**יומן אישי**
הכלה שלי ביקשה ממני מרחב ואז פתאום היא עצמה התקשרה לבקש עזרה.
לאחר החתונה של בני, ביקרתי אצלם בכל הזדמנות. מעולם לא הגעתי בידיים ריקות תמיד הכנתי מנה טעימה, הבאתי מאפים, אפיתי עוגה. הכלה שלי שיבחה את הבישולים שלי, תמיד טעמה ראשונה. הרגשתי שיש בינינו קשר חם ואינטימי. שמחתי להיות שימושית, להיות שם עבורה. בעיקר שהייתי רצויה בחייהם לא כזרה, אלא כמשפחה.
ואז, יום אחד, הכל השתנה. הגעתי לביקור, ורק היא הייתה בבית. שתינו קפה כמו תמיד, אבל מיד הרגשתי המבט שלה היה מתוח, כאילו רצתה לומר משהו אבל חששה. וכשהשיחה הגיעה, היא פגעה בי כמו אגרוף ללב.
“יהיה יותר טוב אם תבואי פחות עדיף שדוד יבוא לבקר אותך לבד,” אמרה עם מבט מושפל.
לא ציפיתי לזה. הקול שלה היה קר, ובעיניים שלה כעס? לא ידעתי. מאותו יום, הפסקתי להגיע. נעלמתי מחיי היומיום שלהם כדי לא להפריע, לא להיות מטרד. בני בא לבקר לבד. הכלה שלי לא הופיעה אצלנו יותר.
שתקתי. לא התלוננתי לאף אחד. אבל בפנים, כאב לי. מה עשיתי לא נכון? רק רציתי לעזור כל חיי ניסיתי לשמור על השלום במשפחה. ועכשיו, הנוכחות שלי הפכה לנטל. כאב לדעת שאת לא רצויה.
עבר זמן. התינוק שלהם נולד הנכד שחיכינו לו. בעלי ואני שמחנו מאוד. אבל גם אז התאפקנו: באנו רק כשהזמינו אותנו, לקחנו את הקטן לטיול כדי לא להפריע. עשינו הכל כדי לא להוות טרחה.
ואז השיחה. הכלה שלי. בקול שקט, כמעט ענייני, אמרה:
“את יכולה להשגיח על הילד היום? אני חייבת לצאת בדחיפות.”
היא לא שאלה היא הודיעה. כאילו אנחנו צריכים את זה יותר ממנה. כאילו התחננו לה שתאפשר לנו את ההזדמנות הזו. ובכלל, רק לא מזמן היא ביקשה שאפסיק לבוא
חשבתי הרבה מה לעשות. הגאווה לוחשת: “תגידי לא.” אבל השכל אומר: “זו ההזדמנות שלך.” לא בשבילה בשביל הנכד. בשביל דוד. בשביל השלום המשפחתי. אבל עניתי אחרת:
“תביאי אותו אלינו. את רצית שלא נבוא בלי הזמנה. אני לא רוצה לפלוש למרחב שלכם.”
היא שתקה. אבל אחרי כמה שניים, הסכימה. היא הביאה את הילד. ובעבורנו, זה היה כמו יום חג. שיחקנו, צחקנו, יצאנו לטייל הזמן עף. איזה אושר להיות סבא וסבתא! אבל בפנים, נשאר טעם מר. לא ידעתי: איך עליי להתנהג עכשיו?
לשמור על מרחק? לחכות שהיא תעשה את הצעד הראשון? או להיות חכמה ולעבור מעל הכעס? למען הנכד שלי, הייתי מוכנה להרבה. מוכנה לסלוח, להתעלם מדברים כואבים. מוכנה לנסות שוב.
אבל האם הם בכלל רוצים אותי? האם היא רוצה אותי?
אני לא יודעת אם היא מבינה כמה קל להרוס משהו שלוקח שנים לבנות. וכמה קשה לאסוף את השברים בחזרה, לאט לאט
