הכלב, כשראה את בעליו, השפיל את ראשו אבל לא זז.
הכול התחיל בדצמבר, כשעל כל הרחובות והגנים ברמת גן כבר נפרש שטיח עבה של גשם ובוץ חורפי.
דובי, כלב זקן מגזע רועה גרמני עם שיער שיבה על פניו, הופיע פתאום ליד הכניסה השנייה לבניין. כאילו צץ מהאוויר הקפוא.
“מִיֵּתָר הַכֶּלֶב הַזֶּה מִסְתּוֹבֵב לַחִלּוֹן וּמִתְיַבֵּב?” קרא שמעון בחוסר סבלנות, מסיט את הווילון. “רוני, את לא שומעת?”
“שומעת, שימי,” ענתה רוני בעייפות.
איך אפשר לא לשמוע? היבבות של הכלב חדרו לעצמות.
משפחת כהן מהדירה עשרים ושלוש נועם ותמר עברה בספטמבר. הביאו איתם את דובי. דובי היה מקבל את פניהם בכל ערב, קופץ בשמחה, מלקק ידיים נאמן כמו שעון.
אבל ברגע שהתחיל להיות קר יותר, משהו השתנה.
“החלטנו סופית, כלב בדירה של שלושה חדרים גיהינום,” אמרה תמר בטלפון בקול רם לחברה שלה, ממש על המדרגות. “כל הבית מלא שיער, והריח… וגם השכנה מתלוננת על נביחות. אני מוכנה לתת לך אותו, הוא גזעי עם תעודות.”
כנראה, החברה סירבה.
רוני אביטל שמה לב שדובי ישן כבר ארבעה לילות בלובי הקפוא שבין הקומות, שוכב על הרצפה הקרה ורועד.
“ומה עכשיו?” שמעון לא רצה לשמוע על זה. “יש לנו מספיק בעיות משלנו.”
לבעלה מלאו ארבעים וחמש. מאז התקף הלב בשנה שעברה נהיה חמוץ לכל העולם. גם לה.
“הוא לא כלב רחוב,” השיבה רוני בלחישה. “יש לו בעלים. בדירה עשרים ושלוש.”
“יש לו בעלים שייקחו אותו הביתה. ואם לא, תתקשרי לעירייה.”
קל להגיד… אבל איך מסבירים לכלב שהוא כבר לא רצוי? שאותם שהוא אהב, נטשו אותו?
בבוקר רוני לא יכלה להתאפק ירדה ללובי עם חתיכת חלה וקצת פסטרמה. דובי הרים ראש, הביט בה בהכרת תודה. לא התנפל ברעבתנות על האוכל, נטל בזהירות, באצילות.
בערב היא אזרה אומץ.
“מה את עושה?!” שמעון עמד בדלת אדום מעצבים. “הבאת את הכלב הזה לבית?!”
דובי התכווץ בפינה, מבין שהיה סיבה לויכוח. אזניים שמוטות, זנב בין הרגליים מתנצל בעצם שהוא קיים.
“ללילה בלבד, שימי. בחוץ מאוד קר הלילה, הוא יקפא.”
“לילה אחד? ומחר גם ‘עוד לילה’, ואז ‘פעם אחרונה’? את שוכחת שכסף אין לנו? אנחנו מוציאים את המעט שיש לנו על תרופות, ואת מביאה עוד פֶּה להאכיל!”
רוני שתקה, מלטפת את ראש הכלב הרועד. מה כבר אפשר להגיד? הוא צודק, באמת קשה להם. הקצבה שלו עלובה, שלה גם לא מספיק.
“מי יקנה אוכל לכלב? לווטרינר מאיפה כסף? אין לנו מספיק לעצמנו!”
“שימי,” ענתה ברוך אבל בנחישות, “הוא זקן. בחוץ הוא ימות.”
“אז שימות! כל יום מאות כלבים מתים! את הולכת להציל את כולם?”
דובי נרתע מהצעקה, מנסה להיעלם. רוני ירדה אליו, חיבקה את צווארו. ריח פרווה עבה אך מסובכת. מזמן לא טיפלו בו.
“לא את כולם,” מלמלה. “רק אותו.”
חמישה ימים חיו על פי פצצה. שמעון טרק דלתות בהפגנתיות, התעצבן על כל שערה, דרש ‘להיפטר מהנזק הזה’.
דובי כאילו הרגיש שהוא בלתי רצוי אכל מעט, כמעט ולא נכנס לחדרים, עניים מבקשות סליחה.
וביום ראשון הופיעו הבעלים.
הדפיקה הייתה תקיפה, לא מתנצלת.
“מה את חושבת לעצמך?” תמר עמדה בדלת במעיל פרווה, את נועם לידה. “חטפת לנו את הכלב! זה גניבה!”
“מה גניבה?” רוני נבהלה. “הוא ישן בלובי.”
“זה הכלב שלנו!” קטע אותה נועם. “יש לנו תעודות, שבב איך את לוקחת לעצמך?!”
דובי, ששמע את הקולות, יצא מהמטבח. הזנב רטט לשמוח או להסתתר?
“יאללה הביתה, דובי!” פקדה תמר.
הכלב ניגש, הריח את ידה, אך נשאר לצד רוני.
“מה עובר עליו?” אמר נועם בזעם. “דובי, בוא!”
הכלב השפיל ראש, נותר עומד.
“סליחה,” ניסתה רוני. “אבל הוא ישן על הריצפה, קפא. חשבתי…”
“לא לחשוב! זו לא הבעיה שלך! איפה הכלב ישן זו החלטה שלנו!” התפרצה תמר.
“על בטון רטוב?” פלטה גברת אביטל בייאוש.
“גם במרפסת, מה אכפת לך?! הוא שלנו, נתייחס אליו איך שבא לנו!”
“איזה בלגן?” שמעון הופיע, עיתון בידו. “אשתך גנבה לנו כלב!” צעקה תמר. “תחזירו אותו מיד או נתלונן במשטרה!”
רוני התכווצה. רק זה היה חסר לה משטרה…
“רוני, תחזירי את הכלב וזהו,” נאנח שמעון. “לא צריכים הסתבכויות.”
אבל כשראה את דובי, משהו בו השתנה: הכלב עמד ליד אשתו, מביט עליו בתחנונים.
“תראו אישור תעודות,” אמר פתאום שמעון.
“מה?” השתנקו תמר ונועם.
“תעודות על הכלב. אמרתם שיש.”
הם הביטו זה בזו.
“שכחנו בבית.”
“תחזרו איתם ידברו,” חתך שמעון.
“אתה רציני?” אמר נועם. “זה הכלב שלנו!”
“אם שלכם, למה הוא ישן בלובי וקופא?”
“זו בעיה שלנו!”
“זאת גם בעיה שלי כשמתעללים בבעל חיים אצלי בבניין.” קולו של שמעון נעשה תקיף.
“אנחנו לא מתעללים!” התגוננה תמר. “אנחנו אוהבים אותו!”
“אהבה? הזקנתם אותו ברחוב,” צעק שמעון. “איזה שיפוץ? נכנסתם לפני שלושה חודשים!”
בני הזוג נבוכו, מסגירים מבוכה.
“זה ענייננו,” גמגמה תמר.
“להתעלל בכלב זה עניינכם? תדעו מה קחו אותו, עכשיו! או שלא תבואו לכאן יותר!”
רוני נדהמה, לא ציפתה שבעלה יגן על הכלב.
“שימי, מה קורה לך?!”
“שתקי!” פקד, עיניים נעוצות באורחים. “מה קחו אותו או לא?”
“ברור, קחים!” תמר ניסתה טון תקיף. “דובי, הביתה!”
הכלב רק השפיל מבט והתכרבל ברצפה שבמסדרון.
“דובי!” נועם הרים קול. “קום עכשיו!”
הכלב לא זז.
“אוי ואבוי לכם, הרסתם לנו את הכלב!” צרחה תמר.
“לא הרסנו הוא בחר בעצמו,” ענתה רוני בשקט.
“מה ‘בחר’? בסך הכל כלב!”
“כלב שכבר לא מכיר בכם,” אמר שמעון בקור. “ולמה? כי כלב לא שוכח בגידה.”
“מה אתה יודע עלינו?” צרחה תמר.
“האכלתם ואז זרקתם כמו חפץ מיותר!” שמעון רתח. “בחרו הביתה ומתייחסים יפה או עוזבים אותו פה.”
“ואם נלך לבית משפט?” מלמלה תמר.
“בטח, לכו! תסבירו לשופט למה הכלב התענה בלובי חודשיים!”
השכנים, ששמעו את המריבה, התחילו להתאסף ליד הדלת. דני מהקומה החמישית אמר: “רק אתמול ראיתי אותו רועד שם מסכן.”
“גם אני,” הוסיפה שרון מהקומה הרביעית. “החתול שלי חי יותר טוב!”
בני הזוג עמדו נבוכים מול מעגל של מבטים עוינים. תמר התחילה לבכות, נועם שתק בפנים אדומות.
“חלאס!” קרא שמעון. “החלטה עכשיו. או שמחזירים אותו הביתה ודואגים לו, או שהוא נשאר כאן וסיפור נגמר!”
לבסוף נועם פלט: “קחו אותו! לא צריך אותנו!”
הם הסתובבו, דפקו בדלת ויצאו מהבניין.
דובי הרים ראש, נבח חרישית.
לאט לאט השכנים התפזרו, ורק שמעון, רוני ודובי נשארו. עכשיו הוא היה באמת שלהם. דובי ניגש לשמעון ודחף בעדינות את הראש אל ידו.
“מה דעתך, חבר?” התכופף שמעון, גירד מאחורי האוזן של הכלב. הזנב כבר התרומם בקצת שמחה. כן, הוא נשאר.
“שימי,” רוני לא ידעה מה לומר. “הרי היית כל כך נגד…”
“פעם הייתי. עכשיו לא,” נאנח, משפשף ידיים. “הבנתי משהו גדול. כשהסתכלתי איך הם מתייחסים אליו.”
“מה הבנת?”
שתק רגע. התיישב בכורסה ודובי מיד שכב לצידו.
“הבנתי שגם אנחנו כמוהם קצת גרים יחד, כל אחד לעצמו. אני עם המחלה שלי, את עם הדאגות שלך. כמו זרים.”
בליבה של רוני נעשה חמים.
“תארי לעצמך שמישהו גם אותנו ישליך, יום אחד? לא קל לחשוב על זה.” הוא ליטף את דובי. “הפחיד אותי, רוני. מאוד הפחיד.”
היא התיישבה אצלו, הניחה יד על כתפיו.
“נשאיר אותו?” לחשה.
“נשאיר,” לראשונה מזה חודשים הפציע חיוך על שפתיו. “נהיה משפחה אמיתית. נכון, דובי?”
הכלב ליקק אותו בלחי והניח את ראשו על הברכיים.
שבוע לאחר מכן, כל השכונה הופתעה לראות את שמעון מהקומה השנייה יוצא לטיול בוקר עם הכלב ומחייך כאילו חזר לו הצעירות.
ותמר ונועם? מספרים שעברו דירה לשכונה אחרת, בשקט, בלי להסביר. אולי התביישו.
וחבל. דובי היה סולח.
כי בסוף, כלב לא רק מחפש אוכל וחום: הוא מלמד אותנו מהי נאמנות, ומה המחיר של בגידה ואיך, ברגע אמיתי של חמלה, אפשר להפוך שוב למשפחה.
