הכלה
דנה ראתה איך ארוסה, עם פנים מעוותות מזעם, היכה את מרים, הדקלב הקטנה, שנקלעה בטעות עם כפה המלוכלכת על סניקרס הלבנות שלו. רותי, הכלבה המעורבת, ניסתה להגן על מרים וקיבלה הצלפה חזקה עם רצועה מעור כבדה על הפנים. פתאום הכל התבהר לכך החתולים והכלבים שלה לא סובלים את יונתן.
דנה ישבה מהורהרת ליד החלון. ערב חורף ירד על תל אביב, אורות נדלקו בדירות הסמוכות, והיא כלל לא הרגישה את החושך והקור שסביבה. המחשבות ליוו אותה בכל רגע.
די יש לה: דירה משלה, עבודה טובה במד”א, חיה לא פחות טוב משאר הנשים בסביבה, אבל בכל מה שנוגע לחיים האישיים פשוט לא הולך לה. השעון הביולוגי מתקתק, כל החברות מהתיכון כבר נשואות עם ילדים, ורק היא עדיין לבד.
האם נגזר עליה, לאישה חכמה ונאה, להישאר לבד לכל החיים? במה היא נופלת מחברותיה? היא הביטה בחתוליה ובכלביה, אותם השיבה מקרוב באהבה החברים האמתיים שלה.
הוריה של דנה נפטרו כשהייתה ילדה, אחד אחרי השני, והיא עברה לגור אצל סבתה, שם קיבלה החלטה: להפוך לאשת רפואה. היא ניסתה להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, אבל לא עברה את הסף, והחלה ללמוד בבית הספר לסיעוד. אז החלה לעבוד בסיוע ראשוני כל יום, כל הלילה, במשמרות קשות במד”א.
סבתה, אשר אהבה אותה עד אין קץ, עברה לפני שנים לבית קטן בצפון גבעתיים, בתקווה שהבית יתפנה לנכדתה למען עתידה ונישואיה. אבל החיים לא הסתדרו כפי שקיוו.
בילדותה, דנה חלמה על כלב וחתול בבית אמה אי אפשר היה, בגלל האלרגיה שלה לפרווה. זה התגלה כשהביאה דנה, מאושרת ומחייכת, חתול רחוב קטן באותו לילה, החלו לאמה התקפי אסטמה. נאלצה להביא את החתול, שקראו לו עוז, לסבתא.
אחרי שהוריה הלכו, עברה לגור עם סבתה, והביאה איתה עוד חתול תום, שנמצא ליד הפח. דנה כל כך רצתה כלב, אבל סבתה סירבה לקחת את הסיכון הזה.
בסוף, במקום בן זוג, מצאה את עצמה דנה עם חמישה חברים נאמנים קבוצה של בעלי חיים בלי שום תקווה בעולם בלעדיהם. רותי, הכלבה המעורבת, נמצאה כרעידה מקור מחוץ לסופר. איש לא רצה בה. דנה לקחה אותה בשקית הביתה.
רותי הייתה כלבה אנרגטית ותוססת, זינקה בכל הכוח וקיבלה את שמה בזכות מהירותה המדהימה. מיד התחברה עם החתול תום.
בזה לא הסתיים הענין. יום אחד, הופיעה בבית גם מרים תיכונאית קטנה ודקת רגליים, מגזע תחש. בעליה הקודמים, שעברו לדירה חדשה, חששו שתזיק לרהיטים החדשים והשאירו אותה בחוץ בליל חורף. מרים הבינה שנטשו אותה, ישבה ובכתה ליד הבית, נכנסה למקלטים ולכניסות, עד שחבורת הדוג-ווקרים סיפרה על סיפורה לדנה.
דנה אספה את מרים לביתה, טיפלה באוזניה הלחים, וגילתה כלבה מתוקה, ביתית, חכמה כמו אשה בוגרת ונבונה.
מרים נאלצה ללבוש צעיף חם בטיולים בימי קור, ודנה הייתה קושרת אותו בחיבה רבה מרים לא התנגדה, אבל הופיעה תמיד מצחיקה, צועדת על המדרכה כמו זקנה משעשעת.
החתולה נוריה הגיעה לבד בוקר אחד, דנה מיהרה למשמרת ופתאום חלפה השלגית החיה עליה בקור, חתולה מורעבת, קפואה ומייללת. דנה פתחה לה את הדלת, חיממה אותה ליד הרדיאטור, נתנה לה כריך גבינה ולחמנייה עם פסטרמה, ותלתה שלט: “בבקשה, אל תגרשו אותה. אשוב אחרי המשמרת לקחת אותה. דנה מדירה 2”.
בבית הכירה לה את השם החדש נוריה והפתיעה לגלות שמיד הגיבה. נוריה חתולה גדולה, קפדנית ונקיית הליכות מיד נהייתה המפקדת. החיות האחרות צייתו היא הנהיגה את הסדר והניקיון בבית, סיירה בכל לילה על הטריטוריה, לוודא שהכול כשורה.
האחרון שהצטרף היה מיקי, חתולון קטן ושקט, שדנה מצאה בפארק. שני עורבים כמעט חנקו אותו. גם כשגדל, מיקי נשאר ביישן, צנוע ומנומס. לא רב, לא התווכח פשוט היה. חמישה חסרי בית לשעבר, חיים יחדיו, ולא רוצים להעציב את דנה.
דנה אהבה את חיותיה, אבל הייתה מודעת לכך שלא כל חתן פוטנציאלי יסכים לעסקת חבילה שכזאת. גם סבתה הזהירה אותה:
“נו, דנה’לה, איך יסתדרו איתך כל כך הרבה? שתיים כלבות, שלושה חתולים הגברים של היום רוצים חיים קלים, לא כל אחד אוהב חיות, והרוב פוחדים מהטרחה extra.”
“אם הוא לא אדם שמקבל אותם אז הוא גם לא אדם בשבילי, סבתא,” ענתה.
ואכן, הגברים באו והלכו. היא יצאה עם גיא כשישה חודשים, וגילתה שהוא פשוט לא סובל בעלי חיים. לא נגמרה עגמת הנפש דנה לא לקחה ללב.
אחרי תקופה, יצא לה להכיר את יונתן בחור ספורטיבי, חתיך ומרשים, אלוף שחייה במרכז, יודע להתחבב ולטפל, לעזור פה ושם, אפילו הוציא את הכלבות לטיול. טוב מתארגן חתונה. אבל משום מה, בע”ח החלו לתעב אותו. רותי נבחה עליו בגלוי, מרים הסתתרה מאחורי דנה ונבחה, החתולים ברחו, נוריה סירבה לתת לו ללטפה.
פעם אחת, כשדנה יצאה למרפסת להכין אוכל, ראתה בעיניים שלה: יונתן הכה את מרים על שדרכה על סניקרס לבנות שלו. רותי קיבלה רצועה לפנים כשלמדה להגן על מרים.
דנה ניגשה במהירות, קרעה ממנו את הרצועה, והכתה אותו בידו.
“דנה, את אמיתי? זה כואב!”
“אה, כואב לך? ומה עם הכלבה והחתולה שלי להן לא כואב? איך אתה מעז להכות חיות? אולי אותי גם?”
“סתם, לחינוך שלא יתקרבו לרגליים.”
“תסתלק ואל תחזור!”
“אין בעד מה,” השיב בצחוק מרושע, “לא כולם רוצים גן חיות בבית!”
דנה לא יכלה להתמודד עם מה שאיבדה. כעסו של יונתן הדהד עוד זמן בליבה. שנה שלמה היא האמינה שזה הגורל שלה להישאר לבד.
אלא שאז ראשה וליבה הסתחררו לגמרי: אהבה אמיתית הכתה בה, והפרידה מאותו אדם חדש הייתה שוות ערך לנצח. כך פגשה את ד”ר אלכס בשמרת חירום. דנה, בלב שקט, לא חיכתה לנס אבל נשבתה במבטיהם שהצטלבו.
אלכס, רופא אורתופד, מצא את מספרה ולא אחרי זמן רב התקשר. יצאו. דנה הרגישה שזה איש רציני, גבוה, שקט, אך טוב לב וסבלני. שמחה, אבל גם פחדה מה יהיה אם זה שוב נגמר כמו פעם?
החליטה לבלום את האמת לא מספרת לאלכסון על החבורה הפרוותית שלה. קודם חתונה, אחרי זה שיסתדר כך חצי שנה הסתובבה, פגשה את אחותו רבקה ובעלה. דנה הכירה לו את סבתה. היה ברור שזה הולך לכיוון רציני.
הייתה דנה בדירת הרווקים המסודרת של אלכס, אבל אותו לבית שלה לא הכניסה. השלל תירוציה “דודה מחיפה באה לישון”, “כולם חולים” כבר שירה ישנה. הבינה: או שתגלה הכל או שתמשיך לשקר.
אז הלכה עם חיותיה לסבתה. רותי, מרים והחתולים עוז, תום ונוריה כולם מרוצים. אבל סבתה לא נלהבה:
“דנה, זה לא נכון! אלכס אדם ישר, ואת פותחת בשקר.”
“סבתא, אני לא יכולה בלעדיו, אבל גם בלעדיהם לא. זה כל החיים שלי”
“טוב, אבל כל יום תבואי, ברור?”
כל יום, בתום העבודה, ביקרה דנה את חיותיה. החשדות של אלכס התפוגגו. לא עבר זמן והוא כרע ברך טבעת עם אמטיסט בצורת לב.
“אבל נדוניה גדולה אין לי,” צחקה דנה.
הם נרשמו, היום הגדול קרב, והעומס בישולים, מדידות לא פסק. אחרי תורנות ארוכה, דנה התקשרה לסבתה והבטיחה להגיע בערב, אבל קודם חליפת חתונה, מסעדה, תכשיטים.
רק אחרי צהריים שבו לבית דנה היו צריכים עוד לספור אורחים, לבחור את התפריט לאולם. אחרי חטיף מהיר, שתו תה ואכלו עוגיות ממהרים, כי לאלכס תורנות רצופה מחר.
אלכס הלך להשליך את הזבל גילה שקיות מזון לחתולים ולכלבים.
“מניין זה?”
“עזוב, אלכס, לא משנה”
היא שינתה נושא.
באותו זמן, סבתא נתנה לרותי ומרים לרוץ בחצר, לאחר שקיבלה את הפנסיה מהדוורית. הדוורית שכחה לסגור את השער כמו שצריך ותוך דקה, כל החמישה נוריה, תום, מיקי, רותי ומרים הסתדרו בצוות ויצאו לדרך. רותי עמדה בראש ושמרה על כולם בדרך אל דירתה של דנה בתל אביב.
כל הדרך, אנשים נדהמו מהמנהיגוּת: הכלבות צועדות, החתולים בעקבותן, מרים עם צעיף תלוי מצחיק.
אלכס שמע יללות ודפיקות בדלת פתח, וכולן נכנסו בסערה, חבולות שלג רותי, אחריה מרים, חתולים מתפזרים.
“מה זה, מאיפה באה החבורה הזאת?”
דנה רצה לפינה, כיסתה את פניה ופרצה בבכי שקט.
“כל אלה שלך?”
“כן, היו אצל סבתא…”
רותי ומרים החלו לנבוח עליו, נוריה שרקה באיום.
“אמרת שאין לך נדוניה”
אלכס יצא מהבית, האור כבה. דנה התקשרה לסבתה, ליבה נשבר ידעה שזה הסוף; לא תהיה כלה הפעם. החיות התרפקו עליה, הבדידות גברה.
שעות אחר כך, צלצול בדלת אלכס עומד שם עם שקי מזון יוקרתי לחיות. הניח את השקיות, יצא שוב.
“אל תסגרי, אני עוד מעט…”
הוא חזר עם דקלב תחש על רצועה באוברול אדום.
“זאת הכלבה שלי ניקה. וזאת מיקה חתולתי, הייתה אצל רבקה. תקבלי אותן לקבוצה?”
שנים עברו. דנה אלנתן וד”ר אלכס בן-ישראל צוחקים יחד ומספרים לילדיהם איך הכל התחיל ואולי, לולא האוצר המיוחד הזה, לא היו חיים באושר עד עצם היום הזה.
