הכלב היה בעצם כמעט נכה, היא מתכוונת לעזוב את העולם האכזר הזה
רחל גרה כבר שנים רבות בבית קטן בקצה של מושב קטן בגליל. כשמישהו אמר שהיא בודדה, היא חייכה והביטלה את האמירה: בדיוק, איך אני יכולה להיות לבדה? המשפחה שלי ענקית!
הנשים במושב נענו בחיוך נדיב, אך ברגע שהפנתה את גבָה, החליפו מבטים והצביעו עם האצבע על מצחה. איזו משפחה? אין לה בעל, אין לה ילדים, רק חיות… אבל רחל קראה לחיות הללו בני משפחה. אין לה משקל לדעות של מי שלפיו חיות רק למטרה: פרה או תרנגול למזון, כלב לשמירה, חתול לתפיסת עכברים. בבית רחל חיו חמש חתולים וארבעה כלבים, והכל חיו בחום האוהל הפנימי ולא בחוץ, דבר שהפתיע את השכנים.
הפלא שלכן נותר רק ביניהן, מכיוון שלא היה טעם לויכוח עם האישה המתלבטת. היא חייכה לכל רמז והחזיקה במילים: שלא, זה לא כך, הם מצאו בית, והבית שלנו חמים לכולם.
לפני חמש שנים, ביום אחד, חלה האסון רחל איבדה את בעלה ואת בנה הקטן. חזרו משיט במים של הכנרת, ופתאום על כביש ראשי פקח משאית משומנת. אחרי הטראומה, הבינה רחל שאין לה להישאר בדירה שבה כל פינה מזכירה את האהובים שאיבדה. היה בלתי נסבל ללכת באותן רחובות, להיכנס לחנויות המוכרות, לקבל מבט רחמים של השכנים.
חצי שנה אחרי, מכרה את הבית ועם החתול תום היא נעזרה במעבר למושב, וקנתה בית קטן בקצה השדה. בקיץ עבדה בגינה, ובחורף קיבלה עבודה בקולינריה בקיבוץ. לאט לאט חיברה לעצמה חיות חדשות: אחד נושא התרומות בתחנת הרכבת, אחר מתהלך סביב האוכל בפינת האוכל. כך נבנתה המשפחה שלה קיימים ומואבדים שזכו לחיבוק של רחל. הלב החם שלה ריפא את פצעיהם, והם החזירו לה אהבה ונאמנות.
היא האכילה לכל, גם כשזה היה קשה. ידעה שאסוף חיות אין קץ, ולכן נשבעה לא לקבל עוד. אבל מרץ הפך לפברואר קר: שלג קפד שלג על השבילים, והרוח נשתפה בלילות.
באותו ערב רחת רחל על האוטובוס האחרון אל המושב. היה שבועיים של שבתות, וסיימה משמרת, נכנסה לחנויות וקנתה מצרכים לעצמה ולחיות, וגם קיבלה אוכל מהקולינריה. תיקים כבדים משקלו משכו את ידה, והיא הלכה בלי להסיח את דעתה, חושבת רק על החום של הבית. אך לבה, כמו באגדה, היה חד יותר מעיניה: כמה צעדים לפני האוטובוס היא עצרה ופנתה לאחור.
מתחת לספסל שוכנת כלבה. עיניה מביטות ישירות אל רחל, אך מבטן היה כבה, זכוכית. הגוף היה מכוסה בשלג, ברור שהיא הייתה שם כמה שעות. אנשים עברו בצד, עטופים במפרסים, ואף אחד לא עצר. האם באמת אף אחד לא ראה? הרעיש במוח.
רחל הרגישה שהלב מתכווץ. שכחה את האוטובוס ואת ההבטחות, ורצה, זרקה את התיקים והושיטה יד. הכלבה פתחה עיניים באיטיות. הודו לאל, היא חיה! נאנחה ברוגע. קדימה, יקרה, קומי
החיה לא זזה, אך לא התנגדה כשהחלה להוציא אותה בזהירות מתחת לספסל. נראה שהכלבה כבר לא קיבלה משמעות הייתה מוכנה לעזוב את העולם האכזר הזה…
רחל לא זכרה איך הצליחה לשאת שני תיקים כבדים ועדיין להחזיק את הכלבה ביד. כשהגיעה לתחנת האוטובוס, היא ישבה בפינה הרחוקה של ההמתנה, והחלה לעסוק בעדינות בחמימות של גופה הקטנה, מלווה את רגליה הקפוזות בין כף ידה.
קדימה, יקרה, נתרפא, עדיין יש לנו דרך הביתה, לחשה אליה. את תהיי הכלבה החמישית, כדי להיות סך הספירה נכון.
היא הוציאה ממזוודה קציצה והציעה לכלבה הקפיאה. בתחילה הכלבה הפנה את פניה, אך אחרי כמה שניות של חימום, היא קיבלה את האוכל והביטה בחיוך.
כעבור שעה, רחל חזרה עם מילה קראה לכלבה שם, מילה, ועמדה על שפת הדרך, מרימה יד בתקווה לעצור רכב, כי האוטובוס כבר עזב. היא הכינה לעצמה רצועה וקולר פשוט, למרות שלא הייתה לה צורך ממשי: הכלבה הלכה לצידה, נצמדת לרגליה. בעשר דקות קרובות היא ניתקה רכב.
תודה רבה! חייכה רחל. אל תדאגי, אני אחזיק את הכלבה על ברכיי, היא לא תכתוש. אין בעיה, השיב הנהג. תשבי במושב, היא לא קטנה מדי.
מילה, רועדת, התכרככה אל רחל, ושניהם מצאו מקום על ברכיה. כך יותר חם, חייכה רחל.
הנהג הרים את החימום של האוטובוס. הם נסעו בדומייה: רחל מביטה בשלג המזהר, מחזיקה את מילה בזרועותיה, והאדם מביט בעדינות בפרצופה המרגיעה של האישה. הוא הבין שמצאה את הכלבה והולכת לבית.
בבית, הנהג עזר לה לשאת את התיקים. שלג גבוה חתר סביב השער, והאיש דחף את השער עם כתפו. המסגרות החלידו ונפלו לצד אין בעיה, נשפה רחל. זה היה זמן לתקן את זה.
קול נביחה וחתוליי קולם נמלאו מהבית, ורחל נזמה אל הדלת. היא פינתה את חבורת החיות המגוונת אל החצר. האם חיכיתם לי? היא הציגה את מילה, שהביטה ממאחורי רגליה.
החיות נזעו בזנבות, חפצו לתפוס את התיקים שהאיש החזיק. מה אנחנו עושים כאן בקור? חשבה רחל. היכנסו הביתה, אם לא מפחיד את המשפחה הגדולה שלנו. אולי תהיי קפה? תודה, אבל כבר מאוחר, השיב האושר. אכלו את שלכם, הם רק חסרים לכם.
היום שלמחרת, בצהריים, שמעה רחל את הדפיקה בחצר. היא לבשה מעיל יצא לראות שהנהג שב, חיבר מסגרות חדשות לשער ונשק עם כלי עבודה. שלום, חייך. קראתי שהשברתי את השער, באתי לתקן. קוראים לי יובל, ואת? רחל, השיבה.
המשפחה עם הזנבות הקיפה את האורח, מריחים ונענים. הוא התיישב לשטוף אותם. רחל, תיכנסי הביתה, אל תקררי. אני מסיים בקרוב, ושתה לי קפה. יש עוגה במכונית, וגם כמה פינוקים למשפחתך הגדולה
כך, בחום של היום ובקור של הלילה, רחל למדה שהקבלה של אחרים, חיות ובני אדם כאחד, מחזיקה את הלב שלם. ההרבה של אהבה על פני הפחד והקפדנות היא המפתח לחיים של שלום. המסר: כאשר פותחים את הלב, אפילו בעולם קשה, מציאת משפחה אמיתית אפשרית, והחמלה היא המתנה החשובה ביותר.
