הכלבה לא יודעת דברים בסיסיים… מה עליי לעשות?
לפני כמה שנים, חמותי נפטרה, ואחרי שהבאנו אותה לקבורה, נשבעתי לעצמי לשמור על הכלל: “על המתים רק טוב או כלום”.
ועוד משהו הבטחתי לא משנה איזו כלה תגיע אלינו הביתה, אני לעולם לא אהיה כמו חמותי.
אבל כוונות לחוד, והחיים לחוד.
הבן היחיד שלי, אלירז, חוגג עכשיו 25 והביא הביתה חברה חדשה בתחילת הקיץ.
נאמנה להחלטתי שלא להתערב בענייניו, קיבלתי את הבחורה בלב פתוח ועם עיניים חצי עצומות.
אמרתי לעצמי לא אסתכל עליה בזלזול, לא אחפש לה חסרונות, לא אתן לה “שיעורים לחיים”. כל הדברים האלה עשתה חמותי המנוחה וזה הגיע בינינו עד כדי כך ששנאנו אחת את השנייה.
אני לא רוצה להרחיק לא את אלירז ולא את חברתו. בעצמי אני מודה שנהנית להכין להם קפה בבוקר, יודעת מי אוהב איזה סוג של חביתה עם הארוחה, ומדי שבת או ראשון אני מפנקת אותם באמצע השבוע אין לי זמן ל”תוספות” כאלה.
בימים כאלה אני משתדלת להיעלם עם בעלי לים, לחברה, לאמא שלי לעשות לחמוצים וריבה. כך הם נשארים לבד בבית ונהנים מהשקט.
ובכל זאת קרה משהו קטן, מצחיק בעצם, אבל תפס אותי חזק אז החלטתי לשתף. ערב אחד, חברה של אלירז הראתה לי חולצה חדשה שקנתה בדרך מהעבודה הביתה.
החולצה לא הייתה יקרה, ואפילו עוד יותר זולה בגלל שלכפתור אחד לא היה חוט.
היא מדדה אותה, הסתובבה מול המראה נראתה מהממת, וניכר שבאמת התלהבה ממנה. למחרת, יום שישי, יצאנו יחד לביקור אצל מכרים, ושאלתי אותה אם תלבש את החולצה החדשה… היא לא לבשה אותה, כי לא הצליחה לתפור את הכפתור.
“אוי, באמת?” נפלט לי ולמרות שניסיתי להסתיר, הופתעתי שבחורה בת 22 לא יודעת מה זה חוט ומחט, או כפתור.
ואז חשבתי: ומה יהיה מחר, מתוקה שלי? איך תדעי להתמודד עם בית ומשפחה, איך תקבלי החלטות חשובות בזוגיות?
ועכשיו אני מתלבטת האם פשוט לתפור לה את הכפתור בלי לחשוב פעמיים, להראות לה איך עושים את זה, או להשאיר את זה לה שתחליט אם בא לה לתקן, ואם לא, שתשאיר את החולצה ללא כפתור בארון.
על דבר אחד אני בטוחה אני לא רוצה להיות חמות רעה. ראיתי איך זה נראה, ואני לא אוהבת את זה בכלל.
