתה מחבת ברזל ישנה, האהובה עליה, שעליה כבר שלושים שנה אפתה דבורה את הפנקייקים שהיו קנאת השכונה.
זו לא היתה סתם מחבת. זו היתה היסטוריה. מתנה מאחיה, כשדבורה היתה צעירה ומלאה תקווה, בדיוק עברה לדירה הזאת בתל אביב. על המחבת הזו טיגנה תפוחי אדמה בשנות התשעים הקשות, בה חיממה קציצות ליונתן כשהיה ילד קטן שחזר עייף מבית הספר.
אילה, תניחי אותה במקום, אמרה דבורה בקול שקט אך תקיף. זה שלי.
אילה הסתובבה. פניה, מוקפות בתספורת קופצנית, היו עטויות רחמים מהסוג שמעניקים לילדים תמימים או זקנים שאבדו את דעתם.
דבורה, אבל הרי סיכמנו, אמרה בטון מלמד. אנחנו קנינו סט סירים חדש, טפלון. חומרים קרמיים, שכבת מגן, איכות גרמנית! למה צריך לשמור את האספן אבק הזה? אני רוצה לשים שם בלנדר.
לא אישרתי בדיקות בדברים שלי, הקול של דבורה נעשה חד יותר. אתם גרים פה בסך הכל שלושה חודשים. הסיכום היה שאתם חוסכים לדירה, ואני עוזרת לכם בכך שנתתי לכם להיות כאן ללא שכר דירה, אבל זה לא אומר שאפשר לזרוק את הרכוש שלי.
אילה הניחה את המחבת על השולחן ברעש כמעט שובר את משטח העץ.
בדיוק! אנחנו גרים כאן, לא מתארחים. כלומר, יש לנו זכות לנוחות. בואי נדבר דוגרי שתי בעלות בית במטבח אחד זה לא עובד. זו חכמה של הרחוב, ולא אני המצאתי. אני צעירה, אני מבשלת ליונתן טבעי שאנהל את המטבח. ואת… נו, מה אכפת לך לוותר? את כבר היית בעלת בית מספיק.
הגוש בגרונה של דבורה הלך וגבר. היא הביטה בשעון שבע. עוד מעט יונתן מגיע. צריך להירגע.
בסדר, אילה. נדבר על זה כשיחזור יונתן.
יונתן איתי לגמרי! אילה אמרה ומיד פתחה את המקרר, הדגישה כשעבירה את סיר המרק של דבורה למדף הכי נמוך והלא נוח, לפנות מקום ליוגורטים שלה. גם הוא חושב שהגיע הזמן להגיד שלום לרהיטים הישנים.
דבורה הסתובבה בדממה לחדר שלה. היא היתה צריכה לשתות אקמול ולהרהר. הכל החל להישפך החוצה כמו חלב שנשאר על הגז.
שלושה חודשים קודם, יונתן הגיע עם אילה, נבוך: “אמא, אפשר שנחיה אצלך שנה? שכר דירה פה בלתי אפשרי, ככה נצליח לחסוך למקדמה.” דבורה הסכימה מייד. היא אהבה את בנה, רצתה בטובתו. הדירה שלה הייתה גדולה, שלושה חדרים, אותה דירה שבקושי השיגה פעם בהחלפות ונדל”ן. מקום לכולם.
בחודש הראשון הכול דפק. אילה היתה שקטה ועדינה, קראה לדבורה “גברת דבורה”, ביקשה רשות על כל דבר. מרגע שנרשמה המילה “נישואין” בדרכון, התחילו תמורות מפחידות תחילה אילה “בטעות” שברה את האגרטל האהוב על דבורה. אחר כך טענה לאלרגיה לגראניום ודבורה נתנה את הצמחים לשכנים. עכשיו הגיע תורה של המטבח.
בערב, יונתן אכל מרק של דבורה (כי אילה “לא הספיקה” להכין את הסלט שלה), ודבורה החליטה לפתוח את הנושא.
יונתן, צריך לדבר, אמרה מתיישבת מולו.
אילה מיד הופיעה מאחור, ידיה על כתפיו של יונתן, כמו נץ על טרפו.
על מה, אמא? יונתן נראה מותש. הוא עבד בהייטק, שעות רבות מול מחשב, מריבות בבית היו בשבילו כמו קישואים מרירים.
אילה ניסתה לזרוק את הכלים שלי. וטענה שיש בעלת בית אחת במטבח. אני רוצה להבין למה התכוונה.
יונתן הפסיק ללעוס, הביט באמא ואז באשתו. אילה מיד פניה נפוחות.
הנה, אמרתי! היא ישר מתלוננת. חמוד, אני רק רציתי סדר, שיהיה לך נעים בבית. יש כזה בלגן בארונות, הכל ישן, לא נקי…
הכלים שלי נקיים, דבורה אמרה בקשיחות.
אמא, למה את מתרגשת? יונתן אמר. אילה צעירה, מתלהבת, רוצה לסדר. תני לה. היא מקננת.
מקננים על העץ שלהם, יונתן, אמרה דבורה בשקט. במנזר זר, שומרים על החוקים.
אוי, מזה שוב! אילה נאנחה. עוד פתגם! יונתן, תגיד לה! אנחנו משפחה, למה אני צריכה להרגיש כאן כאורחת?
כי את באמת אורחת, דבורה רצתה לומר, אבל נבלעה. לא רצתה לשבור את לב יונתן. אני מבקשת דבר אחד: לכבד את הרכוש שלי ולבצע כל שינוי בתיאום איתי. זו הדירה שלי.
שלנו, אמא, שלנו, אמר יונתן בצעדים מפשר. אני נרשם כאן, אל תשכחי.
נשמעו דממה כבדה. דבורה הביטה בבנה, מזהה בעיניו לא כוונה רעה אלא רצון פשוט שיניחו לו. אך מאחוריו אילה החייכה בביטחון.
שבועיים הפכו למלחמה קרה. אילה התחילה להוציא את דבורה מהחיים שלה באופן פסיכולוגי. מגבת דבורה היתה זרוקה, במקום מגבת של אילה. הסוכר והמלח הוחלפו. הספל האהוב נבלע מאחורי כלים.
בשבת, דבורה התכוונה לצאת לחצר היא אהבה שקט וטבע, גם בסתיו בלי עבודה. זמן שלה עם עצמה.
אה, דבורה, את נוסעת? שאלה אילה בעודה יוצאת מהמקלחת במגבת איזה יופי! הזמנו חברים לשחק “מונופול”, פיצה, חשבנו שתפריעי.
אני חוזרת מחר צהריים, ענתה דבורה.
אולי נשארי עד יום שני? שם שקט, טבע… אנחנו כאן צריכים פרטיות.
דבורה הביטה ביונתן, שקורא בטלפון.
בסדר, אמרה בקור. אגיע ביום שני.
היא נסעה. אבל היתה תחושת חור. כאילו חותכים לה את החיים שלה, קטע אחרי קטע.
חוזרת ביום שני לא מזהה את הבית. השטיח נעלם, יש משטח גומי חדש. הווילונות מוסטים. במטבח…
אין שולחן. אותו שולחן עץ גדול, של המשפחה. במקום דלפק ומפלץ כסאות.
דבורה הניחה את שקית התפוחים.
מה עם השולחן? שאלה.
אילה ישבה על הדלפק, שתתה קפה ממכונה חדשה.
אה, כבר חזרת? השולחן על המרפסת, היה תופס חצי מטבח. דלפק זה סטייל, יונתן מתלהב.
במרפסת? הסתיו? גשם?
יהיה בסדר, עץ עמיד, אמרה אילה. בואי, יש לי שיחה.
אילה ניגשה לחלון, ידיה הוצלבו.
חשבנו אני חשבתי, יונתן הסכים צפוף לנו. שני משפחות בדירה. זה מפריע לנו לנישואין.
ומה את מציעה? דבורה התיישבה על השרפרף האחרון שנותר. לשכור דירה? נשמע הגיוני.
אילה צחקה צחוק צורב.
לשכור? למה לשלם כשיש בית חצר נהדר? שם שקט, חשמל, אפילו תנור. את אוהבת כפר, למה לא תעברי לשם לפחות לכמה שנים, עד שנחסוך? בסופי שבוע נבוא עם אוכל. את תשקטי, אנחנו נסדר פה דברים.
דבורה שתקה. הביטה באילה אישה צעירה, יפה, משוכנעת בצדקתה. סוף. קו חצה. לא סתם חוצפה תפיסת טריטוריה.
יונתן יודע? שאלה בקול חלש.
בטח. דנו בזה. אמר: “אם אמא לא מתנגדת, למה לא”.
“אם אמא לא מתנגדת” זו היתה דקירה. יונתן בגד. בשביל נוחות, אשתו היפה, כדי שלא יצטרך להכריע היה מוכן לגלות את אמו לבית חצר, עם שירותים בחוץ ומים מהבאר בחורף.
דבורה קמה. שקט קר התמלא בה זה שכיח עליה בניהול כספים במפעל כשדיברה עם בנקאים.
שמעתי, אילה. איפה יונתן?
עדיין בעבודה. יגיע בעוד שעה.
טוב. יש לנו שעה.
דבורה נכנסה לחדרה, הוציאה תיק מסמכים. חוזה בעלות כחול, תעודת הקניין, הסכם ההפרטה הכל רשום על שמה בלבד. יונתן רק רשום, מראש ויתר לטובתה לפני עשור כשהיה צריך לקבל משכנתא.
היא יצאה למטבח.
אילה, קומי.
מה?
לכי לחדר שלכם, תארזי מזוודות.
מה, טסים לחופשה?
את נוסעת. לבית רשום אצל אמא שלך, או לדירה שכורה לא משנה לי.
אילה החוירה, אחר כך פניה נהיו אדומות.
את משוגעת? את מרחיקה אותי? אני אשת הבן שלך! מגיע לי לגור כאן!
לא מגיע לך, דבורה הניחה את המסמכים. על פי חוקי המקרקעין בישראל, רק בני משפחה של בעל הדירה זכאים לשימוש. אבל בעל הדירה כאן אני. אני יכולה להפסיק את הזכות למי שמפר את השלווה. אפילו לא נגיע לבית המשפט. את לא רשומה כאן. את אורחת, שהתלבשה על הרהיטים.
יונתן לא יסלח לך! צעקה אילה. הוא ילך איתי!
זו הבחירה שלו, דבורה אמרה בקור. אם ירצה ללכת עם אישה שבגללה שלח את אמו למקום בלי מים, שיהיה לו בהצלחה. אני גידלתי גבר, לא סמרטוט.
הדלת נפתחה. יונתן נכנס, חש במתח. ראה בית הפוך, אישה חיוורת, אמא רגועה.
מה קורה?
היא מגרשת אותי! אילה רצה אליו, בוכה. אמרה לארוז! יונתן, תעשה משהו! היא משוגעת!
יונתן הביט בדבורה.
אמא, נכון?
נכון, דבורה הביטה ישירות בעיניו. אילה סיפרה לי את התכנית שלכם. שאני צריכה לעבור לחצר כדי שתשארו פה. זה נכון, יונתן? אתה מסכים לתת לי לגרור מים מהבאר בשביל שאילה תסדר דלפק?
יונתן הסמיק, אזניו כהות. הרכין ראש.
אמא, פשוט חשבנו… בקיץ נחמד שם…
עכשיו נובמבר, יונתן. נובמבר.
יונתן שתק. הבין סוף סוף מה עשה.
אילה אמרה: “שתי בעלות בית במטבח אחד לא יהיו”. אני מסכימה אני בעלת הבית פה. אני בניתי את הבית הזה, גידלתי אותך. לא ארשה שיגידו לי איפה תעמוד המחבת שלי ואיפה אגור. אילה תארזי. עכשיו.
יונתן! אילה דרכה ברגל. אתה גבר או לא? תגיד לה! אנחנו משפחה!
יונתן הביט באילה ראה לראשונה לא בת זוג אלא אישה כעסנית שניסתה לזרוק את אמו מהבית. נזכר בשולחן העץ שסחב פעם עם אביו, עכשיו מרטיב בגשם על המרפסת.
אילה, קולו רעד אך נשמע בכנות. לכי ארזי.
מה?! אילה נרתעה. אתה בוגד?
הגזמת, אמר. אמא צודקת. זה הבית שלה. אנחנו נסחפנו. אני אעזור לך לארוז.
אני לא נוגעת! אני מזמינה משטרה!
תזמני, דבורה שלפה את הטלפון. אציג להם את המסמכים, ואת לא רשומה. יעזרו לך לצאת מהר יותר.
שעה עוברת בכאוס. אילה צועקת, זורקת בגדים, קוראת ליונתן “ילד של אמא”, דבורה “מכשפה”. המזוודות מתמלאות. דבורה מביאה שקיות לבגדים.
אעזור לך, אמרה, מסדרת את המעיל שלה.
אל תגעי! אילה צעקה.
כשהדלת נסגרה מאחוריה (היא נסעה למרכז העיר, הודיעה שהיא תתבע את יונתן, עזבה ולא היה מה לתבוע), הבית היה שקט.
יונתן ישב על הדלפק, ידיו על הראש.
סלחי לי, אמא אמר. הייתי בעננים. אהבה, שטויות. ניסיתי להתחמק. חשבתי שזה יסתדר.
זה לא יסתדר אם לא מסדרים, דבורה עטפה אותו בידיה. אהבה חשובה, אבל כבוד עוד יותר. אי אפשר לבנות אושר על גב אחרים במיוחד ההורים.
תגרשי גם אותי? הוא הביט בעיניים דומעות.
אף אחד לא מגרש אף אחד. תישאר, אבל בתנאי אחד.
איזה?
תחזיר את השולחן מהמרפסת. ואת המחבת תחפש; אם לא זרקה מחר נעשה פנקייקים.
יונתן חייך בעצב.
זרקה לפח, אמא. המחבת.
לא נורא. נמצא חדשה. ברזל. ואת השולחן נחזיר.
יונתן נשאר. הגירושים נעשו תוך חודשיים. התברר שאהבת אילה היתה תלויה בדירה, וכשלא היתה, יונתן יצא ממשחק.
לאחר חצי שנה, דבורה שוב עמדה במטבח שלה. השולחן חזר למקומו, מכוסה מפה חדשה. על הגז רחרחה מחבת חדשה יונתן מצא אחת בדיוק כמו ההיא בשוק יד שניה, ניקתה ונתן לדבורה.
יונתן הכיר בחורה חדשה, מוריה שקטה ועדינה. אתמול הביא אותה. מוריה התרגשה:
איזה מטבח חמים, דבורה! והריח… פנקייקים? אוכל לעזור? לא מיומנת, אבל חרוצה.
כמובן, יקירה, אמרה דבורה בחיוך, הושיטה לה סינור. תעמדי לידי. יש מקום לכולם, אם אנשים טובים.
היא חשבה: שתי בעלות בית במטבח אחד אפשרי, אם אחת חכמה והשנייה מודה. ודלפק? מכרו ביד שניה. הוא לא שרד בבית שיש בו לב ונשמה.
