ארי קשר אותה לעמוד בתחנת דלק, שישים קילומטר מהבית. בחר בכוונה מקום רחוק, כדי שלא תמצא את הדרך חזרה. קשר, הניח לידה קערת מים, עלה לאוטו ונסע. לא הביט לאחור. לא הסתכל במראה הצדדית. הגביר את הרדיו ולחץ על הדוושה עד שתחנת הדלק הפכה לנקודה קטנה ונעלמה מאחורי העיקול.
הכלבה נקראה ניקה. רועה גרמני, בת ארבע, גדולה, עם מסכה כהה על הפנים וכתם בהיר על החזה. חכמה, צייתנית, עם אילן יוחסין ותעודת אילוף. כלבה מושלמת. שהפכה למיותרת.
* * *
ארי בן ארבעים ושלוש, מהנדס תכנון. אשתו שירה, הבת נועה – בת שתים־עשרה. דירת שלושה חדרים בפרויקט חדש בפאתי העיר. משכנתא, הלוואה לרכב, חלקת אדמה שהתחילו לבנות לפני שנה ועצרו כי נגמר הכסף.
את ניקה הביאו לפני ארבע שנים, כשהכל היה פשוט יותר. נועה ביקשה כלב מכיתה א’. ציירה רועים במחברות, צפתה בסרטוני אילוף, הדביקה על המקרר מודעות מעמותות.
ארי נכנע ביום ההולדת של בתו. נסע למגדל, בחר גור – הרגוע ביותר בהמלטה, שישב בפינה והביט בו בעיניים כהות ורציניות. הביא אותו הביתה בקופסה. נועה צווחה מאושר, שירה חייכה, ואפילו ארי, שמעולם לא ממש רצה כלב, חווה משהו חם כשהגור נגע באפו בכף ידו.
השנה הראשונה הייתה בסדר. נועה טיילה עם ניקה אחרי בית הספר, לימדה פקודות – “שב”, “ארצה”, “בוא”. ניקה קלטה מיד, כאילו ידעה מראש מה רוצים ממנה. ארי טייל בערבים כשחזר מהעבודה – בפארק, לאורך הבריכה, ליד גן השעשועים. ניקה רצה לצדו, בלי רצועה, לא מפגרת אף צעד. השכנים אמרו: “איזו כלבה מנומסת”. ארי הנהן וחווה משהו דומה לגאווה.
אחרי זה התחיל. לא פתאום, לא בקריסה, אלא לאט, כמו סדק בקיר שבהתחלה לא מבחינים בו.
שירה איבדה את העבודה. שלושה חודשים חיפשה חדשה, לא מצאה, הפכה עצבנית, רגזנית. המשכנתא לחצה. את החלקה נאלצו להקפיא. ההלוואה לרכב אכלה רבע מהמשכורת. ובנוסף ניקה – אוכל, חיסונים, וטרינר. לא כסף עצום, אבל כל חודש, קבוע, כמו עוד חשבונית.
שירה דיברה ראשונה.
– אולי נמסור אותה למישהו? זמנית, עד שנחזור לעצמנו.
ארי שתק. נועה שמעה, בכתה, רצה לחדר. השיחה נגמרה בלי כלום.
אבל שירה חזרה לנושא שוב ושוב. בארוחת ערב, לפני השינה, באוטו. אותן מילים בצירופים שונים: “אנחנו לא עומדים בזה”, “צריך לה תזונה טובה ואנחנו חוסכים על עצמנו”, “אני מתעטשת מהפרווה, אלרגיה מתחילה לי”. לא הייתה אלרגיה. ארי ידע את זה. אבל נמאס לו להתווכח.
ערב אחד, כשנועה הייתה אצל חברה ליום הולדת, שירה הציבה אולטימטום.
– או הכלבה, או אני. אני רצינית, ארי. אני לא יכולה יותר. רע לי בדירה הזאת. פרווה בכל מקום, ריח, טיולים אין־סופיים. אני רוצה לחיות רגיל.
ארי ישב במטבח והביט בניקה, שרבצה לרגליו וכרסמה כדור גומי. הכדור צפצף בכל לחיצה. זה לא הפריע לניקה. בקושי היה משהו שהפריע לה.
– בסדר, – אמר.
זו הייתה המילה היחידה שאמר באותו ערב.
הוא לא חיפש לה בית חדש. לא התקשר לעמותות. לא כתב מודעות. כי ידע: אם יתחיל – יתחרט. אם יראה איך ניקה מביטה בזרים, איך היא מקפיצה אוזניים, איך היא מחפשת אותו בעיניים – לא יוכל.
לכן עשה כמו שעשה.
בשבת בבוקר אמר לנועה שהוא נוסע עם ניקה לוטרינר לבדיקה. נועה ליטפה את ראש הכלבה ואמרה: “תהיי ילדה טובה”. ניקה ליקקה את ידה.
ארי הושיב את ניקה באוטו. היא קפצה בעצמה, למושב האחורי, כמו שהתרגלה. נשכבה, הניחה את הלוע על הכפות והביטה מהחלון. הוא נסע בשתיקה. לא הדליק רדיו עד שיצא מהעיר.
בתחנת דלק עצר. ירד, פתח את הדלת האחורית. ניקה קפצה, כישכשה בזנב – חשבה שזה טיול. הוא קשר את הרצועה לעמוד ברזל ליד פח האשפה. הניח קערה. מזג מים. ניקה התיישבה והביטה בו. לא יללה. חיכתה.
ארי התיישר. הביט בה. פעם אחת – ארוך, חמש שניות, אולי עשר. אחר כך הסתובב, עלה לאוטו ונסע.
לא הסתכל במראה. הוא חשב על זה אחר כך הרבה פעמים. יכול היה להסתכל. יכול היה לראות איך היא מזנקת בעקבותיו, איך הרצועה נמתחת, איך היא מתיישבת שוב ומביטה אחרי האוטו. אבל לא הסתכל. כי פחד.
הגיע הביתה בצהריים. שירה שאלה: “נו?” הוא ענה: “הכל”. היא הנהנה ונכנסה לחדר שינה. נועה חזרה בערב ומיד שמה לב.
– אבא, איפה ניקה?
– אני… מצאתי לה משפחה טובה. עם ילדים. בית עם חצר גדולה. יהיה לה שם יותר טוב.
– איזו משפחה?! אנחנו המשפחה שלה! אבא, מה עשית?!
היא צרחה, בכתה, טרקה דלתות. אחרי זה נסגרה בחדר ולא יצאה עד הבוקר. שירה ישבה במטבח ושתקה. ארי ישב בחדר אחר וגם שתק. ניקה שכבה קשורה לעמוד בשישים קילומטר וחיכתה.
עבר חודש. אחרי זה חודשיים. אחרי זה שלושה.
הדירה הפכה נקייה יותר. לא הייתה פרווה על הספה, על השטיח, על הבגדים. לא היה ריח. הכדור, הרצועה, הקערות – הכול הוכנס למחסן, ואחרי זה שירה הוציאה שקית לפח. ארי ראה את השקית ליד דוחף האשפה כשיצא מהמעלית. עצר. עמד. עבר לידה.
שירה מצאה עבודה – מוכרת בחנות כלים סניטריים, משמרות יומיים/יומיים. הפסיקה לדבר על כסף. קנתה לעצמה נעליים חדשות והלכה למספרה. החיים, לדעתה, השתפרו.
נועה הפסיקה לבכות, אבל הפסיקה גם לדבר עם אביה. לא הייתה חצופה, לא טרקה דלתות. פשוט ענתה במשפטים קצרים – “כן”, “לא”, “בסדר” – ונכנסה לחדרה. בארוחת ערב ישבה בשתיקה, גרפה אוכל במזלג. לפני השינה לא באה לאחל לילה טוב, כמו פעם. הדלת לחדרה הייתה תמיד סגורה.
ארי שם לב. כל יום שם לב. וכל יום הרגיש איך משהו בפנים, מתחת לצלעות, מושך ולא מרפה. לא נותן מנוח.
הוא התחיל להתעורר בחמש בבוקר – מתוך הרגל, בזמן הטיול הראשון. שכב בחושך והקשיב לשקט. פעם בזמן הזה ניקה כבר עמדה ליד המיטה ויללה בשקט, נוגעת בידו באפה. עכשיו היה שקט.
יום אחד, בסופר, הוא עבר ליד מדף אוכל לכלבים ועצר. עמד דקה, אולי שתיים. אחרי זה הסתובב והלך לקופה. הקופאית שאלה: “שקית?” הוא לא שמע בפעם הראשונה.
הוא חשב על ניקה כל יום. אם היא חיה. אם מישהו מצא אותה בתחנת הדלק ההיא. המחשבה הזו לא נתנה לו לישון. היא באה בלילה, בשעה שלוש, כשכל הבית ישן, והתיישבה לידו, ולא עזבה עד אור הבוקר.
בספטמבר ארי נסע לתחנת הדלק ההיא. לא ידע למה. אולי כדי להשתכנע שהכלבה לא שם. שמישהו אסף, לקח, נתן חיים חדשים.
העמוד עדיין עמד. קערה לא הייתה. רצועה לא הייתה. אף אחד לא היה.
הוא שאל את העובד בתחנה – בחור צעיר במעיל אדום.
– לא ראית כלב? רועה גרמני? הייתה קשורה פה, בקיץ.
הבחור משך בכתפיו.
– הייתה איזו כלבת, עוד בקיץ. ישבה שלושה ימים, אחרי זה התנתקה וברחה. לא ראיתי לאן. המשמרת נגמרה, בבוקר היא כבר לא הייתה.
שלושה ימים. שלושה ימים היא חיכתה.
ארי התיישב באוטו וישב זמן רב בלי להניע. הידיים מוטלות על ההגה. המצח – על הידיים. הוא לא בכה. פשוט ישב.
יום ראשון. גשם מהבוקר, דק, קר, מעצבן. ארי יצא לקנות לחם במכולת בפינה. הלך מהר, הרים את הצווארון, דילג על שלוליות.
ליד הכניסה לבניין עצר. כי ליד הדלת, ישר על הבטון הרטוב, שכבה כלבה.
רזה. מלוכלכת. עם פרווה דהויה ומקומטת. האוזן השמאלית קרועה, על הצד – שריטה ארוכה מכוסה בקרום. הצלעות בלטו כך שאפשר היה לספור אותן. כפות רגליים מלוכלכות, שחוקות, עם כריות סדוקות.
אבל הפנים. המסכה הכהה, הכתם הבהיר על החזה. והעיניים. אותן עיניים כהות ורציניות, שראה לפני ארבע שנים אצל המגדל.
ניקה.
היא שכבה ליד הדלת שלו. עברה שישים קילומטר – על הכביש, דרך שדות, דרך יישובים, דרך יערות, ליד אנשים אחרים.
ובאה לכאן. אליו. אל האיש שקשר אותה לעמוד ונסע.
ארי עמד והביט. שקית הלחם נפלה מידו. הוא לא שם לב.
ניקה הרימה ראש. ראתה אותו. הזנב רעד. פעם אחת. אחרי זה עוד. ועוד. היא ניסתה לקום, אבל הרגליים הקדמיות החליקו על הבטון הרטוב. קפאה. קמה. מתנדנדת, על רגליים רועדות, מזיזה בכבדות כפות שחוקות, עשתה שני צעדים ונגעה באפה בברך שלו. בדיוק בברך. כמו שעשתה כל ערב כשחזר מהעבודה ועמד במסדרון, מוריד נעליים.
ארי ירד על ברכיו, ישר על הבטון המלוכלך. חיבק את הכלבה בזרועותיו. ניקה נצמדה אליו, כולה – מלוכלכת, רטובה, רזה, רועדת. היא לא יללה. פשוט נצמדה ועמדה. ונשמה בכבדות, בצפצופים, אל צווארו.
הוא בכה. עומד על ברכיו, בשלולית, לעיני כל החצר. בכה כמו שלא בכה אפילו בהלוויה של אמו. הדמעות זלגו בשקט, בלי קול, פשוט זרמו על הלחיים וטפטפו על הפרווה המלוכלכת.
– סליחה, – אמר. – סליחה לי. סליחה.
ניקה ליקקה אותו בלחי. בלשון רטובה וחמה.
במעלית היא נצמדה לרגלו ורעדה ברעד קל.
שירה פתחה את הדלת. ראתה. החווירה.
– ארי, זה…
– זו ניקה, – אמר. והקול שלו היה כזה ששירה נסוגה ולא אמרה יותר כלום.
מהחדר רצה נועה. ראתה את הכלבה. קפאה במסדרון. אחרי זה לאט, כמו בחלום, התיישבה על הרצפה והושיטה ידיים.
– ניקה… ניקוש…
הכלבה ניגשה אליה. נועה חיבקה אותה, הטמיעה פניה בפרווה המלוכלכת ובכתה. בקול רם, ביבבות.
ארי עמד במסדרון והביט בבתו ובכלבה. אחרי זה עבר למטבח, הוציא מהארון סיר, מזג מים, הניח על הרצפה. ניקה שתתה זמן רב, בצמא, שפכה. הוא פתח את המקרר, מצא חזה עוף, חימם, פורר לחתיכות והניח בצלחת. קערה של כלב כבר מזמן לא הייתה בבית.
ניקה אכלה לאט. בזהירות, כמו תמיד. אחרי זה נשכבה על הרצפה לרגליו.
שירה עמדה בפתח המטבח, שלבה ידיים על החזה, ושתקה. שפתיים קפוצות, פנים לבנות. אחרי זה אמרה בשקט:
– היא חולה לגמרי. תסתכל עליה. היא צריכה רופא.
– מחר בבוקר נלך למרפאה. עכשיו שתאכל ותנוח.
שירה שתקה. הביטה בניקה, שרבצה לרגלי ארי ונשמה בכבדות. אחרי זה הנהנה ונכנסה לחדר שינה. לא מילה על פרווה. לא מילה על ריח. לא מילה על אלרגיה שמעולם לא הייתה. אולי גם היא הבינה משהו בשלושה החודשים האלה. אולי ראתה מה קרה לבתה. אולי ראתה מה קרה לבעלה. ואולי פשוט הביטה לכלבה בעיניים ולא מצאה מה לומר.
נועה הביאה מחדרה שמיכה. פרשה בפינת המסדרון. ניקה טיפסה על השמיכה והתכרבלה. נועה נשכבה לצדה, ממש על הרצפה, חובקת את הכלבה. ארי כיסה את שתיהן בשמיכה.
אחרי זה יצא למרפסת. הגשם נפסק. היה ריח של עלים רטובים ואדמה. ערב אוקטובר, חשוך, עם פנסים צהובים לאורך החצר.
הוא שלף טלפון. פתח דפדפן. הקליד: “מרפאה וטרינרית 24 שעות”. מצא מספר, שמר. אחרי זה הקליד עוד: “אוכל לכלבים מורעבים”. אחרי זה: “איך לטפל בפצעים של כלב בבית”.
מהחדר נשמע קולה של נועה. היא דיברה עם ניקה. משהו על בית הספר, על חברה, על זה שמחר הן ייצאו לטייל, רק לא הרבה, כדי שלא תתעייף. ניקה הקשיבה. היא תמיד ידעה להקשיב.
ארי סגר את הטלפון. חזר למסדרון. התיישב על הרצפה לצד בתו והכלבה. הניח יד על ניקה. מתחת לכף היד צלעות, עור חם, נשימה לא סדירה.
– אני לעולם לא, – אמר. לא לנועה, לא לשירה, לא לעצמו. לניקה. – שומעת? לעולם לא.
ניקה פקחה עיניים. הביטה בו. אותן עיניים – כהות, רציניות, בלי תוכחה. כישכשה בזנב. פעם אחת, קצרה. ושוב עצמה עיניים.
היא סלחה לו לפני שהספיק לסיים.
